שליחות לאוסטרליה - סידניי-פרת-אדלאייד - יום ד', 8/5/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  שליחות לאוסטרליה - סידניי-פרת-אדלאייד - יום ד', 8/5/1957

 

 

יום ד',  8/5/1957

 

 

שליחות לאוסטרליה - סידניי-פרת-אדלאייד

 

 

כל היום עבר בנסיעה [מסידניי] לפֶּרְתְ - בירת אוסטרליה המערבית - מקצה מזרחה של היבשת לקצה מערבה. מרחק של כ-2,000 מיל, טיסת 10 שעות בסה"כ. כל הבוקר חלף באריזה ובחלוקת החפצים לנלקחים לדרך ולמושארים למשמרת במלון בסידניי. יצאנו בלוויית זאב דובר - הפעם בלי מכס וסשה פרייליך! – ב-11.25 והגענו למחוז חפצנו ב-7.25. בדרך נחתנו באַדֶלַאייד, בירת אוסטרליה הדרומית. במרוצת הטיסה העתקנו את השעון אחורנית בשתי שעות.

בנמל האוויר של אדלאייד הקבילו פנינו ראשי היהודים והציונים שבמקום - ד"ר מטיסון ורעייתו וד"ר טראוב. השני יקה מובהק, כימאי, ב-1936 שאל בדעת נורמן בנטביץ' בברלין אם ימצא עבודה בארץ והלה פסק כי אין בארץ מקום לכימאים ולכן גילגל עצמו לאוסטרליה. הראשון רופא ותיק, משפתח פיו מייד הפציע מדיבורו ומכל תנועותיו היהודי הרוסי. ולא סתם יהודי רוסי, אלא מישהו מאוד דומה לבני עיר מולדתי ואף אומנם נתברר כי מוצאו מקַחוֹבְקָה, עיירה בקירבת חרסון במעלה הדנייפר, מקום שאליו היה אבא שולח מהרצאותיו הציוניות וההיסטוריות להקראה ברבים, והוא יושב אוסטרליה זה למעלה מארבעים שנה.

בדרך גילה לי זאב כי עסקני סידניי עצמם אינם מרוצים מתוצאות ההתרמה אמש. הם טוענים כי לא הלהבתי את הקהל ותולים את הקולר, כדרכם, בצירות, שהשתלטה עלי, כביכול, ולא הדריכה אותי כיאות וגם להם לא הניחה להדריכני. ממילא מובן כי אין זו אלא תואנה ובקשת צידוק לעצמם. יהודים נירפים הם, ידועים בקרירותם, ואין להם תקנה. מכס פרייליך הוא היחיד שיש ניצוץ בלבו אך הוא חולה אנוש ומחובל ביכולת פעולתו הציבורית. אבל הנה הוא עצמו לא חרג משיגרת תרומתו - כלום גם הוא היה טעון הלהבה?

די היה בסיפור זה להוריד את מצב רוחי עד דַכֵּא ולהסעירני מחדש. אמרתי לצפורה: כל התעמולה הזאת היא לי לזרא. מדוע קיבלתי עלי שליחות זו? מניין לי הרגשנות להלהיב אחרים? כל שכן כשאין שלווה בנפשי וכולי ממורמר עד היסוד. זמן יותר מדי ממושך הייתי צמוד לתפקיד מסוים. העקירה ממנו עשתה אותי לבעל מום שאין לו תקנה. מכל בחינה של מוסר ציבורי אסור לי להתייחס כך למשבר שחל בחיי, אבל מה אעשה ומחצית יובל עברה עלי באותו תפקיד, הוא נעשה חלק מנפשי וקריעתי ממנו הוא פצע שאינו יכול להגליד. כל העיסוקים שלי עכשיו - "עם עובד", "בית ברל", הכתיבה בעיתונות - אינם אלא תחליפים חסרי-ישע ואין בהם לספק נפשי ולייצב מצב רוחי.

בפרת (קהילה בת 2,500 נפש) פגשתנו קבוצת עסקנים בלבביות רבה - מחיאות כפיים וזרי פרחים וקריאות שלום. הייתה כאן חבורת "הבונים" - נערים ונערות שעשו רושם מרנין ברעננותם ובהתלהבותם. בכלל אלה היו בחור ושתי בחורות שבילו כשנה בארץ במכון למדריכי חוץ - חזרו להדריך, אך מצהירים כי פניהם לעלייה. אחת הנערות, חיננית מאוד, פנינה שמה, עברה בחמדיה וביקשה למסור שלום לחיים. חבורה זו קשרה מייד מעגל ופרצה בריקוד "הורה" על פני הרחבה שבין המטוס לבין בית נמל-האוויר.

הראש וראשון כאן הוא אַלֶק ברקלר, בן משפחה ותיקה באוסטרליה שמוצאה מאנגליה. "קוֹקני" [כינוי לבני המעמד הנמוך בלב לונדון] אמיתי, דובר רק אנגלית, נמרץ וחם מזג, אין חלקו עם המשכילים ביותר אך נבון דבר וקולע לנקודה בכל דיבורו. הוא ומשפחתו בעלי בית מסחר הנעליים הגדול ביותר באוסטרליה שסניפים לו בכל רחבֶיהָ. מייד השתלט עלינו והסיענו לביתו. הושקינו תה וזורזנו לבית השכן, אשר משום היותו מרווח יותר כונסה בביתו מסיבת "המגבית" הראשונה, שאליה הוזמנו כשמונים יקירי קרתא. מקום ומקום ומנהגיו ותחבולות עסקניו. כאן החליט אלק ברקלר כי יש לכנס תחילה את העידית ולמתוח אותה לשיא של התנדבות ורק אחר כך יש להופיע בפני כל עדת בני ישראל.

אלק והרב - חניך "ג'וּאיש קולג'" בלונדון, יהודי פשוט ולבבי, דובר עברית - פתחו בנאומי ברכה. המספר המצומצם של הנאספים והקירבה הבלתי אמצעית בינם לביני, הציפייה הבולטת ל"דברי אלוהים חיים" וריכוז הקשב יצרו רקע אחר לגמרי להופעתי מזה שהיה לי אמש בסידניי. התאוששתי והתנערתי והתחממתי. נפתח הלב והדברים בקעו ושטפו. דיברתי כאילו אל כל אחד ואחד לחוד והדברים חדרו עמוק. וככל שהרגשתי כי אני קולע כן נתעודדתי ונשתלהבתי. דיברתי כשעה וחצי והדריכות לא נתרופפה אף לרגע. מייד כשסיימתי קם אלק בן-החיל להתרים. לא אזכור מה הייתה תרומת משפחתו - היא הייתה מוגדלת ועשתה רושם. את מלאכת ההתרמה עשה בחן ובתוקף כאחד. התוצאות נתקבלו בהתלהבות. בינתיים התרגלתי לקנה המידה האוסטרלי ולא ציפיתי לגדולות שאינן ניתנות, כנראה. לפי מתכונת זו עלתה המסיבה על המשוער.

אחר כך היו שיחות בלי סוף עם יחידים. כמעט כל אחד ביקש לגשת ולהחליף כמה מילים. כבני מרון עברו "הישראלים" שבחבורה - משפחה שלמה של יוצאי באר טוביה הישנה, אשר נטשוה עם חורבנה במאורעות 1929, יוצאי פתה תקווה וילידי צפת, אנשי ת"א וירושלים, מהם שעודם מבוישים ונכלמים בגלותם את מוצאם הישראלי ומהם שכבר קהתה אצלם הרגשת הבושה והאשמה ונשארה רק הגאווה כי נולדו שם, חיו שם, עבדו שם, היה להם חלק בסלילת כביש או בבניין יישוב או בעבודה כזו וכזו, ויש להם קרובים ו"הם עוד חושבים", ו"אולי פעם". אחד סיפר כיצד היה פועל בארץ, חבר לפלוני-אלמוני, ובאה נערה מאוסטרליה, ילידת הארץ שהוריה היגרו לשם ולקחוה איתם בהיותה תינוקת ובאה לבקר את קרוביה, וקפצה אהבה ונמשך אחריה לאוסטרליה ומשבא ראה מייד כי נכשל ואין כל טעם להישאר פה, אך כסף לחזור לא היה, ואילו היה הכסף כי אז חזר מייד, וכך נתקע - עד היום הזה. הצד השווה שבכל אלה, ובכמותם במקומות אחרים, שנעשו ציונים בגולה, ולבם מפרכס לכל בשורה מהארץ, ומהם שממלאים תפקידים פעילים בתנועה כפי שהיא קיימת פה ואף נחשבים ליודעי דבר. ויש מקווים שהבנים עוד יעלו והם יחזרו בעקבותיהם. במי אמורים כל הדברים האלה - ב"יורדים" ותיקים, אבל אלה שירדו בשנים האחרונות מהם המוציאים דיבת הארץ רעה כדי לחפות על בריחתם מהמערכה ומשמשים אבן נגף להסברה הציונית, אבל בין היורדים מקרוב רבים נשבעים כי באו רק לזמן-מה ושוב ישובו. מצויים כאלה וכאלה והמינים מרובים ואין להכליל.

בדרך מסידניי לפרת, בקוראי עיתונים, נתקלתי באחד מהם בידיעה זעירה בפינה נידחת על מותו של ג'ימי רוטשילד בלונדון.

שכבנו באחת. נאום הערב היה השישי.

 

העתקת קישור