ומה בבודאפשט?
מזהה  137
שם הספר  9999999999 בשליחות נידונים למוות
מספר פרק  76
שם הפרק  ומה בבודאפשט?

 


ומה בבודאפשט?

 

אחזור לפרשת יהודי בודאפשט. בשלהי נובמבר פקדה ממשלת אנשי צלב-החץ להעביר את יהודי בודאפשט לגטו. בבירה ההונגארית התהווה מצב שהיה בו משום גרוטסקה. כמה מדינות נייטראליות, ובראש-וראשונה שווייץ ושוודיה, נתנו דרכוני חסות לרבים מיהודי בודאפשט, כדי להצילם מידי הגרמנים וההונגארים. תחילה נודעה לתעודות אלה חשיבות מסוימת: הממשלה ההונגארית עצמה אישרה מספר מצומצם של דרכונים אלה. ממשלת-אספסוף זו לא הוכרה על-ידי שום ארץ נייטראלית. וכשהשתדלו דיפלומאטים שוודיים ושווייציים בפני מיניסטר החוץ לטובת היהודים, קיווה המיניסטר, שיוכל לקשור קשרים דיפלומאטיים ״די-פאקטו״ עם המדינות הנייטראליות. היה מוכן לעשות ויתורים, אלא שנתקל בהתנגדותו האיתנה של מיניסטר הפנים ההונגארי, קובארץ, שהשתלט על רוב הקאבינט. אנטישמי זה עלה בשנאתו ליהודים, על הגרועים שבמרצחי הס.ס.

מספרם של דרכוני-החסות הרשמיים עלה על 15,000. נוסף על כך זייפה מחלקת התעודות של הוועדה רבבות דרכונים כאלה וחילקה אותם בין הנרדפים. בסופו של דבר היה כמעט כל יהודי שני בבודאפשט בעל דרכון-חסות של מעצמה נייטראלית, אבל מעתה ניטל ערכם המעשי של מסמכים אלה. פלוגות מרצחים של אנשי צלב-החץ שוטטו ברחובות וגררו כל יהודי, או כל הדומה ליהודי, אל שפת הדאנובה וירו בו. בכל חלקי העיר נמצאו מדי בוקר חללים על המדרכות. הדיפלומאטים הזרים השתדלו בימים ההם לעלות זה על זה במאמציהם לעזור ליהודים. אבל קובארץ לא נתן דעתו על הבטחותיו של מיניסטר החוץ, ואף לא על פקודותיו של ראש ממשלתו. הכנופיות שלו השתוללו ברחובות, בלי ליתן את הדעת על שום מסמכים. רק מפני נשקם של הגרמנים היו נסוגים. באווירת-טרור זו קנו את עולמם איש-שוודיה ואיש-שווייץ במעשיהם לטובת עמנו: ראול ואלנברג, נציג הצלב האדום השוודי, ושארל לוץ׳ הקונסול השווייצי.

כשלושים אלף מיהודי בודאפשט, שלא נתנו אמונם בחסותן המפוקפקת של תעודות נייטראליות, ירדו למחתרת והשיגו ניירות ״אריים״. למעלה משמונים אלף עקרו אל הגטו.

ב-7 בדצמבר הגיעה ידיעה מרעישה ליועץ-החצר שמואל שטרן, שהסתתר בשבועות האחרונים בבית עורכו של אחד מעיתוני צלב-החץ. עיתונאי אנטישמי זה בא אליו בבהלה גדולה והודיע לו על מהלכה של ישיבת הקאבינט ההונגארי, שנתקיימה ביום הקודם. בישיבה דרש המיניסטר קובארץ לרצוח מייד את כל יהודי הגטו. ראש הממשלה סאלאשי התנגד לכך מחשש נקמתם של הרוסים המתקרבים. כנגדו טען קובארץ, שאסור להשאיר עדים עם מסירת העיר. כל יהודי מסוכן הוא כיוון שהוא עלול להתנקם באוכלוסייה הארית. הרוב הסכים לדעתו של קובארץ. הקאבינט החליט להוציא להורג את כל יהודי בודאפשט. שמואל שטרן הודיע על כך לראשי היהודים. בצירות השווייצית נתכנסו: יועץ-החצר שמואל שטרן, נשיא הקהילה היהודית הליבראלית בבודאפשט ד״ר קארל וילהלם, ולודוויג שטקלר מ״מועצת היהודים״, אוטו קומולי והמהנדס ביס נכחו כנציגי הוועדה, גם משה קראוס מן המשרד הארצישראלי נמצא שם.

