בירושלים

למחרת בבוקר הגענו לירושלים.

בן לוויתי האנגלי הביאני אל מלון המלך דוד - המטה הראשי של שירות הידיעות הבריטי.

הוא השאיר אותי במסדרון ונכנס אל אחד המשרדים. לאחר כמה רגעים קמה התקהלות במסדרון. מכל החדרים פרצו הקצינים האנגלים והתבוננו בי כבחיה משונה. אחר כך הובילוני על פני חדרים שונים אל פקידים שונים, שכולם ביקשו לומר לי דברי-חיבה. לבסוף גילה אחד הקצינים הגבוהים את אוזני:

״מיסטר בראנד, הרי אתה עכשיו בן-חורין. הרשות בידך לעשות ככל העולה על רוחך. יכול אתה ללכת לאיסטנבול, אם רצונך בכך, וגם לבודאפשט או לציריך. דבר על העניין עם הסוכנות. אנו נעזור לך. אלא שאני מייעץ לך להינפש זמן-מה ולשוב לאיתנך ואחר לדון עם ידידיך על הדרך להמשך עבודתך בצורה היעילה ביותר. אני מאחל לך הצלחה גמורה״.

״אני מודה לך, אדוני המאיור, אבל סבורני שאנשיכם בקאהיר הניחו לי להינפש כל צורכי. על כל פנים נחתי דיי. הגיעה השעה שאשוב סוף-סוף לעשות משהו״.

הוא שלחני בלווית קצין אל מפקדת המשטרה. שם קיבלני מפקח, שקראו לו בשם עברי חלוץ, אך מראהו היה כשל אנגלי.

״מיסטר בראנד, עכשיו נכין את תעודותיך. שובה אחרי הצהריים ותיקח את כרטיס-הזהות שלך. היש לך כסף, או אולי ניתן לך קצת כסף״.

אלפיים הדולארים, שהבאתי עמי לחלב, עדיין היו בידי כמעט בשלמותם. מלבד זאת קיבלתי משכורת בבית-הסוהר.

״מיסטר בראנד, אני מטלפן עכשיו אל הסוכנות ואסדר ראיון בשבילך״.

לתימהוני נתקשר קצין המשטרה עם טדי קולק. נראה איפוא שהיה בקי בעניינים.

קולק הופתע מאוד בשומעו את קולי בטלפון.

״יואל בראנד? אתה כאן? האם שוחררת? קח מונית ובוא מייד הנה!״.

הנהג הערבי העמיד פני תם, כשהשמעתי באוזניו את המילה. ״סוכנות״; אף את שמע ה״ג׳ואיש אייג׳נסי״ לא שמע מעודו. בסופו של דבר הביאני סחור סחור אל רחוב המלך ג׳ורג׳. לפני שער בית הסוכנות חיכה לי טדי קולק. הבית היה ריק. הדבר היה בערב חג הסוכות.

״אתה הוא, יואל? הרי זו הפתעה. לא ידענו כלום. עליך ללכת מייד אל בן-גוריון. הזקן מחכה לך״.

סוף-סוף ניצבתי לפני יושב-ראש הנהלת הסוכנות. בשיחתי איתו נתתי פורקן למרירות, שנצטברה בקרבי במשך החודשים הארוכים, שהייתי חבוש בבית-הסוהר.

״מה עשיתם, חבר בן-גוריון? איך יכולתם לעשות זאת? איך יכולתם להרשות, שאשב חמישה חודשים בבית-הסוהר בקאהיר, בעוד שאחֵינו בהונגאריה מושמדים? מי עוד נשאר בחיים?!״.

״הירגע, הכל כסדרו. חידשנו את המשא-ומתן ונביאנו לידי גמר טוב״.

״מי הנושא-ונותן?״.

״סאלי מייאר, בא-כוח ה״ג׳וינט״ בשווייץ, איש בעל ניסיון רב״.

נתמלאתי חימה.

״ואתה, חבר בן-גוריון, אומר זאת בשלווה גמורה? היודע אתה, מה טיבו של סאלי מייאר? הרי זה איש זקן ובלתי-מוכשר. הוא לא יוכל לנהל משא-ומתן מסוג זה. סאלי מייאר  אסון הוא לנו״.

