יום א', 19/5/1957
שליחות לאוסטרליה - סידניי
היה יום מימים הוּחס. ברור כי אי-אפשר היה כלל לחלום על דרור גמור - הפוגה לכ"ד שעות וחסל. למותרות כאלה מי יכול לפלל? אבל הונח לנו לכשני-שלישים של יום ואפילו הורשינו להקדישם לטיול. נסענו עם מכס נורוק והדוברים על בנותיהם, בשתי מכוניות, הרחק מהעיר לאזור ההררי הנקרא Blue Mountains, כשמו כן הוא. הֵזַנו עינינו העייפות במראות שַגיאים של גדלות והדר. לזיכרון יירשם כי העיירה שהגענו אליה, מעין נווה הרים לתיירים ולשוחרי נופש, נקראת בשם קדמון קַטוּמְבָּה לוּרָה, ויש בסביבתה מקום סגולה הנודע לתהילה בשם Point Echo, צוק סלע תלוי תלולות מעל לתהום-אימים, וחקוק שם לעולמים כי המלכה ביקרה במקום. בעיירה הובלנו למיסעדה סקוטית, כולה מסורת וחשיבות, לארוחת צהריים. רק התיישבנו מסביב לשולחן ניגש אלינו מלצר עמוס צרור תפריטים ופתח בעברית תל-אביבית פשוטה: "שלום אדון שרת, שלום גברתי, שלום מר נורוק וכו', זה כבוד גדול בשבילי, מה תרצו לאכול?" ולא רק פנה בעברית ומאוד שקד לשרתנו אלא הביא אלבום ממראות המקום מוקטר ומוגש ומוקדש לנו וביקש חתימה בשביל בתו והשתפך בגעגועים. הוא מת"א והיה פה והיה שם והנה התגלגל הנה, לתוך תוכי אוסטרליה, ולא נתקררה דעתו עד שטיפס על ההרים הכחולים האלה ונתקע בעיירת קסמים זו ובמיסעדת המלון האצילי הזה. מדוע נטש את הארץ והרחיק נדוד - צא וחקור למעקשי לבו של יהודי! כיוון שאני רושם את הדברים באיחור רב אציין מייד כי כעבור כמה ימים קיבלתי ממלצר זה מכתב באנגלית שלו ובו קובלנה מרה על הצירות שלנו שאינה מחדשת את דרכונו הישראלי והוא כולו התמרמרות ומחאה אך אין בפיו רמז להבטחה כי שוב ישוב לארץ, אלא הוא תובע למעשה בכל פה את זכותו לשבת כישראלי ישיבת קבע באוסטרליה.
חזרנו העירה אחר הצהריים ומייד חזרתי לסדר יומי. פריט ראשון - מסיבת יהודי המזרח הרחוק. זוהי עדה בפני עצמה בסידניי - למעשה, כנראה, ה"לנדסמנשפט" המאורגן והפעיל היחיד. על כל פנים, שלא כבמלבורן, לא נדרשתי בסידניי לנאום לפני שום ארגון יהודי נפרד אחר, אלא יצאתי ידי חובתי בשתי אסיפות כלליות ובאסיפה "חוגית" זו. יהודים אלה כולם יוצאי רוסיה ודוברי רוסית, ישבו שנים רבות בחרבין ובשנחאי ובטיינצין בשלווה ובנחת וברווחה, עד שקפץ עליהם רוגזו של המשטר החדש בסין ונעקרו מעמדותיהם ונטרדו ממנוחתם ואחזו במקל הנדודים. מהם שעלו לארץ ומהם שהצליחו להידחק לארה"ב ומהם שמצאו להם מיקלט בארץ זו וריכוזם הגדול הוא דווקא בסידניי. האולם הגדול היה מלא, הוגשה ארוחת ערב לכל, והדיבור הרוסי השוטף והעסיסי השתפך על פני כל. שאלונו בדחילו אם אוכל לנאום רוסית והחלטתי להָהִין. מה שהכריע את כף היסוסי היה מראה שורה ארוכה של נשים כבודות וקשישות, הדורות שיבה ומפוארות בשמלות משי שחור. הזכירוני את אמי ע"ה ואת דודותי בנות אודיסה. ודאי גמרו גימנסיות רוסיות ואפשר למדו במיכללות. כולן בנות תרבות, אך שפת תרבותן רוסית. נאום גדול באנגלית לא יבינו כהלכה, על כל פנים לא באנגלית שלי.
הניסיון הנועז לא נכשל. להיפך. העליתי מהנשייה את אוצר המליצות הציוניות הצרופות אשר עליו חונכתי בשחר ימי ואימצתי כל כוח דמיוני הלשוני לתרגם לרוסית את שפת מושגינו הקיימת. דיברתי כשעה ושטף הלשון לא הכזיב. לפנַי פתח היו"ר רוסית ואחרַי נשא נאום מפוצץ ברוסית צחה עורך-דין אחד המשמש כיום זבן בחנות. שידלוני מאוד לחזור אל המסיבה לאחר אסיפתי השנייה.
הפריט השני של הערב היה אסיפת נוער באולם התרבות הצמוד לבית-הכנסת המרכזי בו התפללתי אתמול. התאספו אנשי כל ארגוני הנוער. בנו של ניוהאוס מבריסביין, דובר עברית שוטפת, ישב ראש. דיברתי על בעיית עלייתם לארץ וקראתי להם לעלות, אך בתנאי שירגישו כי הארץ דרושה להם ולאו דווקא כי הם דרושים לארץ. אחרי זה הותרה הרצועה לשאלות ופרץ שיטפון. התברר כי בקהל יש הרבה קשישים והללו השתמשו בהזדמנות לברר לעצמם כמה סוגיות סתומות במדיניות החוץ הישראלית ובמערכות החברה והכלכלה הישראליות. כל המאמץ הממושך היה כדאי בהחלט. היו אלה נאומַי ה-23 וה-24.
הפריט השלישי היה הופעתנו השנייה במסיבה ה"רוסית". בינתיים סיימו שם את המגבית והחלו מחולות. חלקנו היה עם היושבים לאורך הקירות ושוחחנו עם רבים. מצאתי שוב אנשים שהכירו היטב והוקירו מאוד את דודתי ודודי המנוחים עת התגוררו בחרבין.
בפעם הראשונה בסיורי זה הרגשתי כי קולי נסדק.
