מאמצים להציל יהודים מהתופת

ב-3 ביוני, הגיע לבודאפשט מברקי בעניין הסכם-הביניים, שנחתם באיסטנבול. קאסטנר הלך מייד אל אייכמאן ודרש להפסיק את הגירושים. אייכמאן דחה את בקשתו מיניה-וביה.

ראשי הס.ס. הביעו את הסכמתם להעביר קבוצה גדולה לחוץ-לארץ. תחילה דובר רק על 600-700 איש, לבסוף הגיע המספר עד 1700. בחירת האנשים האלה העמידה את ראשי הוועדה בפני סכסוכי-מצפון רציניים: את מי להציל? בחירתם של העומדים להישאר בחיים בתוך קיבוץ, שנדון ברובו למיתה, פירושה - דין מוות לנותרים. בעיה זו הועמדה בכל חריפותה במחנות-הריכוז הגרמניים, בשעה שבאי-כוחם של היהודים נאלצו בצורה זאת או אחרת, ולו גם עקיפה, לקחת חלק בברירת האנשים. טוב מזה היה גורל אנשינו. כאן עמדו הסלקציות בסימן הפוך. הבחירה הייתה לא למוות אלא לחיים. ד״ר קאסטנר גונה הרבה לאחר-מכן. אמרו עליו, שהשקיע יותר מדי מרץ בהצלתם של 1700 אנשים אלה - משלוח ברגן-בלזן - ובזה הזניח את ענייניהם של מאות אלפים. טענה זו אינה צודקת. רבת-משקל יותר היא טענה אחרת - שהכניס כביכול בקבוצת קלוז׳, אשר יצאה לברגן-בלזן, את קרוביו וידידיו. איני רוצה לחרוץ משפט בנדון זה. אם משגה היה כאן, הרי זה משגה אנושי מאוד. ועוד דבר אחד יש לזקוף לזכותו ולזכות אנשי הוועדה: איש מהם לא נטש את משמרתו. איש מהם לא הכניס את שמו ברשימת המאושרים, כדי להגיע לשווייץ הבטוחה. אף אם היו לקאסטנר מניעים אישיים למרץ הרב שהשקיע למען המשלוח של ברגן-בלזן, הרי המניע העיקרי היה אחר. לגבי המוסדות היהודיים בחוץ-לארץ, לגבי בעלות-הברית ולגבי דעת-הקהל העולמית, עדיין לא הייתה באותה שעה כל הוכחה, שהגרמנים אומרים לבצע ברצינות את הצעת אייכמאן במקרה שתתקבל. רוב האנשים, שראו בעיניהם את השמדתם הרצחנית של חמישה מיליונים בכל ארצות אירופה, נתקשו להעלות על דעתם, שהנאצים מוכנים לשלוח לחוץ-לארץ את המיליון האחרון. הופעתם של אלפיים אנשים בערך משבויי הנאצים עמדה ליהפך לסנסאציה ולשמש הוכחה רבת-רושם לכך, שתפיסתה של הוועדה נכונה היא ואפשר לפדות את הקורבנות מידי הרוצחים.

מאבקה של הוועדה היו לו שני צדדים. מצד אחד צריך היה להציל את הקורבנות מידי המרצחים ומצד שני היה צורך לפרוץ את חומת השתיקה.

האשמת קאסטנר, כי שיתף פעולה עם הגרמנים כדי להבטיח את צאתו של משלוח ברגן-בלזן, וכי הציל כמה מאות אנשים ובכך הסגיר מאות אלפים, היא על כל פנים עלילה מחפירה.

כרבע מכלל יהודי הונגאריה, נשארו בחיים אחרי המלחמה - דבר שלא היה כמותו בשום ארץ אחרת מארצות השלטון הגרמני. במידה לא מעטה יש לזקוף הצלחה זו לזכות עבודתה של הוועדה הבודאפשטית. אם מטילים על קאסטנר, כמנהיג הוועדה, את האחריות לכל השגיאות וההחמצות, הרי מן הדין לזקוף לזכותו את הצלחותיה של הוועדה הזאת.

הוועדה התקינה מחנה מיוחד ברחוב קולומבוס, לצורר קליטתם של שלוש מאות האנשים מקלוז׳, שנועדו למשלוח ברגן-בלזן.