לא השגחתי בשערותיו הלבנות של בן-גוריון, ורק לאחר שנפלטו הדברים מפי, נתברר לי חוסר-הנימוס שנהגתי בו.

״ישנן משימות, שאיש זקן יפה להן משלושה צעירים״, - לימדני בן-גוריון לקח.

לא נרגעתי.

״מה אירע בהונגאריה בחודשים אלה?

״המצב טוב משסבור אתה. היו לנו הרבה הישגים. מאות אלפים יינצלו״.

״עלי לשוב מייד. חייבים אתם להניח לי עכשיו לנסוע. מקומי שם״.

״טדי קולק יסדר הכול. דבר איתו. עזור נעזור לך״.

טדי קולק דאג מייד לאכסן אותי במלון.

בימים הסמוכים השתררה אנדרלמוסיה. היו לי שתי משימות.

ראשית, צריך הייתי להיוודע על כל אשר אירע בהונגאריה במשך חודשי מאסרי הארוכים!

שנית, רציתי לברר את מקור התקלות והחמצת שעות-כושר במחצית השנה האחרונה. אבל עמלי עלה בתוהו. חיפשתי את האיש, שבידיו מתרכזים החוטים, ולא נמצא. לא היה מוסד מיוחד בהנהלת הסוכנות ובהסתדרות, שמתפקידו לפקח על עבודת ההצלה. היו כמה משרדים, שסמכויותיהם חפפו זו את זו. ידיעות שהגיעו מבודאפשט הועברו לארגונים וליחידים שונים, שלא היו קשרים ישירים ביניהם. יום יום התרוצצתי במשרדים שונים, ולאט-לאט נתברר לי, שצפויה לי סכנה ליהפך למין מיכאל קולהאז, הנאבק על זכותו ורודף אחרי חזון מדוחים.

רוצה אני לחסוך מן הקורא את תיאורה של עבודת-הסרק, אשר בה נתקלתי במשרדים הללו. אציין רק כמה מאורעות ושיחות של החודשים ההם.

ליד הסוכנות היהודית נתקיימה ״ועדת עזרה והצלה״, ששמה היה כשם הוועדה שלנו בבודאפשט. לגבי דידי היה זה מרכז עבודת ההצלה. לו היו כפופים שאר הסניפים - באיסטנבול, בבודאפשט, בבראטיסלאבה ובכל מקום אחר בעולם. סבור הייתי שאמצא שם מטה ראשי, המנהל את עבודת ההצלה החשאית. ומה רבה הייתה אכזבתי.

בראש המשרד הזה עמד יצחק גרינבאום. הוא שוחח איתי רגעים מספר בלבד על העניינים שהיו קרובים ללבי. שיערתי לי, שחקר את הבעיה לפרטיה, כיוון שהייתה לו גישה לכל הדינים-וחשבונות שלנו, אבל לאחר כמה שבועות נתברר לי, שהוא לא נקט עמדה לכל מה שנתרחש בהונגאריה. הוא היה שקוע בדאגה לגורל בנו, שנשאר בפולין. לא יכולתי לבוא בטרוניה עם האב החרד לחיי בנו. בשיחתו עמי אף ייחד דבריו בטענה נגדי, שלא הצלתי את בנו.

ביקשתי להשיב תשובה חריפה, אבל הדרתי פני זקן.

בכמה מקרים עשינו במיטב יכולתנו לשם הצלת יחידים. הצענו את טובי אנשינו ואת כל אמצעינו, כדי להבטיח את שלומם של מנהיגי המרד בגטו וארשה, אבל הם סירבו לעזוב את משמרתם. בנו של יצחק גרינבאום היה זר לנו. לא היו לו זכויות מיוחדות בתנועה הציונית.

