יום ג', 6/11/1956 - הודו בומביי
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ג', 6/11/1956 - הודו בומביי
שער  הדרכים שונות בתכלית (הודו)

 


יום ג', 6/11/1956  -  הודו-בומביי

 

בעיתונות החלטת עצרת או"ם להקים כוח בין לאומי - נתקבלה ב-57 נגד 0, עם 17 נמנעים. אנגליה וצרפת הודיעו מייד כי יפסיקו כל פעולה צבאית במצרים מייד לאחר מצרים וישראל יסכימו כי כוח בין לאומי ישים קץ למלחמת מצרים-ישראל ויחזיר את התעלה לתיקונה ולתפעולה. הוא אשר אמרתי, מבחינה בין לאומית הם מסתתרים כל הזמן מאחורי גבנו.

בעיתונות גילוי דעת של המדינאי הישיש ראג'אגוֹפּאלאצ'ארי. הוא קורא לממשלת הודו לנטוש את הקומונווילת ובטוח כי ציילון ופקיסטן יצאו אז בעקבותיה. הוא מרשיע חריפות את אנגליה ואת צרפת, בייחוד הראשונה, וקובע כי פעולתה לא באה להפסיק מלחמה בין ישראל לבין אומות ערב אלא כדי לנצל מלחמה זו לשם תפיסת התעלה. והוא ממשיך: "השאלה התלויה היחידה היא לא גורל תעלת סואץ אלא ביטחון ישראל. ישראל זכאית בצדק להרגיש עצמה בטוחה בהגנת העולם כשהיא שוכנת בקרב אומות אויבות. תהי אשר תהיה התבונה שבהקמת מולדת ליהודים בטבורו של מרחב שהיה נחלת הערבים זה מאות בשנים, הרי הדבר נעשה במשותף על-ידי ברית-המועצות וארצות-הברית ואין להשיבו עכשיו. אין קושי רב להביא את כל אומות העולם, בכלל זה אומות אסיה, לערוב לביטחון ישראל ולשלמות גבולותיה. הודו תוכל לתרום הרבה להשגת המטרה הזאת, בייחוד אם תמחה נגד תוקפנות בריטית במצרים על ידי ניתוקו של קשר שיכול לעמוד בפני מתיחות רבה, אבל לא בפני זו של מלחמה תוקפנית, שיש חלה התעללות בכל מוסר והתנהלה תוך המריית דעת-הקהל בעולם כולו".

דוד בא להציע כי אתייעץ עם ג'יפ"י בדבר ראיון נוסף עם נהרו. זה ימים אני מתהלך במחשבה שמא כדאי לי לבקש פגישה שנייה בטרם אצא את הודו - דווקא על רקע התסבוכת החמורה וכדי להעמידו מחדש על עיקר הבעיה. רעיון ההימלכות בדעת ג'יפ"י לא נראה לי. הוא עכשיו לא לגמרי מהעולם הזה, בשיחתי הראשונה עם נהרו איננו בקיא, חוששני להביאו במצוקה על-ידי בקשת עצה, הוא בוודאי יחשוב ואולי גם יאמר כי עלי להחליט בעצמי.

אמרתי לדוד: "ראה איך אנו מסתבכים והולכים. אנגליה וצרפת תולות עכשיו ציותן לאו"ם בנו. אם לא נסכים לשתף פעולה עם כוח בין לאומי - וכוח זה הריהו ספחת ואנשינו בירושלים ודאי יסרבו - הרינו מתחייבים באחריות להמשך המריית אנגליה וצרפת את סמכות או"ם. מדינונת זו שלנו איך תחזיק מעמד במעמסה המתגבבת על כתפיה החלשות?"

