מזייפים תעודות סוג-עבודתנו החשוב ביותר היה זיוף
תעודות. הוצרכנו לצייד את הפליטים בתעודות-לידה, בתעודות-המרה, בתעודות-מולדת,
בתעודות התייצבות וכיוצא באלו. כולם נזקקו לכרטיסי-מזון. בזמן הראשון השתמשנו
באמצעים פרימיטיביים מאוד. העתקנו חותמות וחתימות בביצה מגולגלת. אחר כך התקשרנו
עם בתי-מלאכה גראפיים (למשל: עם בית-הדפוס של זולטאן גרה) ופיתחנו את עבודת הזיוף
בקנה-מידה גדול. התמחינו עד כדי כך, שיכולנו לצייד בתעודות הדרושות פליטים חדשים
למאות תוך 24 שעות. לגיטימאציות אישיות אלו - תכליתן
כפולה הייתה: להציל את האנשים בשעת פשיטה מקרית, ובייחוד להעניק להם הרגשת ביטחון.
בדרך-כלל אין מעריכים כראוי את חשיבותו של תנאי האחרון זה. בלתי לגאלי המסוגל לשמור
על קור-רוחו עשוי לעתים קרובות להתגבר על מצבים נואשים, בלי לאבד את עשתונותיו, אם
רק ניתן לו להרגיש, שיש בידו לגיטימאציה טובה. ציוד הפליטים בלגיטימאציות אישיות הפך
לעניין שבשגרה. אלי כהן פתח במצווה ומנחם קליין ואישתי המשיכו בה. מעניין מזה היה
שטח אחר של עבודת הזיוף - אשרות חוץ-לארץ, איגרות-חסות ורישיונות-עלייה לארץ-ישראל. בשנת 1939 החליטה אנגליה לצמצם את העלייה. בהתאם לספר הלבן, שהופיע אז, הורשתה
עוד עלייתם של 75,000 יהודים בלבד. במשך חמש השנים הבאות
עמדו להינתן 15,000 רישיונות עלייה מדי שנה בשנה, אבל
ממספר זה נוכו העולים הבלתי-לגאליים, שבחלקם כבר באו קודם לכן. לא נשארו אלא 1000 סרטיפיקאטים לחודש בשביל כל ארצות העולם. מאלה נטלה הונגאריה 50. בשנות-המלחמה הראשונות, עד לכניסת הגרמנים, ובמידת-מה גם אחרי כן,
קוימה עלייה לגאלית זו לארץ-ישראל. הממשלה האנגלית קבעה, שמהונגאריה יעלו ילדים
בלבד, ולכן היה המשרד הארצישראלי באיסטנבול שולח אלינו מדי חודש בחודשו 50 סרטיפיקאטים בשביל ילדים. גמרנו אומר ליתן את כל הסרטיפיקאטים האלה
לאנשים, שחייהם נתונים בסכנה. הוועדה שידלה את הנהלת המשרד הארצישראלי, שתסכים למסור
את הסרטיפיקאטים לפליטים בלבד. כל המכיר את אווירת החרדה, שבה היו שרויים גם יהודי
הונגאריה בימים ההם, ידע להעריך את חוסר-האנוכיות שבהחלטה זו. בנשיאות המשרד
הארצישראלי היו 4 חברים: אוטו קומולי, מיחאלי סאלאמון,
ארנסט סילאגי ויואל בראנד. כל הארבעה היו יהודים הונגארים. הוועדה אף היא הייתה
מורכבת מיהודים הונגארים בלבד. אף על פי כן התעלמו כל האנשים האלה מענייניהם
האישיים ומענייני ידידיהם וקרוביהם. בלבד לעזור לאלה הנתונים בצרה. ראשי הוועדה נדרו נדר, שלא לעזוב את
משמרתם בשום פנים ואופן. לגבינו לא באה בחשבון העלייה לארץ-ישראל. התרנו לנו נדרנו
במקרה אחד בלבד. מאסרו הזמני (בדצמבר שנת 1943) של סאמו שפרינגמאן ערער את בריאותו והתיש כוחו לאחר עבודת שנים
מלאות עמל וסכנות. המשלחת באיסטנבול הזמינה אותו לבוא
אליה, והחלטנו לשלחו. תפקיד לא מועט מילא כאן הצורך, שליד משלחת הסוכנות באיסטנבול
יהא מצוי בא-כוחנו המכיר את מצבנו והיכול לעוץ עצה בכל מקרה לשליחי ארץ-ישראל,
שפעלו שם. היטלנו עליו להישאר באיסטנבול. הממשלה התורכית סירבה בדרך-כלל לתת
זכות-ישיבה למהגרים, ולחברינו בקושטא לא הייתה ברירה, אלא להסיע את סאמו שפרינגמאן
מגבולות תורכיה. המשטרה ההונגארית, ולאחר מכן גם
הגרמנים, לא דקדקו עמנו. על פי הסרטיפיקאטים לילדים שלחנו כמעט רק ״חלוצים״, דהיינו:
צעירים במיטב שנותיהם. הגיעו הדברים לידי כך, שעל יסוד סרטיפיקאט לילדה אחת בת
שמונה ניתן לנו לשחרר אנשים אחדים ממחנה עצורים. הסרטיפיקאטים שימשו כערובות-ביטחון.
אדם שהיה בידו סרטיפיקאט מובטח היה מפני גירוש. אפילו כלואים בבתי-סוהר או במחנות
ניצלו בזכות התעודות האלה. הגרמנים ביקשו להיפטר מן היהודים.
בסרטיפיקאטים ניתן להעביר לחוץ-לארץ חמישים אנשים לכל היותר מדי חודש בחודשו,
ואילו בגאזים אפשר בנקל להמית עשרת אלפים מדי יום ביומו. זו הייתה דרך יעילה יותר.
לכן בחרו הגרמנים בגאזים. משנתברר לנו, שרישיונות עלייה לארץ-ישראל
פירושם ערובות-ביטחון התחלנו לזייפם בהמון, אישתי עמדה בראש העבודה הזאת. ועוד
יסופר על כך להלן. בטוחים מכל היו דרכוני-חוץ - של ארצות
נייטראליות, כמובן. בז׳נבה כיהן במשרת קונסול-כבוד של הרפובליקה סאן סאלוואדור איש
בשם ז׳ורז׳ מאנטאליו. לאמיתו של דבר נקרא גיאורג מאנדל, ומוצאו היה מכפר מולדתי
נאסוד בטראנסילוואניה. כל מי שכתב אליו מכתב, בצירוף הפרטים האישיים ותצלום קיבל
דרכון של הרפובליקה סאן סאלוואדור, ונחשב בעיני הגרמנים וההונגארים לבן ארץ
נייטראלית זרה. שלחנו בלדר אליו, והקונסול הכריז באוזניו, שהוא נכון לתת לנו מאות
דרכונים מצוידים בחותמות ובחתימות; עלינו יהיה רק לרשום בהם את השמות. הקולוניה
הסאן-סאלוואדורית גדלה בשבועות האלה במידה עצומה, ועלתה במספר חבריה על כל שאר
הקבוצות הזרות בבודאפשט. בספרד לא היו כמעט יהודים למן ימי
טורקבאמאדה. אחרי נפילת ממשלתו של פרימו דה ריוורה השתדלה הרפובליקה הספרדית לתקן
את העוול, שנעשה ליהודי ספרד בימי האינקוויזיציה ונתנה הוראות לקונסוליות שלה בחוץ-לארץ
להעניק רישיונות-כניסה ליהודים הנרדפים, שיוכלו להוכיח את מוצאם הספרדי. לאחר מכן
נהגו הקונסוליות הספרדיות בצורה ליבראלית יותר: יהודים, שביקשו לבוא לספרד על מנת
למצוא שם הוכחות למוצאם הספרדי קיבלו אשרה. ממשלתו של הגנראל פראנקו היא שקיימה את
הנוהג הזה. לדאבוננו נודעה לנו אפשרות זו רק באיחור-זמן. אבל למעטים שידעו זאת
ניתן לעזוב את הארץ בזמנים הגרועים ביותר. בשלבה האחרון של המלחמה, לאחר
התערבותם של האפיפיור והנשיא רוזבלט, החליטו ממשלות שוודיה ושוויץ להגיש עזרה
ליהודים בממדים נרחבים. ממשלות אלה נתנו אלפי דרכונים, אנו הוספנו עליהם כשלושים-ארבעים
אלף דרכונים מזויפים. כל בעלי הדרכונים היו מחוסנים מפני גירושים. נתנו דעתנו במיוחד על קבוצת פליטים,
שהגנתם הייתה בשבילנו שאלת כבוד פוליטי. היו אלה חיילים של בעלות-הברית, יהודים
ולא-יהודים, שנמלטו להונגאריה ממחנות שבויי-מלחמה גרמנים. ראשון בא חייל אנגלי
טיבור ויינשטיין - שנפל בשבי בכרתים. בבודאפשט מצא דרכו אל אוטו קומולי. אחרי כן
באו חיילים רבים, בייחוד צרפתים ואנגלים. בין הצרפתים מילא ידידי ואסרברגר תפקיד
חשוב. אוטו קומולי טיפל באנשים אלה: איכסן אותם במקומות בטוחים, ציידם בתעודות
וסיפק צורכיהם. יום אחד הודיעני טיבור בטלפון, כי
עליו לדבר איתי באופן דחוף. נפגשנו בקרן רחוב אחת. |