שטח פתח ואמר:

״הגיעו מים עד נפש. אין תקווה להשפיע על ההונגארים. שוב אין מועיל בכסף ובהתערבות דיפלומאטית. גם סאלאשי אינו יכול לעזור, אף אילו רצה. אנשי צלב-החץ אינם משגיחים בפקודותיו. ההצלה היחידה היא התערבותם של הגרמנים אצל קובארץ״.

שטרן פנה אל קומולי וביס:

״בידכם בלבד לנסות, ומייד. עכשיו חייבים אתם להראות, מה ערך לקשריכם. אני, אבדה לי תקווה״.

המהנדס בים יצא לדרכו המסוכנת על פני העיר. הוא מצא את בכר במצב-רוח גרוע שבגרועים. כל הבטחותיהם של נציגי היהודים בשווייץ הופרו. עד עכשיו לא קיבל אפילו משאית אחת או פרוטה אחת. שוב אין לו כל תקווה, שהמשא-ומתן, אשר בגללו חירף את נפשו במידה כזו, ישיג את מטרתו. חושש היה מפני האחריות. בכר לא ירד אותה שעה לסוף דעתו של הימלר. בפרק-זמן זה לא היה הרייכספירר מעוניין כלל לקבל כמה משאיות או טון קפה. טבעת הברזל נתהדקה מסביב לגרמנים, והיינריך הימלר ביקש להציל את נפשו ולהקריב את הפירר. תכליתו של המשא-ומתן עם היהודים הייתה פתיחת פתח כלשהו למשא-ומתן עם בעלות-הברית. על אף כל הכישלונות לא ניתק הימלר את היחסים האלה. אספקת הסחורות שימשה הסוואה בלבד, כדי להפיג את חשדנותו של היטלר. ואילו בכר התכוון למכוניות, לטראקטורים ולפראנקים שווייציים. כשנכנס ביס אליו כדי לבקשו שיתערב אצל ההונגארים, נתן עליו בכר קולו:

״מה אתה דורש ממני? די סיכנתי את חיי עשרות פעמים למענכם. הכול עלי ועל צווארי, ואתם רימיתם אותי! איך איראה עכשיו בפני אייכמאן? המשלוחים הולכים לשווייץ, ואת התמורה אין אנו מקבלים. עד כה לא סיפק לנו סאלי מייאר לא כסף ולא סחורות. הוא משתמט משיחה עם קטליץ, ועלי עוד להגן על אנשיך מפני ההונגארים?״.

״אדוני האוברשטורמבאנפירר! אם ישמידו ההונגארים את שארית הפליטה של יהודי הונגאריה, יטילו בעלות-הברית את האחריות לכך על הגרמנים. איש לא יתמצא כאן בהבדל שביניכם לבין ההונגארים. הרי אתה יודע כמוני את המצב בשדה הקרב, ושוב אין טעם להתעלם ממנו. עכשיו ניתנה לך הזדמנות לעשות משהו למעננו״.

״אבל אין אני בודד במערכה. כאן עוקבים אחרי כל צעד שלנו. אילו סיפקת לי לפחות את 30 המשאיות מסלובאקיה, הייתי יכול להסתמך על משהו. הרי צריך אני להבטיח את עצמי״.

״30 המשאיות והחביות עומדות לרשותך. הזמנו אותן משטאֶגאֶר״.

״איני יודע ולא-כלום. הביאה את שטאֶגאֶר ויאשר את הדבר״.

אלויס שטאגאר, גרמני צ׳כי שהתגורר בברטיסלאבה, כבר עזר לנו לעתים קרובות. משנתברר שאין להשיג את רישיונן של בעלות-הברית לאספקת המשאיות, החלטנו לקנות משאיות בסלובאקיה. המשטר הגרמני בסלובאקיה היה מתון יותר עד הסוף. שם לא בוצעו החרמות. שטאֶגאֶר השיג באיזה-אופן שהוא 30 משאיות ודרש מאיתנו מחירן - 750,000 פראנקים שווייציים. השווייצים הפקידו את הכסף בבאנק שווייצי, אבל אחרי-כן חזרו בהם, ולא יכולנו לתת לשטאגאר אפילו דמי-קדימה.