בבואי לישיבת הוועדה המדינית מצאתי ידיעות מרעישות. ארצות-הברית סירבה להצעת ברית-המועצות כמו ששיערתי וברית-המועצות פנתה עכשיו באולטימטום לאנגליה ולצרפת - אם לא יפסיקו מייד, יהיה להן עסק איתה. הייתה פנייה חמורה של בולגנין גם לבן גוריון ו[השגריר] אברמוב נקרא לחזור למוסקבה. כנגד זה הודיעה ארצות-הברית כי "תתנגד" לכל פעולה צבאית שתעשה ברית-המועצות על דעת עצמה. ובכן העולם על סף מלחמה עולמית  ויוצא כי אנו על ידי מבצע סיני דחפנוהו לכך. מבצע סיני שלנו הופך לסאראייבו. שיטת הפעולה שלנו - יוזמה צבאית מוחצת, בלתי מסויגת על-ידי שיקולים מדיניים, מין תורת על חרבך תחיה בעולם שכולו תלות הדדית, מדיניות נוסח דוד המלך בתבל של תגובות שלשלת אטומיות - אינה אלא ספסרות בעתיד ישראל. ההיה ברור מה אנו עלולים לגרות - איזה שטן אנו עומדים להוציא מתוך הכד הסגור - ועשינו מה שעשינו בעיניים פקוחות תוך הכרעה שקולה, או שלגמרי לא נתנו דעתנו על התוצאות וסמכנו על כוחנו בלבד, אולי - אם באמת הייתה הידברות מראש - מתוך שנִשענו על שני הקנים הרצוצים, שאף זה מעיד על קוצר ראות בין לאומי מבהיל? ברור כי העם והצבא נתעלמו לגמרי מכל סבכי השיקולים האלה, אבל מה על האיש המנהיג את העם והמפקד על הצבא בשמו? הניצחון האדיר של צה"ל בלי ספק חיזק את היוהרה הלאומית המוכה סנוורים וניפח את הביטחון העצמי המופרז לאין שיעור בלאו הכי, והנה עכשיו נכון לציבורנו המונהג ככה והמוּצא ככה לתרבות רעה והמוּבל לתוהו - הלם מפתיע ואכזרי. ודאי אפשר היה לומר מלכתחילה, ואפשר לומר עכשיו בדיעבד, כי מה בצע לנו בשלום העולם אם אין שלום לישראל ולכן רשאית ישראל לזעזע מוסדות תבל במלחמתה על שלומה וביטחונה, יען ממילא אין לה מה להפסיד. אבל היא הנותנת: איך ייכון שלום לישראל אם הכל מסביב מתערער ומתמוטט, ולא עוד אלא שישראל נאשמת במילוי התפקיד של אב-נזקים.

הוועדה זנחה סדר יומה הקבוע לדון במצב שנוצר. שררו בה חרדה, ומבוכה - הרגשה כי העולם מידרדר לתהום ואין לעצור עוד. בראונטל הציע פעולה דחופה: קבלת החלטה מהירה על-ידי המליאה שתוכנה יהיה הטלת אחריות על ברית-המועצות למפנה החמור שחל וקריאה למנוע מלחמת עולם ויהי מה. הִצעתי לבחור מייד בוועדת ניסוח. היה ויכוח אין-סופי על הנחיות לוועדה. לבסוף נבחרו שישה וישראל בתוכם.

לארוחת צהרים אצל הזוג זינקן, שניהם יהודים [אנגלים], הוא סוחר וסופר, היא עיתונאית ונציגת M.G., מסתובבת כל הזמן בוועידה, בראונטל מתאכסן אצלם. חקרו אותי שתי וערב. הייתי מוכרח להודות כי קשה לי לתפוס את ההיגיון שבהתערבות אנגליה וצרפת אלא אם כן מטרתה היחידה היא מיגור נאצר - וזו טרם הושגה; יען מבחינת ההשתלטות על תעלת סואץ אין הדעת תופסת כי או"ם והעולם בכלל יהיו מוכנים להתפשר עם שיטה זו של סידור עניינים בזירה הבין לאומית.

