פקודת
הימלר בשבועות
הסמוכים השתדל בכר להשפיע על הימלר, שייאות לדרישתו של מאק-קלאֶלאנד, ובו-בזמן
השתולל אייכמאן בבודאפשט. התחילה התקופה הגרועה ביותר ליהודי הבירה. ב-8 בנובמבר
נתחדשו הגירושים. הפעם ברגל. בכביש מבודאפשט לוינה נעו רבבות בני אדם, רובם נשים,
בהשגחתם של חיילים ואנשי צלב-החץ. כל המפגר נורה. המגורשים לנו תחת כיפת הרקיע.
לאחר מצעד של שעות מספר השליכו האנשים, שתש כוחם, אם מטענם האחרון מידם. מקץ כמה
ימים נראו מחזות-אימים בשיירה זו של שלדים נודדים. שני קציני ס.ס., ה״גנראלאוֹבּרסט-דר-וואפן״
ייטנר, ומפקדה של אושוויץ, האוברשטורמבאהנפירר האֶס, יצאו מוינה לבודאפשט והיו עדי-ראייה
למצעד האייכמאני. הוא הטיל עליהם אימה כזו, שאפילו תליינה של אושוויץ הביע את
התמרמרותו באוזני בכר. האס בא עתה זה מן המטה הראשי של הימלר, אשר שינה את
מדיניותו לאחר קבלת הודעתו של בכר בדבר הפגישה עם מאק-קלאלאנד. ב-17 בנובמבר פקד
ייטנר ללא היסוסים על ה״יודנקומאנדו״ בבודאפשט להפסיק את המצעדים ברגל. האנשים
שנמצאו בכביש נצטוו לחזור. קץ
המצעד סימן את הצלחתו הראשונה של המשא-ומתן השווייצי. אבל למחרת, ב-18 בנובמבר
1944, הגיע אל בכר מברקו של קטליץ, שחזר והעמיד את הכל בסימן סכנה: ״הכסף
טרם נתקבל. תמיד תירוצים חדשים. משוכנע שאין כוונה או אין אפשרות לספקו, כי הסכום
הכולל אינו בנמצא״. בכר
התרתח. תחילה ביקש בקצפו לנסוע מייד אל הימלר ולהסיר כל אחריות מעצמו, אלא ששוב לא
יכול לחזור בו. הוא ערב לסיומו המוצלח של המשא-ומתן וחשש מפני כישלונו יותר משחשש
קאסטנר. לפיכך נתפתה להאמין, שסיבת ההשהיה אינה אלא טכנית פינאנסית בלבד. אייכמאן
היה יריבו. מטרתו הייתה פינוי היהודים משטחי ההשפעה הגרמנית. מטרה זו קרובה הייתה
ללבו של מטורף זה כמעט יותר מן הניצחון הצבאי במלחמה. בדומה
לבכר ביקש גם אייכמאן תחילה להגיע לידי חתימת חוזה, כדי להיפטר בבת-אחת ממיליון יהודים
ולקבל בעדם סחורות בעלות ערך מלחמתי. כיוון שאני לא חזרתי, בא לידי מסקנה, שאין זו
אלא אשליה. מעתה פנה שוב לרצח ההמונים כלאמצעי היחיד לטהר את השטח הגרמני מן
היהודים. מרגליו בחוץ-לארץ הודיעו לו כל הזמן על מצב העניינים בשווייץ. ב-21
בנובמבר ציווה לחדש את ההסעה-ברגל. קאסטנר הכפיל את מאמציו ודרש במפגיע מבכר, שייסע
מייד אל הימלר. המצב בחזיתות בישר אפשרות של תמוטת ההתנגדות הגרמנית בזמן הקרוב.
בכר שוב לא נתן דעתו על סיכויי המסחר בשווייץ. הוא נסע לברלין וקיים כמה שיחות נסערות
מאוד עם הרייכספירר של הס.ס. מבוקשו ניתן לו. ב-25 בנובמבר הוציא הימלר את הפקודה
המכריעה. הוא ציווה להפסיק מייד את הטבח ולפוצץ את תאי-הגאזים, והטיל אחריות אישית
על מפקדי מחנות הריכוז לכך, שמכאן ואילך יכובדו חיי היהודים. פקודה
זו מטעם הימלר, שאין איש חולק על אמיתותה, היא נקודת השיא של ההתפתחות, שהתחילה
בשעה שגיזי פליישמאן, הגיבורה מברטיסלאבה, פדתה בפעם הראשונה 25,000 יהודי
סלובאקיה מידי דיטר פון ויסליצני, הפירר העליון של הס.ס. בארץ זו. פקודת הימלר
אישרה את נכונות הקו הפוליטי שלנו. לא הלכנו בדרכן של ״מועצות היהודים״ בפולין,
שהסתפקו בהשגת הקלות פעוטות, ובסופו של דבר נאלצו להסגיר את אחיהם ביד האויב. אף
לא עשינו כדוגמתם רבת-הגבורה של מורדי וארשה, אשר נפלו כמעט עד האחרון בהם, כדי
להוכיח לעולם, שגם יהודים מסוגלים ללחום. הצבנו לנו מטרה צנועה יותר: לחַיות את
שארית הפליטה של עמנו. לא הצלחנו הצלחה גמורה. קשה היה להתגבר על הדעות שבמחננו,
ואף על רצון ההשמדה של אותן הקבוצות הפאשיסטיות הגרמניות, ששאיפתן הייתה רצח עמים
בלבד. העובדה
שחוגי ס.ס. ביקשו להמשיך את הקו ההיטלרי של השמדה טוטאלית, ונלחמו עד הרגע האחרון
בפקודת הימלר, מוכיחה בעליל, שפקודה זו לא הייתה תוצאה אבטומאטית של השינויים שחלו
במצב המלחמה. בכר עצמו הביא את החלטת הרייכספירר אל קאלטנברונר, מפקדם של כל מחנות
הריכוז, והלה נתמלא חימה. הוא ובני לוויתו, אייכמאן ומילר, ניסו לאחר-מכן לחבל
בפקודת הרייכספירר בכל האמצעים. הם הצליחו במקצת, מפני שיכלו להצביע על כך,
שהבטחות שליחינו בשווייץ לא קוימו מעולם. איני יודע, אם סאלי מייאר חיבל ביודעים
בהבאת החוזה לידי גמר, כדי לחסוך כמה מיליונים, או שעמדתו הוכתבה לו מגבוה, ואולי
קיווה הוא עצמו, שמעתה יבוצע העניין ללא תמורה; כן אפשר שהייתה זאת בטלנות סתם.
יהיו נימוקיו אשר יהיו, הרי פעולותיו עלולות היו לסכל את הצלחת המשא-ומתן. |
