שליחות לאוסטרליה - מלבורן-סידניי - יום ב', 6/5/1957
שם הספר  יומן אישי 1957
שם הפרק  שליחות לאוסטרליה - מלבורן-סידניי - יום ב', 6/5/1957

 

 

יום ב',  6/5/1957

 

 

שליחות לאוסטרליה - מלבורן-סידניי

 

 

קמנו ב-7.30. מצב רוחי התרומם מאוד לאחר מה שהיה אמש. זה יומֵנו השני באוסטרליה ואנו במלוא התנופה. היום אנו חוזרים לסידניי אבל עלי עוד לשוב ולבקר במלבורן פעמיים. הפָריט היחיד בתוכנית הבוקר במלבורן - הנחת זר ליד מצבת הזיכרון לחללי המלחמה העולמית. מיבצע זה נערך ברוב טקס ופאר. המצבה הוקמה מייד לאחר מלחמת-העולם הראשונה והיא היכל אדיר המתנוסס על פני כיכר עצומה בטבור העיר. עם גמר מלחמת-העולם השנייה הוצב באחד מאגפי הכיכר עמוד זיכרון מיוחד לחלליה. פגשוני ראש מועצת המנהלים של מיפעל הזיכרון ונציגי איגוד החיילים המשוחררים, לא-יהודים ויהודים. צעדתי לקראת המצבה עם ראש המועצה ואילו החיילים לשעבר ערכו משמר כבוד. הטקס כולו צולם כמובן, פנים ואחור. שאלתי את כל הסובבים אותי על אותו פסיפס שהתעניין בו נשיא ישראל ולא ידעו דבר. הביעו השערה שמא נקבע הפסיפס במצֵבה אשר בסידניי.

מטקס זה ישר לנמל האוויר, חזור לסידניי יחד עם מכס וסשה פרייליך, הנאהבים והנעימים אשר לא ייפרדו זה מזו וגם לא מאיתנו. שוב אנו באותו מלון "אוסטרליה", העושה מאמצי התחדשות ועדיין הישן שליט בו. אכלנו ארוחת צהריים נעדרת כל טעם. חטפתי עשרים דקה לתנומה קלה וחלמתי כי אני נוסע על פני ים סוער. קפצתי, כי אותו מכס פרייליך ביקש, בשובנו ממלבורן, ראיון דחוף. רצה לאמר משהו לקראת אסיפת הערב ובקושי אמר מה שאמר ולא את כל המילים שביקש להוציא מפיו הבנתי אך לא הייתה לי ברירה אלא להעמיד פנים כי הכל ברור ומקובל. הוא איש יקר אשר נשא על שכמו את הדגל הציוני בארץ נידחת זו בשנים של אוזלת יד והביא את התנועה עד הלום. לא סיימנו שיחתנו המעונה וכבר התדפק נציג יט"א ואחריו נכנס אחד קיטע, נציג עיתון יהודי מקומי, ומלווהו. כל השלושה חברו יחד למסיבת עיתונאים יהודים, התחילו מציגים שאלות כל אחת אווילית מחברתה. האם אני מרוצה ממצב "יחסי הציבור" שלנו באוסטרליה ומה צריך להיות תפקיד ההסת' הציונית ביחסי ציבור אלה? האם דרוש לצירותנו נספח-עיתונות, ואם כן - מדוע איננו? האם אני מחייב העברת הצירות לקנברה והקמת בניין בשבילה, ואם כן - מדוע אין הדבר נעשה? כל הסברותי כי אין אני מייצג את ממשלת ישראל ולכן אין כל טעם להציג לי שאלות כאלו היו ללא הועיל. ואחרון-אחרון: היש בדעתי לשוב ולהיות רה"מ, ואם לא - מי יהיה רה"מ אחרי ב"ג? פקעה סבלנותי והיפלטתי הערה חריפה והיחסים נמתחו. בינתיים הופיע הורייס ניומן, יהודי אנגלי טיפוסי אך ציוני נאמן. משמש יושב ראש להסת' הציונית בסידניי ומנצח על "המגבית" כאן - ואל שכוח כי מכס פרייליך נשאר יושב ומאזין. ועוד הללו מסובים הגיעה שעתו של עיתונאי אוסטרלי, סימפסון שמו, פרשן מדיני נודע, שבא לערוך לי ראיון נרחב בענייני מדיניות גבוהה. מהמילים הראשונות שהשמיע נוכחתי כי השיחה איתו לא תהיה קלה ותחייב ריכוז. העיתונאים היהודים השכילו להסתלק בעצמם אך כלפי המנהיגים הציונים הוכרחתי להתנצל ולבקש כי יניחוני לבדד עם העיתונאי. ואף אומנם הייתה השיחה איתו מסובכת למדי, יען עם כל הצהרות הידידות שהשמיע היו טמונים בשאלותיו קוצים ממאירים שחובה הייתה לגלותם ולקצץ בהם. אך הלך, שוב הופיע פרייליך לסיום השיחה רבת הייסורים ובטרם כילה דבריו החנוקים והרסוקים בא איש שירות השידור האוסטרלי להקלטת ראיון נוסף, לשם שידור במהדורה אחרת מזו שכבר דיברתי בה - עודני מתבלבל כאן בין הרשות הפדרלית לבין הרשות המדינתית, אשר כל אחת ותחומי פעולתה בכל שטחי החיים, ורק לאחר מעשה התברר לי כי אתמול נתתי ראיון לשירות השידור של מדינת ויקטוריה ואילו היום נעניתי לשירות הכלל-אוסטרלי שרשתו פרושה על פני כל היבשת, ועוד לפנַי שידור לשירות מדינת ניו-סאות-וילס אשר סידניי בירתה. ההסתגלות לממדיה העצומים של אוסטרליה לא באה בבת אחת. חונכנו לראות את אוסטרליה כיבשת הקטנה ביותר ולכן הורגלנו לחשוב כי היא מצומצמת בשטחה. אבל אוסטרליה אינה רק יבשת, אלא היא ארץ - ייחודה הוא כי היא הארץ היחידה בעולם המשתרעת על פני יבשת שלמה או שהיא היבשת היחידה בעולם הכוללת רק ארץ אחת - ואם קטנה היא יחסית כיבשת הריהי עצומה כארץ וכל אחת ממדינותיה גודלה כאחת מארצות אירופה הגדולות ולכל אחת נוף משלה ושלטון משלה ובעיות משלה.