בשובי למלון מצאתי צרור מברקים. קודם כל סוף סוף תשובה מצפורה על המברק ששלחתי ביום ו': עיקרו - לכל בנינו שלום. רווח לי בעד נבות. מרוזטי מברק כי כל משלחת הכנסת יוצאת ל[ועידת האיגוד הבינפרלמנטרי ב]בנגקוק [ב-15 בחודש] – טירוף! היצעתי כי לא ייסע מהם איש ונסתדר אני ודוד ואולי נצרף אלינו את רחל צברי. שוב מברק מבקשטנסקי המפציר ביתר שאת כי אבוא כמעט מייד ללונדון והוא מבטיח לי תוצאות כבירות אשר רק אני אוכל להפיקן. איך אטוש ועידה זו באמצע? איך אמעל בשליחותי לבנגקוק? איך אטוס מבומביי ללונדון מבלי לשהות בארץ ולדעת דברים לאשורם? אבוא ללונדון ולא אוכל להראות פני לאנשי משרד-החוץ, לעורכי "הטיימס" וכיוצא באלה? ואיך אעמיס על "המגבית" את נטל עייפותי הנוראה? אבל יש גם מברק מדובקין המטיל את האחריות על אנשי "המגבית" באנגליה ומכיוון שהם מפצירים ואף על פי שהוא מבין כי זוהי אכזריות, בכל זאת אולי איענה. עניתי לשגרירות בלונדון וביקשתים להסביר לבקשטנסקי ושות' כי שלושה אינם באים בחשבון:

1) נטישת השליחות;

2) טיסה ישירה;

3) צלילה ל"מגבית" ללא הפוגה –

לכן אני חוזר ומודיע כי המוקדם ביותר הוא שבוע ג' בדצמבר, אלא אם נבצר מהם לדחות - יעשו ויצליחו בלעדי. לדובקין עניתי ב"שתי מילים" כי העניין איננו אכזרי אלא בלתי-אפשרי.

עוד מברק מוסר הודעת וולטר במסיבת עיתונאים. הוא מזהיר את מצרים לבל תחמיץ הזדמנות בלתי חוזרת לעשות שלום! מה פירוש האזהרה - מה נעשה לה אם תחמיץ ההזדמנות? ומניין שהיא להוטה אחרי ההזדמנות, או בכלל אחרי השלום? לפנַי השתוללות של הרהורי לב. thinking wishful אנגלי ממאיר במהדורה ישראלית גרועה ביותר. מישהו יכול לטעון כי הן גם אני בכל הופעותי מטיף לשלום כמוצא היעיל היחיד. אבל ההבדל הוא כי לדידי זוהי עמדה מדינית וטכסיס של טיעון - אפשרות של הצגת מטרה חיובית תמורת כל ניסיון להתרכז בשלילה של גינוי - בעוד שבירושלים תקף כנראה את אנשינו בולמוס של אמונה מיסטית כי באמת השלום מאחורי כותלנו, אך ורק משום שהנחתנו על ראשו של נאצר מהלומה איומה ומפני שאנו עצמנו איננו רואים מוצא מדיני אחר מהמצר שנוצר.

בעיתוני אחר הצהרים הנוסח המדויק של איגרות בולגנין לאידן, לפינוֹ ולבן-גוריון. בפנייה ללונדון ולפריס נאמר במפורש כי מנוי וגמור עם ברית-המועצות לשבור את התוקפנות בכוח ולהקים את השלום במזרח התיכון. באיגרת לבן-גוריון נאמר כדבר שהוכח לברית-המועצות, כי ישראל שימשה מכשיר בידי כוחות אימפריאליסטיים ונכנסה להרפתקה מטורפת על-ידי התגרות בכל אומות העולם הנאבקות עם הקולוניאליזם; כי מעשים כאלה מוכיחים מה כוזבות הכרזות ישראל על רצונה, כביכול, לחיות בשלום עם אומות ערב; כי על-ידי הכרזות כאלו מבקשת ישראל רק להרדים את עירנותן של אומות אחרות בעוד היא מכינה את מעשי תוקפנותה; כי ישראל קיבלה פקודות מבחוץ ופעלה כפושע; כי ישראל מספסרת בגורל השלום ובגורל עמה שלה; כי מעשי ישראל מסכנים את עתידה ומעוררים את עצם השאלה על זכות קיומה של ישראל כמדינה. בולגנין קורא לישראל לציית לקול התבונה בטרם תאחר את השעה. ממשלת ברית המועצות החליטה להחזיר את שגרירה שבישראל ומביעה תקווה כי ממשלת ישראל תבין את האזהרה הזאת.