ביס קפץ לתוך מכונית, כדי לאסוף את הכסף. קופת הוועדה הייתה ריקה. מאנשים פרטיים אסף ביס 187,000 פראנקים שווייציים והביאם לשטאגאר. הלה דרש תחילה 375,000, אבל עכשיו הסתפק בתשלום זה על יסוד ההבטחה, שהיתרה תינתן לו אי-פעם בשווייץ. יחד עם ביס נסע מייד אל בכר.

בינתיים ריכך ד״ר ביליץ את לב האוברשטורמבאנפירר, שבינו ובין ביליץ נתקיימו יחסים אישיים, כמעט ידידותיים, ובבוא ביס עם שטאגאר, כבר שככה חמתו. שטאגאר אישר את ההסכם והבטיח אספקה מיידית. בכר קם ממקומו ואמר אל ביס:

״עדיין איני יכול להבטיח לך מאומה, אבל אעשה את כל אשר ביכולתי״.

בעוזבו את הבית, ניגש ד״ר ביליץ אל ביס והודיע לו על המשא-ומתן בין בכר ובין גנראל המשטרה וינקלמאן, ראש הס.ס. בבודאפשט. שניהם טילפנו אל הימלר בברלין. בהסכמתו של הימלר פקד וינקלמאן על קובארץ לבוא אליו. למחרת היום הודיע ד״ר ביליץ לראשי הוועדה על מהלך ההתערבות:

״העניין הוא בסדר. וינקלמאן אמר בפירוש לקובארץ, שיש להגן על הגטו. יש לדכא את כל ההתפרצויות. לא יורשו שום פעולות פראיות. זה עניין ממלכתי גרמני!״.

מיניסטר הפנים האנטישמי הוציא פקודות מיוחדות וחמורות מאוד לפלוגות המשטרה ההונגרית, ששמרו על הגטו, וציווה לפרק את נשקן של כל כנופיות אנשי צלב-החץ, שינסו להתנפל על הגטו. השוטרים ההונגארים קיימו בקפדנות את פקודת המיניסטר. אותה שעה כבר חששו מאוד מפני כניסת הרוסים ושמחו לזכות ב״אליבי״ על-ידי התנהגותם; עם זאת עוד יכלו להטיל את האחריות למעשיהם על המיניסטר שלהם.

ברם, הפקודה הגרמנית להגנת הגטו הייתה בבחינת אליה וקוץ בה. בה בשעה הופקר דמם של כל היהודים ברחובות בודאפשט מחוץ לגטו. דבר זה הביא לידי ריבוי ההתפרצויות ברחובות בודאפשט ולידי התנפלות מאורגנת על המחנה ברחוב קולומבוס. מחנה זה נמצא תחילה בפיקודם של הגרמנים. בעיני ההונגארים נראה הדבר כאילו רוכזו שם האנשים לשם גירוש. אחרי פקודת הורטי, שהטילה איסור על הגירושים, ואחרי צאת ה״יודנקומאנדו״ של אייכמאן בימים האחרונים לפני הפיכת-סאלאשי, בטל מעמדו החוקי של המחנה ברחוב קולומבוס, אבל הוועדה קיימה את המחנה; אלפי פליטים, שמן הנמנע היה לשכּנם במקום אחר, מצאו להם בו קורת-גג. הועלה דגל לבן-אדום והוכרז על המקום כעל מחנה של הצלב האדום. עם התפוררות הצבא ההונגארי, נוספו בו אנשים צעירים, שערקו מגדודי שירות העבודה. במחנה עצמו נשתלט מצב-רוח ״הגנתי״. הבחורים חיכו לבואם של הרוסים והכינו מחסן-נשק סודי. בקרבת מקום נמצא קסרקטין של הסתדרות-נוער הונגארית ״לאֶוואֶנטאֶ״. מדריכי הקבוצות האלה היו קצינים הונגאריים, שאהדו כבר בימים ההם את אנגליה וחיכו לתמוטת הגרמנים. הם באו במגע עם הצעירים במחנה, ואפילו החביאו שם את נשקם. אור ליום 3 בדצמבר הקיפו קבוצות חזקות של אנשי צלב-החץ והמשטרה את המחנה בכוונה לחסלו. בראש המחנה עמד אריה מוסקוביץ, איש אמיץ-לב. נבצר ממנו לקבוע אם מתכוונים לגירוש מתוכנן, או זו התנפלות פרועה, ועל כן נתן פקודה לעמוד בפרץ. הדברים הגיעו לידי חילופי יריות. שניים מאנשי צלב-החץ נהרגו.