האדריכל דאֶוואֶצ׳אֶרי הקים כמה צריפים גדולים בימים מספר. נשיא העדה האורתודוכסית בקלוז׳, זיגמונד לייב, ארגן את המחנה וסידרו. ב-10 ביוני הגיעו בני קלוז׳.

למחנה ניתן משמר של ס.ס. חמישה חיילים אלה קיבלו פקודה לנהוג ביושבי המחנה יחס אנושי ומילאו פקודה זו כִּכתבה וכלשונה, כשם שהיו נוהגים אילו ניתנה להם פקודה הפוכה. ״רחוב קולומבוס״ - על אף כל התימה שבדבר - עמד להיות מקלט לנרדפים, נווה-אושר בתוך מדבר של חורבן כללי.

אייכמאן תבע בתוקף את שובי מאיסטנבול. קאסטנר הבריק, שיכריחוני לשוב, אם אין לי עוז-הרוח לשוב על דעת עצמי. האנשים בבודאפשט טרם ידעו את אשר קרה בחלב. אייכמאן חיכה לנוסח של הסכם-הביניים ואמר אל קאסטנר:

״אם בראנד לא ישוב תוך שלושה ימים, אפעיל שוב את טחנת אושוויץ״.

הוועדה נתכנסה. הוחלט לאסוף בבודאפשט גופה מיליון דולאר לשם פתרון זמני בטרם יגיע הסכם-הביניים מאיסטנבול. קאסטנר הלך אל אייכמאן ודרש ממנו לעכב בהונגאריה 100,000 איש מבין המגורשים, כדי שיהיו מוכנים בידו, לכשתתקבל הצעתו על-ידי בעלות-הברית: הרי מאה אלף אלה דרושים לו, לאייכמאן, כדי שיוכל לשלוח מייד את ה״מקדמה״ אל הגבול הספרדי מייד אחרי חתימת ההסכם. קאסטנר הצהיר, שהוועדה מוכנה להשיג מייד חמישה מיליונים פראנקים שווייציים כדמי-קדימה.

הוחל בדיונים, והוסכם ש-15,000 יהודים מערי-השדה ו-15,000 יהודים מבודאפשט יועברו לאוסטריה.

על יסוד ההסכם הזה הוסעו לאחר כמה ימים כ-18,000 איש בשש רכבות לאוסטריה, בעיקר מדאֶבּראֶצין, סאגאד, סוֹלנוֹק ובאלאס-סאגיארמאט. האנשים האלה נשארו בחיים עד סוף המלחמה במחנות מיוחדים, ובראש וראשונה בשטראסהוף. הגרמנים לא קיבלו את חמשת מיליוני הפראנקים, שהוועדה עמדה לשלם בעדם. אומנם יהודי בודאפשט המציאו את הסכום הזה בצורת אבנים טובות, זהב ודוויזים, וכל זה נמסר לידי גזבר הס.ס., האוברשטורמבאנפירר בכר, אבל נזקף על החשבון הכללי של ה״תמורה״ היהודית. לאחר-מכן השתמשו בכספים האלה גם לתשלום בעד שילוחם של 1684 היהודים דרך ברגן-בלזן לשווייץ.[1]