זהו איום רוסי להשמיד את ישראל. שהריר המוסלמי, כשקרא את הנוסח, אמר: הלא זוהי לשונם של הערבים! המילים "הרפתקה מטורפת" הזכירו לי את הוויכוח שהיה ביני לבין דוד עוד בדלהי כאשר הוא טען כי מצבנו הוא כזה שעלינו להראות לעולם כי אנו יכולים להשתגע ואני עניתי כי אם נתנהג כמטורפים יטפל בנו העולם כמו שמטפלים במטורפים.

ישיבת ועדת הניסוח להודעת החירום נוכח סכנת המלחמה העולמית – הודו, בורמה, אינדונסיה, יפן, ציילון וישראל - נתכנסה תחת הענן הכבד של הידיעות הללו. ראיתי את חברי אחוזי חרדה עמוקה ועצבנית. מרמזים הבינותי את המתחולל בלבו של כל אחד: טול איגרת בולגנין לבן-גוריון, מחק בולגנין וכתוב צ'ו אן לאי, מחק בן-גוריון וכתוב נהרו או בּא סווה האטויאמה או מי יש שם בג'קרטה - ואז תקבל את צלם הבלהות המאיים תמיד על מדינות ואישים אלה, אבל שנעשה עכשיו נורא שבעתיים נוכח התקדים החדש שנקבע.

וכאשר הבינותי לרחשי נפשם התפלצתי בפעם העשירית מחדש: הלא הם מוכרחים לחשוב כי הנה בעטייה של ישראל הומחשה בשבילנו הסכנה הנוראה הזאת; בעטייה של ישראל הועמדנו כולנו על סף שואה איומה.

כבשתי עצמי והצעתי מבנה לגילוי הדעת:

1) הזדעזעות מהסכנה וקריאה למניעת השואה;

2) אזהרה מכל תוקפנות נוספת שרק תחמיר המשבר;

3) קריאה ליישוב כל הסכסוכים ששימשו עילה למשבר בדרכי שלום על-ידי משא ומתן.

אשוֹק הוסיף תמיכה בסמכות או"ם ובהחלטותיו, לרבות המשטרה הבין לאומית.

הסתייגתי. הסכמתי להבעת תמיכה כללית, בלי פירוט.

צ'יוּ ניֶן [מבורמה] טען כי מוטב הכוח הבין לאומי מורכב מחילותיהן של מדינות קטנות וממוצעות מסכנת התערבותן של מעצמות אדירות. קיומו של כוח בין לאומי כזה ימנע כל פתחון פה מברית-המועצות ומארצות-הברית לעשות דין לעצמן כהצעתו הראשונה של בולגנין.

לא קל היה בוועידה סוציאליסטית להתנגד לעמדה זו. אף-על-פי-כן הצעתי סיוג חיובו של הכוח הבין לאומי על-ידי תוספת המילים "בהסכמתן ובשיתופן של מדינות האזור הנוגעות בדבר".

צ'יוּ ניֶן התנגד ולא כיחד את טעמו תחת לשונו: ומה אם ישראל תתנגד? כי אז לא יקום הכוח הבין לאומי, או אם יקום - לא יפעל? סמכות ההחלטה היא לאו"ם.

בינתיים הגיעה הידיעה כי מצרים הסכימה כאילו לכניסת המשטרה של או"ם לתחומיה וחברי הוועדה הסתמכו על כך.

הוויכוח על המשטרה הבין לאומית ואם יש להזכירו במפורש בהחלטה או לא היה ממושך וטרדני. המאבק הצטמצם ביני לבין צ'יוּ ניֶן, אבל קטן זה גילה עקשנות נוקשה. ליתר החברים לא היה העניין אכפת כל-כך, אך שתיקתם שימשה למעשה תמיכה בצ'יוּ ניֶן ולא בי. הוצאתי פעמיים את ברקת מהארגונית, גם את דוד מהכלכלית. הציעו כל מיני התחכמויות אשר ניסיתי אותן ונדחו. לבסוף המצאתי נוסח-פשרה: אם יתברר כי יש כורח בכוח בין לאומי, אזי יוקם הכוח ממדינות קטנות וכו'. זה נתקבל. אשוֹק פרש לפינה וכעבור זמן לא רב חזר עם טיוטה מוכנה - כתובה ברגש רב ובלשון ברורה. הצעתי לו כמה תיקוני סגנון קלים וגמרנו.