הנקמה הייתה איומה. אריה מוסקוביץ, רופא המחנה ד״ר רפאל ובנו ועוד תריסר אנשים אחרים הוצאו מן המחנה ונורו. כל שאר יושבי המחנה הובלו אל שדה פתוח ושם הושארו עד לגירושם.

המהנדס ביס והאנזי בראנד אצו אל הס.ד.; קלאֶגאֶס, שהיה עומד לימיננו בצר לנו, כבר לא היה בחיים. וליורשו חסרו הרצון והכישרון לעשות משהו. למחרת היום בא אייכמאן. ביס פנה אליו:

״אדוני האוברשטורמבאנפירר! אתה מפר את ההסכמים! האקציה גוברת והולכת. קאסטנר מבריק שהפקיד את הכסף בשווייץ. הרכבות מברגן-בלזן נמצאות בדרכן לשווייץ. גירושם של אלפי אנשים ברגע זה יהרוס הכול. אתה נושא באחריות. תקריות אלה יובאו לידיעת הרייכספירר שלך״.

״מה זה עולה על דעתך, מר ביס? אנו מקיימים את הסכמינו, אבל כאן אצלכם נעשתה נבלה. במחנה נמצאו נשק והמון גברים יוצאי-צבא. לשם מה ריכזתם אותם? החזית קרובה. כלום מתכוונים אתם לעשות מעשה? הרי לא תדרוש ממני, שאשאיר אנשים כאלה בעיר, שאנו עומדים להגן עליה״.

המשא-ומתן נמשך שעה ארוכה. בסופו של דבר הושג הסכם, שבקושי הניח את הדעת. האנשים והנשים, המסוגלים לשאת נשק, הוצרכו לעזוב את בודאפשט, אומנם בקרונות-רכבת. השאר הובאו אל הגטו. האנשים מרחוב קולומבוס הובאו אל ברגן-בלזן ועמדו לעבור לשווייץ, במשלוחים הקרובים. הנשים נשארו בדרך והגיעו תוך מסע רב-עמל ברגל אל הנמל האוסטרי. הן נשארו בחיים.

בעת ההיא קיבלה עליה הוועדה את כל תפקידי מועצת היהודים שפורקה ועוד כמה תפקידים אחרים. מכאן ואילך הייתה פעילותה בלתי-לגאלית לגמרי. נעשו הכנות למצור הקרוב. אנשי הוועדה קנו צורכי-מזון בשוק השחור, כדי לצייד את ״בתי-החסות״ ואת הגטו.

דאגתה המיוחדת של הוועדה הופנתה בעת ההיא אל הילדים. כמה וכמה אלפי ילדים איבדו את הוריהם ונשארו לבדם. אוטו קומולי נקט יוזמה בעניין זה. אורגנו מעונות רבים ונעשו ניסיונות להעניק להם את חסותו של הצלב האדום הבינלאומי. קומולי הטיל על האנזי בראנד את ארגון העבודה הזאת. בדצמבר החמיר מצבם של מעונות אלה. אנשי צלב-החץ לא השגיחו בשום חוקים והסתערו לעתים קרובות על מעונות-הילדים. המחנכים היו ברובם יהודים בעלי תעודות אריות, בראש-וראשונה ״חלוצים״, אשר סירבו לעקור עם הילדים אל הגטו. עם כל פשיטה היו אנשי צלב-החץ מוציאים את המשגיחים על המעונות ויורים בהם על שפת הדאנובה. הילדים נשארו חסרי-ישע לבדם. הוועדה שמה לה למטרה לא רק לצייד את המעונות במזונות, אלא גם להציל את הילדים, אבל גם בימים אחרונים אלה אירעו מקרים מעציבים ומבישים.

הפחד מפני אנשי צלב-החץ הניע לעתים קרובות את משגיחי המעונות לעזוב את הילדים לנפשם ולהימלט. בימי המצור מן הנמנע היה להביא מזונות למעונות. כמה וכמה מאות ילדים גוועו ברעב בימים ההם ואף אחרי השחרור.

 

העתקת קישור