רשמתי בחטיפה ראשי פרקים מקוטעים לנאום של הערב ושוב נגזר עלי לחַלֵף לתלבושת ערב. המעמד הוא פתיחה רשמית של "המגבית" באוסטרליה, בסעודה חגיגית הנערכת באולם הענקי של מיסעדת "טרוקדירו". נתאספו לסעוד כאלף איש, כולם מסביב לשולחנות עגולים, קהל עצום ומפוזר, נוצצים ולבושי מיכלול, שבעים ושאננים. הכל שיננו באוזני כי לא הרי סידניי כהרי מלבורן, שהשנייה חמה ורגשנית ואילו הראשונה קרה ושכלתנית. בסידניי ירוד המתח ולקויה הנדבנות וכל קצב הפעולה הציונית רופף. הארוחה נמשכה בלי סוף, נאומי הפתיחה היו נעדרי כל נפשיות וברק, בהגיע תורי הרגשתי כי עלי לקצר למען תת שהות למגבית, אף על פי כן הארכתי, ועם זה יצא נאום מאומץ, מחובל בתנופתו, יותר מדי מדוד בניסוחיו – לפי  הרגשתי climax-anti [נפילה, שפל] גמור אחרי מלבורן. הציר המרכזי נשאר בעינו: הצגת המדינה כמיקלט לכל יהודי הנכנס אליה בזכות ולא בחסד, מפתחות שערי המדינה הם השלל העיקרי של מלחמת הקוממיות, מפתחות אלה המגואלים בדם הם עכשיו נחלת העם היהודי כולו, מיבחן המדינה בשליחותה הוא לא רק על ידי פרסום חוק השבות אלא בקליטה ממש, אחריות זו משותפת לעם כולו וכו'. אך במלבורן אמרתי את הדברים בהרבה יותר להט מזה ופשטות מזה, ואילו כאן "על רמה עיונית" כמאמר סירקין. זאת ועוד: במלבורן שילבתי בנאום את הסיפור המזעזע על "סטרומה" [אוניית מעפילים, לשעבר ספינת בקר, הפליגה ב-12.12.41 מקונסטנצה ובה 769 עולים, בהגיעה לקושטא סירבה ממשלת תורכיה להניח לעולים לרדת וב-23.2.42 נגררה לים השחור בפקודת השלטונות התורכיים אף שרב חובלה הודיע כי אינה כשירה לשיט; למחרת טבעה, כנראה מפגיעת "טורפדו"], שגורלה הפגין קבל העולם כולו את מאְרת חוסר-הבית הרובצת על העם היהודי, וכלפי העם היהודי את הבעלות הריבונית על ארצו, כדי להבטיח החלטית את זכות הכניסה אליה, כפיתרון היחיד והמוכרח לבעייתו. הדברים הרעידו את הקהל ועוררו בו התרגשות עצומה. כאן פסחתי על הסיפור הזה. שם היו 7,500, אך נראו כולם כמלוכדים בתוכם ומסביבי. כאן היו רק כאלף, אך היו מפוזרים ומפורדים ורחוקים ממני. אולם מלא שולחנות נפרדים מזה - ובמה גבוהה הנתוקה מכולם מזה. היו כמובן תשואות רמות ושבחים רבים, אך לבי היה בל עמי. כשחזרתי לשולחני אמרה גב' ניומן: "אתה בוודאי עייף מאוד!" וגב' איינפלד, שהיא חריפת לשון ואין הרוך הנפשי ממידותיה, פסקה: זה היה נאום חשוב, passionate not were you but [אך לא היית נלהב, רוגש]. הייתה זו חוצפת-מה מצידה, אך ההגדרה הייתה אמיתית. כזה היה נאומי השלישי.

למרבה האכזבה באה ההתרמה ולא היה בו שום גילוי של התפרקות כלשהי. המנצח על ההכרזות היה אותו הורייס ניומן, כנראה אדם הגון ביותר, ג'נטלמן גמור, ולפי מיטב צרוּת תפיסתו מסור לישראל ולענייני יהדות בכלל בלב ונפש, אך נעדר כל נימה נפשית מזה וכל תנופה ומזג תוקפני מזה. נוסחו הזכיר את סגנון ההכרזה על עליות לתורה ותרומות "מי שבירך" ואף רוב התרומות עצמן היו בגדר אותה מסורת. פרייליך עצמו תרם אלף לירות אוסטרליות (800 שטרלינג) - תרומתו הקבועה מדי שנה בשנה. הייתה זו מכה בשבילי - כי דווקא הוא לא עצר כוח להכפיל תרומתו או לפחות להגדילה ב-50% כדי להפגין כי השנה הזאת, לאחר סיני ונוכח נחשול העלייה, וכן בואי אני לפינה כה רחוקה, מחייבים מאמץ מיוחד. עוד מישהו תרם 1,000 ומייד ירדה הרמה ל-500 ול-400 ומייד הידרדרה מטה ל-250 ול-100 ולא שבתה הרבה גם בשיעור זה והחלו לזרום הכרזות של 50 ו-30 ו-20 ו-10 ואפילו 5, כשהמהדרין יוצאים מגדרם ותורמים 10 גינאות במקום 10 לירות וכיוצא באלה.

תחילה אמרתי לעצמי כי מוטב לי לא להתערב בתהליך ההתרמה - אשאר נא למעלה מזה. אך לא יכולתי להתאפק ושלחתי פתק לפרייליך ובו היבעתי אכזבתי האישית:

"You did not make me feel that my coming and the special effort I am making have been worthwhile"[לא גרמת שארגיש כי בואי והמאמץ המיוחד שאני עושה כדאיים].

תשובתו: "failure complete been have would appeal year's this visit, your If not for" [אילמלא ביקורך, הייתה המגבית השנה כישלון חרוץ].

או היתמם או באמת לא הבין, כי באומרי "you" נתכוונתי אליו אישית ולא לכלל ישראל בסידניי. לבסוף ניסו הכל, כולל מכס נורוק, לנחמני כי הייתה זו התחלה טובה והסכום שנאסף עולה על פתיחת "המגבית" אשתקד, ואחרי הכל יש לזכור כי זוהי סידניי וכן כי זוהי המגבית החמישית תוך תקופה כה קצרה וכו'. נשארתי מר נפש ותליתי קולר בעצמי שלא החרדתי ולא הרעדתי ולא חוללתי מהפכה בלבבות. על כל פנים ברור כי לא שברתי את השיגרה הקפואה הקובעת שיעור עלוב לתרומה הממוצעת, בראש וראשונה מפני צרוּת הלב שנוהגים גדולי התורמים, אבל גם מפני המושג הכללי על המגבית הישראלית, שאינו מבחין בהרבה בינה לבין כל צדקה. מה העצה? להיכנס לעובי הקורה על ידי התקפה אישית על כל אחד מהעומדים בראש, לריב איתם, ולכפות עליהם סולם ערכים שונה בתכלית מזה שהסכינו אליו? מניין הזמן לכך והאומנם אני האיש? נתמלאתי חרטה על שבכלל קיבלתי עלי שליחות הקשורה במגבית והגעתי למסקנה כי קצה נפשי במלאכה זו וגם לאמריקה מוטב לי לא לנסוע ל"מילווה" ול"מגבית" ותוך כדי הרהורים אלה התחלתי לחשוב אחרת על ההזמנות שקיבלתי מאמריקה לבוא שמה לשם מחזורי הרצאות על נושאים ישראליים כלליים, להשכלת הציבור גרידא וללא קשר עם מגבית כלשהי. מיררתי חיי צפורה בכל אלה. שכבנו באחת.

 

העתקת קישור