נוכחתי בעליל בישיבה זו - ואנו אומרים זאת איש לרעהו כל הזמן - איזה תפקיד של סמכות מוסרית והנהגה רוחנית יכולנו למלא בוועידה זו, אלמלא מה שקרה. אין זו זעקת שבר, חלילה, על מה שקרה אלא רק ציון עובדה.

במלון דיווחתי לחברים כל מהלך המערכה. אין ברירה, לא נוכל להימנע מהצבעה זו ומבחינה מוסרית נתחייב על-ידי כך על ציות לאו"ם. בהחלטה יש אפילו פסוק הדורש עונשים לממרי פי האו"ם.

דוד בא ברעיון. ועידת מדינות קולומבו נקבעה סופית. היא תתכנס בדלהי ב-12 בחודש זה. עלי לראות לפני כן כל אחד מהמתכנסים. הפאקיסטני ממילא לא יבוא. אפשר לפסוח על האינדונסי. אבל את נהרו, בה סווה ובנדרנייקה עלי לראות.

היססתי. הזמן בין סיום ועידת בומבי והתחלת עניין קולומבו בדלהי קצר מאוד - כמעט שאיננו קיים. נניח אצא את בומבי לפני גמר הוועידה - מה אם נהרו לא יקבלני? אם לא אראה את נהרו, האם כדאי לי לעשות את המאמץ רק כדי לראות אחרים? על כל פנים אני נתון בקושי מעיק ביותר כשאיני יודע בדיוק את רקע המאורעות ואת עמדת הממשלה בשאלות המכריעות המתייצבות עכשיו - גורל חצי אי סיני, עמדתנו בעניין הכוח הבין לאומי, תגובתנו על איגרת בולגנין, יחסינו עם ארה"ב. על כל אלה עלי לומר דברים ברורים אם אשאֶל, וזאת לא אוכל לעשות בלי סמכות מפורשת והוראות ברורות. הסכמתי לשלוח מברק אישי לבן-גוריון, להציג את הבעיה ואת השאלות.

ל-7 נקראה המליאה על-מנת לקבל את גילוי-הדעת על המפנה החמור ונוכח סכנת מלחמת עולם המרחפת כאילו מעל לאופק. בלבי לא האמנתי בזה, אך כזה היה הלך הרוח הכללי ועל כל פנים הוועידה לא יכלה להתעלם מהחמרת המצב. ישבנו בתוך קהל הצירים וחיכינו עד בוש. איש לא ידע מדוע אין הוועידה נפתחת. פתאום ניגש אלי המזכיר ויונו ואמר כי כונסה ישיבה דחופה של ועדת הניסוח. הלכתי ומצאתי בחדר סגור את חמשת חברי הוועדה עם שני היוגוסלבים. הללו ישבו על דרגש מרכזי כשני "בעלי בית רחבים" וחברי הוועדה משלימים את המעגל על כיסאותיהם. רק אז נזכרתי כי במשך כל יום הדיון בנוסח גילוי הדעת לא הראו היוגוסלבים את פניהם. יש להם טכסיס משלהם. הם חותרים ונוברים מאחורי הקלעים אך ברגע המכריע מופיעים כאוב מארץ. פתח היפאני והודיע כי משלחתו התייעצה על הנוסח ויש לה תיקון אחד והודעה אחת. התיקון הוא כי לא ייאמר כוח בין לאומי אלא משטרה בין לאומית וההודעה כי הם מפרשים עונשים לא כפעולה צבאית. נתקבל. אז נשא היוגוסלבי את משׂאו. מהמילה הראשונה התקיף נמרצות את כל מבנה הטיוטה וכיווּנה. מה קרה לנו? השכחנו כי ראשית חטאת היא של אנגליה וצרפת? מדוע באנו להפנות את כל הזעם כלפי ברית-המועצות? יש לשנות את כל הנוסח ולהרשיע קודם כל את שתי המערביות ולדרוש מהן ציות לאו"ם.

הייתה זו חוצפה מאין כמוה. אמרתי לציילוני שישב על ידי כי הללו מתנהגים כגיס חמישי קומוניסטי בתוכנו. בכלל מי שָׂמָם להתערב ולעכב את הקריאה ולחבל בפעולת הוועידה כולה?

פניתי ליושב ראש ושאלתי היכן האינטרנציונל? אם הוזמנו אלה מדוע לא הוזמן ההוא? מייד הריץ אשוק שליח שהבהיל לישיבה את אולנהאור. שאלתי מדוע לא קראו לבראונטל, שהיה למעשה אבי ההצעה על הודעת החירום, ואמרו כי לא הצליחו למוצאו. נטלתי רשות דיבור ואמרתי כי ההודעה מכוונת כלפי השלב החדש וזה כל טעמה ויסוד החידוש שבה. היא נגרמה על-ידי התערבות הרת אימים של ברית-המועצות ולכן ברית-המועצות היא הממוען. אשר לאנגליה ולצרפת, הרי כבר גינינו אותן ומה טעם יש לחזור על הדברים? אם משום זה, אין כל צורך בהחלטת חירום נוספת ובכינוס המליאה לשם כך. לשמחתי דיברו אחרי באותה הרוח האינדונסי, הבורמני והציילוני. חזר היוגוסלבי וחצב להבות. אין אנו מעריכים את מלוא גודל הסכנה. ברית-המועצות אינה נוהגת לשחֵת דברים לריק. אם היא מאיימת, משמע שכוונתה לפעול. העולם באמת על-פי תהום האבדון. יש רק דרך אחת להציל את המצב - להכריח את אנגליה וצרפת לסגת. אחרת לא יועיל שום דבר כי אצל ברית-המועצות כנראה נחרץ הדין. על הוועידה להפנות את חוד ההחלטה נגד אותן שתי המעצמות אם היא מתכוונת ברצינות להגיב על המשבר החדש תוך היגיון מעשי. אגב כך התנפל היוגוסלבי על הסעיף המאשר את הכוח הבין לאומי. מה עשינו כאן? האומנם הוכינו בסנוורים לבלתי ראות כי מטרת התוכנית הזאת היא לא להשליט שלום בין מצרים לישראל, אלא להחזיר לאנגליה את השליטה על התעלה? ראיה חותכת לנרגנות הבריטית הכרוכה בהצעה זו היא העובדה שקנדה יזמה אותה. לחשתי לציילוני כי יציע מחיקת הסעיף על הכוח הבין לאומי. עשה זאת. צ'יוּ ניֶן מייד הסכים. כך השגתי במחי יד אחת ובעזרת השטן היוגוסלבי מה שטרחתי להשיג ולא יכולתי בכוחות עצמי בבוקר. אמרתי לשהריר: "כנראה יוגוסלביה היא ארץ אסיינית הרבה יותר חשובה מישראל". אמר: "באמת צ'ו ניין התעקש הבוקר". ומשראו היוגוסלבים כי השמטת זכר המשטרה הבין לאומית היא כל מה שיוכלו להשיג העמידו פנים כי באו על סיפוקם, אך חמתם בערה בהם להשחית שכן עיקר מבוקשם נשאר מהם והלאה ולא חל שום שינוי במבנה גילוי-הדעת ובהפנייתו כלפי ברית-המועצות.

בינתיים הסבלנות באולם, אפילו האסיינית החלה להראות סימנים ראשונים של התפקעות והרצים יצאו דחופים משם לחדר הוועדה לשאול אנה פני הדברים מועדות. סוף סוף נפתחה ישיבת המליאה ולאחר נאומי המציע והתומך, הכל כתמיד על טהרת המסורת הבריטית, נתקבל הנוסח פה אחד.