עיכוב שיבתי, שבבודאפשט לא יכלו להבין את טעמו, הפך לבסוף סכנה רצינית. אייכמאן, שהתנגד בסתר לבו לכל הסכם עם היהודים ונאלץ להגיש את הצעתו רק בגלל רצונם של הממונים עליו, נתמלא שמחה. מעתה ניתן לו חופש פעולה. קצב הגירושים גבר והלך. מכונת-האימים של רצח ההמונים פעלה במלוא הקיטור. בשעה שניהלתי באיסטנבול שיחות יגעות עם קבוצת אנשים, שהבעיות לא היו נהירות להם, ואחרי כן השמעתי דברי באוזניים אטומות בחלב ובקאהיר, נחל כישרונם הארגוני של הגרמנים את שיא ניצחונו בהשמדת עמנו. מעולם לא יצאו אנשים רבים כל-כך בזמן קצר כל-כך לדרכם לקראת המוות, כשם שיצאו בערי-השדה ההונגאריות באותם ימי יוני שנת 1944. חברי בוועדה הבודאפשטית פנו בקריאות עזרה נבהלות לאיסטנבול. לבסוף החליטה המשלחת באיסטנבול לעשות משהו, בהכריזה שבראנד חייב להשתתף במשא-ומתן עם בעלות-הברית, ולפיכך ייסע לבודאפשט מנחם באדר, המומחה לכספים במשלחת, במקומו של בראנד. המשלחת דרשה אשרה בשביל באדר. אייכמאן שלח את האשרה אל השגרירות הגרמנית באיסטנבול. אולם לפתע התחיל מנחם באדר להתחמק וסירב לבוא אל השגרירות הגרמנית. אייכמאן, שביקש להראות לשאר מנהיגי הס.ס., שהבטחות היהודים אינן אלא עורבא-פרח, שלח הוראה לשגרירות הגרמנית למסור את האשרה למנחם באדר במקום נייטראלי. יועץ השגרירות טילפן אל באדר וקבע ראיון איתו בבית-מסחר לספרים, כדי למסור לו שם את האשרה; כן הודיע לו, שמטוס-הבלדרים עומד לרשותו. באדר נפגש עם הדיפלומאט הנאצי בבית-מסחר לספרים, אבל סירב לקבל את האשרה:

״אין אני יכול לנסוע, כיוון שאני אזרח ארצישראלי, והשלטונות האנגליים מסרבים לתת לי רישיון-יציאה״.

כפי שגילה מנחם באדר, לאחר מכן, נתקבלו הוראות מד. בן-גוריון ומשרת, שאסרו עליו, כאזרח ארצישראלי, את הנסיעה.

אנשי איסטנבול הרגישו, שביטול נסיעתו של באדר עוד החריף את המצב הקאטאסטרופאלי בבודאפשט, ונימנו איפוא וגמרו לשלוח סוף-סוף לבודאפשט בדואר הדיפלומאטי של אחת הארצות הנייטראליות את הסכם-הביניים, שעוכב על-ידיהם למעלה מחודש ימים אחרי צאתי מאיסטנבול ומאסרי. אפשר שהשהיה טראגית זו עלתה בחייהם של המוני יהודים.

ב-7 ביולי הגיע הסכם-הביניים לבודאפשט.

קאסטנר והאנזי בראנד הלכו מייד אל המטה הראשי של הס.ס.

בכר הצהיר:

״הימלר יקבל את ההסכם. לשם כך אסע לברלין״.

אייכמאן ציווה על ד״ר קאסטנר:

״שלח מייד מברק לאיסטנבול: ׳אנו מוכנים למשא-ומתן; מַנו שליחים׳ ״.

בואו של הסכם-הביניים סיכל את תגובתם המסוכנת של הגרמנים על סירובו של באדר.

על מברקו של ד״ר קאסטנר לאיסטנבול השיב ראש המשלחת חיים בארלאס בהצעות פגישה בפורטוגאל, בין שליחי היהודים ובין שליחי הנאצים; מצד היהודים יופיעו ג׳ו שווארץ, מנהל ה״ג׳וינט״, ואליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות. הגרמנים הסכימו.

הימלר הטיל על בכר את ניהול המשא-ומתן, וד״ר קאסטנר עמד ללוותו לליסאבון. הכל נראה כשורה. הגירושים נפסקו. אנשינו בבודאפשט נשמו לרווחה. אך לפתע ננעץ סכין בגבנו. ביום 19 ביולי שנת 1944 שידר הראדיו האנגלי את הודעת הממשלה הבריטית, שהובאה לעיל, ובה תוארה הצעת אייכמאן כסחיטה מחפירה. אנשינו בבודאפשט היו אחוזי-אימה, אבל למחרת, ביום 20 ביולי שנת 1944, נעשה ניסיון, בהנהגתו של הרוזן שטאופנברג, להתנקש בהיטלר. זעזוע זה ריכך את מנהיגי הנאצים ובשורה הראשונה את בכר וקלאגאס, שראו את קצו הקרוב של הכוח הגרמני. הם היו מוכנים להסיק מסקנות מן המצב.

בבודאפשט נודע דבר מאסרי.

הערות: