יום ב', 16/5/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ב', 16/5/1955

 

 

יום ב',  16/5/1955

 

בבוקר במשרד רה"מ עם ב"ג ורוזן בעניינם המסובך של אותם ארבעת בחורי עין חרוד ודגניה ב' שרצחו חמישה בדואים ולעת עתה יצאו נקיים. רוזן דרש את הפגישה. תבע קיומו של משפט וטען כי אם יעידו אנשי הצבא שנהירים להם פרטי המעשה יש סיכוי להרשעה. הציע קיום המשפט בדלתיים סגורות. ב"ג בשלו: מטעמי ביטחון אינו מוכן להורות לחיילים להעיד, אפילו לא במשפט סגור. כשנתבקש לפרש מדוע מסוכן הדבר מטעמי ביטחון, לא נתן תשובה ברורה. לעומת זה סיפר כי הוא מוטרד בעניין חמור ביותר לרגל אותו מעשה. מסתבר כי הבחורים עשו מה שעשו לא על דעת עצמם, אלא בעזרת מפקד גדוד הצנחנים, אריק המפורסם (אמרתי לב"ג זה מכבר כי כך היה הדבר - אני יודע כי נבות שלנו היה אחד החיילים שנצטוו להושיט את העזרה בתובלה ובליווי). אריק זה נמצא עכשיו בחו"ל וב"ג מחכה לשובו כדי לחקור אותו, להוציא אמת מפיו ולהסיק מזה מסקנות בכל חומר הדין. כדרכו, ניסה ב"ג להשקיע גם אותנו בעניין המעסיק אותו ולהימנע מלדון בנושא שעמד על הפרק - עניין המשפט - שאין הדיון בו נוח לו. טען כלפי רוזן שאלמלא נוקשותו היה המשפט מתקיים בזמן. נוקשות רוזן פירושה סירובו להבטיח מראש המלצה לנשיא על חנינה, שתמורתה היה אולי ראש החבורה ניאות להודות באשמה. באין הוכחות וכשהצבא אינו מופיע לעדות, אין שום סיכוי להשיג הרשעה אלא בכוח הודאה, וזו הייתה תלויה בהבטחת חנינה מראש. רוזן טען כי בשום פנים לא יכול לתת הבטחה כזו מבלי לעשות את משפט הצדק בארץ לצחוק. לבסוף הציע להעביר את סמכות ההחלטה אם להבטיח חנינה מראש - לממשלה כולה. אז אמרתי כי במצב זה אקבל על עצמי לתת הבטחה והצעתי כי אברר באמצעות שלמה לביא אם יהיה אותו בחור מוכן להודות. אבל רוזן יעץ לשאול קודם בדעת הממשלה. איזה סבך משפיל! ברור כי ב"ג אינו עוצר כוח לעמוד בפני הרמטכ"ל, המעוניין לא להוקיע את קציניו לגנאי כלפי כל שואפי הנקם בישראל על ידי הצגתם בבית המשפט כעדי קטגוריה נגד חבריהם לשעבר.

במשרד החוץ שיחה ממושכת עם עיתונאי צרפתי, נציג "פיגרו", טיבור שמו. טיפוס משונה - יהודי הונגרי, מיטיב לדבר אנגלית מצרפתית, מאוזרח בצרפת, מרצה בבי"ס גבוה למדעי מדינה על הוויות אסיה, הורי אשתו בת"א, הוא עצמו אינו ציוני, אבל "מעוניין" בישראל ומבקר כאן בקביעות אחת לשנתיים. הכין עשר שאלות לעניין והשבתי על כולן כהלכה.

היום תאריך חשוב בהתפתחות יחסינו עם אסיה. תמול הגיע לארץ הנציג הראשון של מדינה אסיינית לישיבת קבע בארץ - הלא הוא הממונה הבורמי. הבוקר בא להתייצב לפני במשרד החוץ והגיש לי רשמית את כתב המינוי. מיטיב לדבר אנגלית ועושה רושם של איש נבון. היה נציג ארצו בבלגרד ובא ישיר משם. אתמול ירד מהמטוס לבוש אירופית אך לירושלים בא בתלבושת לאומית - מושלם בכיפת משי בעל זנב שמוט מטה ובגלימה ארוכה שקשר אבנטה בולט בטבורו.

ישיבה עם הנש"ם, בקר מהאיגוד המקצועי וחבר הכנסת גוברין וטדי להכרעה בשאלות חליקות הנוגעות לחוק שירות המדינה.

אחה"צ ניסיון נועז, יזום מצדי, של התייעצות בין משרד החוץ וצה"ל, לאחר הפסקה ארוכה. ישבתי ראש. ממשה"ח המנכ"ל, לוריא, רפאל, תקוע, נג'ר. הזמנתי גם את טדי ואת זיאמה דיבון. מהביטחון - ב"ג, הרמטכ"ל, ראשי אג"ם [מאיר] עמית ואמ"ן (פטי [יהושפט הרכבי] עם סגנו [סא"ל] יובל [נאמן] ועוד מישהו. בסעיף הראשון - הרכש בצרפת - לא היה ויכוח רב. הכל הסכימו כי יש לקנות בצרפת מה שרק אפשר ויש למנוע מכירת נשק צרפתי למצרים אם רק אפשר. ויכוח רב נתעורר בשאלה השנייה - מה ייעשה אם תפלוש עיראק לסוריה או אם יקום איחוד שתי הארצות בדרך אחרת. בטרם נתן ב"ג תשובתו לשאלתי זו פתח בבעיית הלבנון. חלומו מאז - להתערב בענייני לבנון ולהביא לידי הכרזת קהילייה נוצרית. היה לי פעם ויכוח רב איתו בעניין זה וניסיתי להוכיח כי המרונים הם משענת קנה קצוץ, כי הם מפולגים בפנים וכי אין בהם גורם שיעז להסתכן ושיוכל לשמש לנו משען ובעל ברית של ממש. הוא בשלו. נוכח אפשרות של פלישה עיראקית לסוריה התעורר בו אותו יצר מחדש. נזכר כי יש גם דרוזים בלבנון, אשר ברור משום-מה כי יתנו יד להרפתקה של לבנון נוצרית, וכן פקד לטובה את המתוּאַלים. הרמטכ"ל החרה אחריו וגילה צפונות מחשבותיו המרחיקות. לדידו כל מה שדרוש הרי זה למצוא קצין, ולו בדרגת סרן, לרכוש את לבו או לקנותו בכסף, על מנת שיסכים להכריז על עצמו כמושיע האוכלוסייה המרונית. או אז ייכנס צה"ל ללבנון, יכבוש את השטח הבא בחשבון ויכונן שלטון נוצרי בברית עם ישראל. השטח שמדרום לליטני יסופח סיפוח גמור לישראל והכל על מקומו יבוא בשלום. אם בקול הרמטכ"ל לו שמענו, ועשינו זאת מחר, גם מבלי להמתין לאות מבגדאד, אבל בנסיבות הנתונות מוכן הרמטכ"ל להתאזר בסבלנות עד שתעשה ממשלת עיראק את רצוננו ותכבוש את סוריה. ב"ג אומנם מיהר להדגיש כי תוכניתו הוא מכוונת לפעולה אך ורק נוכח כיבוש סוריה בידי עיראק.

לא ראיתי להיכנס בוויכוח נרחב ונוקב עם ב"ג על התוכנית הדמיונית וההרפתקנית - המפתיעה בגולמיותה ובתלישותה - בנוכחות קציניו. הסתפקתי בהערה כי פירוש הדברים לא התעצמות לבנון הנוצרית, אלא מלחמת ישראל וסוריה, ולפי סיכוי זה יש לשקול את ההצעות. עם זה קיבלתי הצעת ב"ג כי תוקם חוליה משותפת של משה"ח וצה"ל לטיפול בענייני לבנון. לשאלתי מי ייתן הוראות לחוליה זו ענה ב"ג כי היא צריכה לעמוד תחת "הפיקוד העליון" של רה"מ.

חוסר הרצינות שנתגלה מצד האגף הצבאי של ההתייעצות בכל גישתו לענייני הארצות השכנות ובייחוד לבעיה המורכבת ביותר של מצבה הפנימי והחיצוני של לבנון היה פשוט מבהיל. ראית בעליל כיצד אלה שהצילו את המדינה בגבורתם ובחירוף נפשם במלחמת הקוממיות מסוגלים להמיט עליה שואה אם תותר להם הרצועה בימים כתיקונם.

כל הפלישה הזאת לבעיית לבנון הייתה תוספת חינם לסדר היום, שאולתרה ע"י שר הביטחון. הוא רואה עדיין את לבנון כאשר בימי הקיסרות העותמנית - פלך עצמאי שהמרבית המכרעת של תושביו נוצרים-מרונים. אבל ב"לבנון הגדולה" [מאז 1920] איבדו המרונים זה כבר את בכורתם המספרית, האורתודוכסים כּוֹבְדים [gravitate] אל סוריה, המוסלמים מהווים רוב הולך וגדל על ידי עודף הריבוי הטבעי, הפליטים הפלשתינאים הגדילו רוב זה עוד יותר והורידו את המרונים למיעוט של שליש, העדה המרונית איבדה כל העזה ותנופה, רוב מנהיגיה משתפים פעולה עם המוסלמים ועם "החבר הערבי" וכל ניסיון של ישראל לדרבן את המרונים לצעד מהפכני עלול להביא לידי גילוי קלונה ברבים ולהנחיל לה כישלון חרוץ.

חזרנו לנושא סוריה-עיראק. הרמטכ"ל מסר תוכנית הפעולה למקרה של כיבוש סוריה על ידי עיראק, גלוי או מוסווה: צה"ל יתפוס אז את האזור המפורז, את שרשרת המשלטים שממזרח לו ואת מקור הירדן בבניאס. שני הכיבושים האחרונים כדאים אפילו אם ניאלץ לסגת כעבור ימים מספר, יען נוכל להתנות הנסיגה בחיסולו הגמור של "המפורז" ובביטול תביעות סוריה להיות בעלת-מצר לזרם הירדן. לא עירערתי על תוכנית זו.

הסעיף השלישי היה המעבר לאילת. הצגתי את השאלה מה עדיף: הנרד לחיי מצרים במועב"ט עקב סירובה להשיט את "בת גלים" צפונה, ללא כל סיכוי להגיע בזה לתוצאה ממשית, אלא רק כדי להוקיע ברבים את בריונותה של מצרים - או לקבל את הדין, להשיג שחרורה של "בת גלים" דרומה ולהשתמש בה למיבצע אילת. הכל תלוי אם מוכן הצבא להגן על מעבר האונייה באם המצרים ינסו לעכבה בכוח. אם כן - מוטב להתפשר עם משלוח "בת גלים" למסאווה. אם לא - נמשיך במערכה המילולית באו"ם. אגב הדיון התבררו שני דברים.

ראשית, ב"ג הודיע כי אין הצבא מוכן עדיין למיבצע אילת - הדבר מחייב הגברת כוחנו באילת עצמה וסידורים מסידורים שונים (השאלה היא - אם כן הדבר, מה ראה להכריז באוזני רבבות בחיפה, [ב-6.5, בנאום בחירות להסתדרות], כי פרוץ נפרוץ את דרך הים לאילת בכוחנו?)

שנית, ביטוח "בת גלים" עומד לפקוע בסוף החודש ולכן עלינו קודם כל להגיש תביעה לחברת הביטוח ויש להמתין ולראות מה תיתן תביעה זו. אם החברה תשלם - ממילא תקום האונייה לה לנחלה. אם תטען כי אנו חופשים להשתמש באונייה - ייפתח על ידי כך פתח להשטתה דרומה לרשותנו.

כמה חברים היו מרוצים משיחה זו אך אני לא כן עמדי. שתי השיחות עם ב"ג, זו של הבוקר וזו של אחה"צ, עברו עלי מתוך מועקה קשה. הפגישות איתו אינן מפיגות את המתיחות שבינינו אלא להיפך, הן ממחישות ומבליטות אותה ונהפכות על ידי כך - על כל פנים בשבילי - לעינוי בלתי פוסק. יתר על כן, כיבוש היצר שאני נוהג כלפיו בוויכוח איתו בנוכחות פקודיו עלול להתפרש על ידיהם כחולשת-דעת מצדי ולהוציאם עוד יותר לתרבות רעה.

בערב ישבנו ארוכות בביתי על השלב האחרון במו"מ עם ג'ונסטון בוושינגטון: אשכול, טדי, יעקב, בלאס, וינר, ספיר, רפאל. וינר הרצה במפורט. בחלוקת המים נשתמר היחס הקודם: בלי החולה לנו % 37 ולערבים % 63; עם החולה לנו 42 ולערבים 58. עניין השימוש בכנרת נסוג לחמש שנים ונתלה בספק. הפיקוח הבינלאומי הוגדר כתיפקוד טכני גרידא. שני הפיתרונות האחרונים נראו בהחלט כמניחים את הדעת. לגבי הכמויות כדאי היה בהחלט להשיג יותר, אך כנראה הגענו לקצה הגבול. בלאס יצא אומנם בקטרוג קטלני ופרוע על הצעת הפשרה אך אשכול ובייחוד ספיר ביקשו לטורפו חיים. עם זה נתעוררה השאלה אם מוטב לנו לסיים בהקדם או לסחוב עוד קצת ובזה נשתרבבו שיקולי בחירות. הבעתי דעתי בעד החשת ההסכם ודרשתי התקדמות ללא דיחוי, אם גם לא ראיתי מנוס מדחיית ההסכם הסופי עד לאחר הבחירות.

ערכתי מחדש את מכתבי לאו נו, זה שחיברו ליאו ואחרי הכל לא ישרה בעיני איגרת זו בשל ריגשיותה היתרה. ליאו מסרב להבין כי התרגשות אינה משכנעת וכי לעג עוקצני יעיל מ"התמרמרות אצילה".

 

היה זה יום של בעיות קשות וסבוכות. נָגַה בו רק שביב אור אחד. קיבלתי מכתב מפתיע - התפעלות של ידיד וחסיד - וזה לשונו:

"קראתי ב"ג'רוסלם פוסט" תשובתך למיקוניס וגזרתי את הקטע לשומרו. דבריך ראויים לזה אפילו כשאין יודעים רקע ההצעה הקומוניסטית. לי הם שיא של חברות, של אחריות ציבורית, תבונה מדינית ויכולת ביטוי עצומה. על זאת מוכרח הייתי לכתוב לך". 

                                                 על החתום: אהוד אבריאל

 

העתקת קישור