לקחתי את צ'ו ניין לפינה ובאתי עליו בטרוניה. אמרתי כי מבחינתי הרווחתי מההתערבות של היוגוסלבים כי מה שלא השגתי בעצמי ממנו השיגו למעני הם, אך אני מורתח כולי מהבריונות הזאת של אורחים העושים עצמם בעלי בתים ומתעמרים בכולנו. כבוד הוועידה היה למרמס, כל שכן כשהללו מתנהגים כסוכני ברית המועצות בתוך הוועידה. עד מתי נסבול שערוריות כאלה? אמר כי לגבי הכוח הבין לאומי התרשם מטענת היוגוסלבים כי הוא מיועד להפקיע את התעלה מריבונות מצרים. הוסיף בכל גילוי-לב כי לטענותי נגד הזכרת הכוח הבין לאומי היה מוכרח להתייחס בהסתייגות שכן אני צד מעוניין. אשר להתנהגות היוגוסלבים בכלל, הם נקטו מלכתחילה קו של סובלנות כלפיהם ועדיין איננו משוכנע כי אין זה הקו הנכון. פירוש הדבר היה כי אין בורמה מוכנה לשרוף גשרים. סיים באומרו: "נהיה סובלנים ונישאר ידידים".

בדרכנו במכונית הביתה סיפר לי חנן על שיחה בינו לבין פְּרים בַּסין, מזכיר "פראג'ה", ביקר בארץ, בחור הגון ביותר וידיד נאמן שלנו. פרים אמר לו: "מה צר כי קרה מה שקרה והעניינים הסתבכו כה חמורות - הן היה בדעת 'פראג'ה' להציע את משה שרת כיורש לבה סווה בתפקיד יושב ראש הארגון".

בארוחת הערב סיפרתי לחברים את כל אשר נשתלשל מאחורי הקלעים. באמצע הארוחה הובא מהקונסוליה דואר שהתקבל מהארץ ובו מכתב מצפורה. קרעתי את המעטפה בקוצר רוח ונעצתי עיני בכתוב. המכתב מ-30 באוקטובר, בדיוק מלפני שבוע, ממחרת היום לראשית מבצע סיני. מתואר אותו ערב שבו התחוללה העלילה וכיצד באה במפתיע ובמדהים - אם כי צפורה עצמה קלטה משהו שעה קלה לפני שנודע הדבר ברבים ממקור כה סודי ומוסמך כדודיק ומירה שבאו מתל-אביב וידיעות חשובות בפיהם. בשעה יותר מאוחרת באותו ערב שמעה צפורה ידיעות מוסמכות באמת מפי וולטר. היא כותבת: "ובכן אנו במלחמה. מאמש. לפי שעה אנו עושים מלאכתם של אחרים והלוואי והאחרים יעמדו בדיבוריהם וקורבנותינו לא יהיו לחינם". היא מוסיפה כי יש אומרים: "אולי נכונה ההחלטה אך חשוב היה לשמוע גם את שיקולו של משה".

ובכן עשינו יד אחת! לכאורה היה ברור לי הדבר מלכתחילה. מאז הופיעו כתבות בעיתוני ניו יורק - ודווקא במאמרים של האחים אולסופ ב"הרלד טריביון" וגם בני"ט, אגב הצדקת המעשה שלנו - המדברים על התקשרות מראש בינינו לבין השתיים כדבר ידוע ומוכח שאין להרהר אחריו. העיתונות ההודית, במאמרים ובמכתבים למערכת, רועשת על תגליות אלו. אף על פי כן לא הרי סברות והשערות כהרי ידיעה מוחלטת, וכאן בפעם הראשונה דברים כדורבנות שהקנו לי את הידיעה המוחלטת הזאת. צפורה מניחה במכתבה כי מהמשרד כותבים לי על העניין במפורט אך דואר זה לא הביא לי שום מכתב מהמשרד - לא מוולטר ולא מארתור ולא ממישהו.

לא אמרתי לחברים שישבו מסביב דבר וחצי דבר, אך בתוכי נסערתי מחדש ותגובתי הפנימית הראשונה הייתה: עשיתי שקר בנפשי! הייתי עד שקר כלפי ג'יפ"י, ואשוק ופרים בסין וצ'ו ניין ושהריר, הוועידה כולה, העיתונות כולה, הציבור העצום ורב פה ובעולם אשר אולי עודנו מאמין כי משה שרת הוא איש אמת, ואם הוא אומר דבר בלשון כה נחרצת - יש להטות אוזן ולתת אמון. אך העיקר הוא כי הלוך הלכנו בדרך זו שסופה קלון היסטורי, על כל פנים בעיני כל אומות אסיה. יען אין להסתיר מההיסטוריה את האמת וסופה של העובדה להתגלות ואזי נמצאנו בעצמנו מעידים - על-ידי הניסיון להסתיר את הסוד ולהכחישו קבל עם - כי יש בו דבר מחפיר בשבילנו. ועוד חשבתי כי על-ידי כזב ניסיתי לחפות על ברית אשר היא עצמה כוזבת ביסודה.

למרות העייפות והשעה המאוחרת נסעתי עם דוד לנשף הנגינה והריקודים השני של פראג'ה הנערך הערב. אותו חסיד שלי, הבחור יודע נגן, תפס אותי היום במסדרון הוועידה מלא אכזבה ודאבון-לב על שלא באתי אמש. הוציא ממני הבטחה כי בוא אבוא היום. גם פיתוני החברים ללכת - אמרו כי נהנו אמש מאוד. באנו ומצאנו מגרש עצום מלא אדם, הכל במיושב. פגשונו בכבוד רב והובילונו לשורה הראשונה. האורח הראשי הערב היה בּא סווה. אשוֹק ישב לצדו אך משראנו עבר וישב בינינו ושיעשע אותנו בשיחה על תחיית אמנות המחול בהודו עד שהפצרתי בו כי יחזור למקומו ואז ישב בינינו ד"ר פריק ולא מש מאיתנו. הריקודים היו באמת מהנים ומעניינים - הנגינה חדגונית ומוציאה את הנשמה. באמצע ההצגה נתבקשנו, בּא סווה ואני, לעלות על הבמה והוצגו לפנינו כל חברי הלהקה - רקדנים ורקדניות. נוגנים ונוגנות. לא נשארנו עד הסוף - דומני כי בשום מקום באסיה זו, המזרח הרחוק בכלל, אין הצגה תיאטרונית או נגינית מסתיימת אלא אחרי חצות.

עם צאתנו ניגש הקשקשן נאט פאי וסיפר ידיעה שקלט ברדיו - מטוסים מצרים וסורים הפציצו ערים בישראל. בבואנו למלון התברר כי גם חנן שמע גרסה סתומה ממין זה. היינו שרויים בדאגה עצבנית.אך לא הייתה ברירה אלא לדחות הבהרת העניין עד לבוקר.

בלילה קראתי לדוד את המילים הגורליות שבמכתב צפורה ושוב אמרתי: "לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה אינני מסוגל. אני אשקול סיכונים ולא אקפוץ להרפתקה. אני אזהר ולא אספסר בגורל. ועל הכל אני לא אשקר ולא אתן לאחרים הוראות לשקר. אין כאן צידקוּת והתגנדרות בה - זוהי הודיה במגבלות וקבלת דינן. הדרכים שונות בתכלית. אין ללכת בעת ובעונה אחת בשתיהן. המדינה מובלת בדרך שאינה שלי. העניינים הרחיקו לכת - נקבעו עובדות ניצחות והוקנו מושגי יסוד אשר אין להם תקנה בדור הזה, ואילו הדור הבא ממילא אינו שלי.

צפורה מספרת במכתבה כי שלמה ונבות מגויסים, כי דודיק מתפרץ להיות מגויס אך טרם נלקח, כי חיים נחשב רתוק למשק ושקוע בבריכות הדגים, כי הוכרז על האפלה, כי טדי היה אצלה והפליט משהו על שיגור שליח מיוחד אלי שיעמידני על כל המתרחש, כי הייתה לה שיחה עם גיורא בסוכנות - ביום האחרון לעבודתו שם - ושניהם הסכימו כי אין לקרוא לי לחזור בתנאים הנתונים. צפורה כותבת: "שנינו הבינונו היטב מה עינוי עובר עליך בימים אלה ואיזה מזל משונה יש לך - הן היום אתה עומד לראות את נהרו ואילו כאן התחילה מלחמה".

 

העתקת קישור