גירוש רבבות
יהודים ״זרים״ ב-22 ביוני 1941
נכנסו חילות גרמניה לרוסיה, ואחריהם צעדו גם גדודי איטלקים, רומנים והונגארים.
האדונים הגרמנים הניחו בידי הוואסאלים ההונגארים גזרה קטנה באוקראינה. אל השטח הזה
נשלחו מייד עובדי-כפייה יהודים. כמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה עשה הגנראל פרנצי,
מפקד הזאנדארמריה ההונגארית, מעשה רב. כחמישים אלף יהודים, שמוצאם מחוץ-לארץ -
רובם ישבו בהונגאריה עשרות שנים - נאסרו באחד הלילות על-ידי ז׳אנדארמים. לא
ניתן להם זמן לארוז את חפציהם. דחסום לתוך קרונות הרכבת, שהוכנו קודם לכן,
והעבירום אל שטחי הכיבוש בגאליציה המזרחית ובאוקראינה. רובם של המגורשים אבדו
ואינם. אימה גדולה אחזה
את יהודי בודאפשט. הקהילה היהודית לא העזה למחות. רק לאחר שנציג הציונים, ד״ר ניסן
כהן, השמיע את קולו, נעשה ניסיון של התערבות הססנית מצד הנהלת הקהילה. פעולה זו
נפסקה לפתע-פתאום כשם שהתחילה לפתע, אלא שהיו לה תוצאות, שחשיבות מרובה נודעת להן
בשבילי ובשביל עבודתי לאחר-מכן. בין יהודי חוץ-לארץ
שגורשו נמצאו גם אחות אישתי ובעלה לאיוס שטרן. למחרת הועברו ממקום גירושם, אבל איש
לא ידע להיכן הועברו. נפוצו שמועות שונות ומשונות: הונגאריה תספח
חלקים מפולין ותאכלס שטחים אלה ביהודים המגורשים; המגורשים יימסרו
לידי הגרמנים; יוצאו להורג; כל יהודי
בודאפשט יגורשו לפולין; לא, רק דוברי
פולנית יישלחו שמה, כדי לקצור את התבואה; וכיוצא כאלו
שמועות. אולם לאט לאט נסתננה ידיעה מהימנה יותר: המגורשים נמצאו בקרבת קאמאנאץ-פודולסק
באוקראינה. אישתי לא נרגעה
וטענה: ״עלינו לעשות
משהו כדי להחזיר את אחותי. הדבר יעלה בידנו. מן ההכרח שיעלה בידנו, אם נעשה את כל
אשר ביכולתנו. שם יאבדו שניהם. כל יום שעובר מסכן את חייהם. עשה משהו״. מעודי חביבה עלי
הישיבה בבית-קפה. בקפוץ דאגות עלי, הריני הולך לבית-קפה ושם יושב אני ומהרהר בדבר
המעיק עלי. על-פי רוב צץ שם רעיון במוחי, או מישהו מזדמן לי ומשיא עצה נכונה. כך קרה
גם הפעם. אך ישבתי תחתי, והנה נכנס איש, שהכרתיו הכרה חטופה בלבד. אך מייד אמרתי
בלבי: ״זהו האיש שאני זקוק לו״. יוז׳י קראם מקובל היה כבחור קל-דעת. ריננו אחריו,
שהוא עובד בשביל שירות-הידיעות ההונגארי. הכול ידעו שהוא כרוך אחרי משחקים, נשים
ויין, ולפיכך הוא שרוי תמיד במצוקה כספית. ישבתי לידו וסיפרתי לו את ענייני. הצעתי
לו 10,000 פאנגו בתנאי שיחזיר את קרובי מאוקראינה. המשימה לא הייתה קלה. לא היה ביכולתי
לומר לו היכן נמצאים השניים, רק את שמם ותצלומיהם יכולתי לתת לו. יוז׳י קראם הודיע
מייד, שהוא מוכן לקבל את הצעתי. הפקדתי את 10,000 הפאנגו בידי עורך-הדין ד״ר קלדי.
קראם ביקש 500 פאנגו דמי-קדימה להוצאות הנסיעה. דרישתו עוררה בי חשד, והעסק נתבטל. אותו יום הלכה אישתי,
בלי לומר לי אפילו מילה אחת, אל בעל חנות נעליים, שידעו עליו כי הוא מכרו של יוז׳י
קראם, ועוד בו-ביום הפגיש אותה האיש עם קראם. היא נתנה לו את 500 הפאנגו שדרש,
והוא הבטיח לחזור בעוד שבוע ולהביא את קרובַי במחסן המזוודות של מכוניתו. שבוע
ימים חיכינו תוך התרגשות קדחתנית. מקץ שבוע צלצל הטלפון, וקראם הודיע לנו מאחד
הפרברים, שיבוא אלינו בעוד שעה. ואומנם בא והביא עמו ארבעה יהודים מאותה סביבה. את
קרובַי לא מצא, אבל הבטיח לצאת שוב לדרך למחרת, ולחפש. העניין נראה לו. היו
שהבטיחו לו הון תועפות בעד הצלת קרוביהם. הוא דרש מאיתנו לנהוג זהירות, להסתיר
היטב את הניצולים ולשמור הכל בסודי סודות. קראם נסע עוד כמה פעמים והביא מדי פעם
אנשים אחרים. בפעם הרביעית הביא סוף-סוף את גיסתי ובעלה. למחרת בערב יכלה אישתי
לחבק את אחותה בזרועותיה. סבורים היינו, שהפעולה נסתיימה בשבילנו, אך לאמיתו של
דבר, הייתה זאת התחלה קלושה בלבד. |