בו-ביום ביקרתי אצל אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. איש זה היה בקי בעניינים יותר מכולם, והשפעתו הייתה רבה מאחורי הקלעים. אותו זמן נבחר לשליחות לפורטוגאל, יחד עם מנהל ה״ג׳וינט״, ד״ר ג׳ו שווארץ. הם נועדו להיפגש שם עם קאסטנר ועם ה״שטאנדארטפירר״ בכר, שהופיע כבא-כוחם של הגרמנים, ולהביא לידי גמר את המשא-ומתן שהתחלנו בבודאפשט עם הס.ס.

דובקין סבור היה, כי מוטב שאסע עמו לפורטוגאל, אלא שחושש הוא שמא לא יתנו לי האנגלים תעודות מסע. האנגלים אמרו, שהם מוכנים לעשות הכול, ובכל זאת נאלצתי לחכות חודשים אחדים עד שקיבלתי דרכון. סוף-סוף נתנו לי השלטונות האנגליים תעודת-מסע על השם אויגן באנד, שם שכינה אותי אייכמן.

הפגישה בפורטוגאל חדלה מכבר להיות אקטואלית, המשא-ומתן הועבר לשווייץ. הקונסול השווייצי היה נכון לתת לי אשרה, אבל דרש שני ערֵבים מטעם הסוכנות. דובקין סירב לערוב.

״הרי תבין, שאין אני יכול לערוב לאויגן באנד, בשעה שאתה יואל בראנד״.

״היודע אתה, אליהו, שאצלנו, באירופה המרכזית, הלכו יהודים רבים אל תאי-הגאזים רק מפני שעסקנים אחראים מסוימים סירבו לחתום על מסמכים מזויפים?״.

מרכז העבודה הבלתי-לגאלית היה ״מוסד עלייה ב׳ ״, שעסק בעלייה בלתי-לגאלית. מבחינה פורמאלית גרידא היה ה״מוסד״ כפוף לוועד הפועל של הסתדרות העובדים. למעשה נטל המוסד הזה לידיו את כל המשימות הבלתי-לגאליות של התנועה הכללית. הוא ניהל את המאבק עם האנגלים לסיכול גזירות ״הספר הלבן״; אנשי עלייה ב׳ נמנו עם הסוג שלנו. אלה היו אנשים צעירים, שידעו מה הן המשימות הממשיות של שעת-חירום, והיו נכונים לנקוט את כל האמצעים לשם ביצוען.

אחרי החגים יצא טדי קולק עמי לתל-אביב. ליד הבניין החדש והנאה של הוועד הפועל נמצא בית מיושן. הכניסה אליו לא הייתה חופשית. נפתחה לפני דלת, שהובילה אל מדרגות-סתרים. כאן נמצא המטה הראשי של עלייה ב׳. הכל היה עטוף סודיות. הרבה רהיטים הכילו תאים מוסווים. הכל הזכירני את משרדנו הבלתי-לגאלי בבודאפשט.

מששמעו החברים על בואי, מיהרו להתקהל והקיפוני. כל אחד ביקש לשמוע דבר-מה. התיישבנו ללא כל גינונים פורמאליים במשרד גדול ושתינו קפה ותה. לאחר שעה של שיחה חופשית הלכנו אל בניין ההסתדרות. באולם הגדול התאספו כמאה אנשים. יוסף שפרינצאק ישב בראש.

״אני מקדם בברכה את פני חברנו יואל בראנד, נציגה של תנועת הפועלים היהודית בהונגאריה, המביא לנו דרישת-שלום מיהדות הונגאריה...״.

נעימת הדברים הזכירה לי את האסיפות הסוציאלדמוקראטיות בימים שלפני המלחמה ונראתה לי משונה ביותר. אמרתי בלבי: היכן עכשיו היהדות ההונגארית, השולחת דרישת-שלום למישהו? בעיני רוחי ראיתי את האנשים העלובים בערי-השדה ההונגאריות, כשכלבים מריצים אותם אל הקרונות. חשבתי על המשלוחים לאושוויץ, שחלק מהם מת בטרם יגיע אל מחנה ההשמדה. נמאס עלי להשיב תשובות מנומסות, בשעה שלבי זעק בקרבי. פתחתי ואמרתי:

״חברים, איש לא הטיל עלי להביא לכם דרישת-שלום מיהדות הונגאריה, ואין אני רוצה שתקדמו את פני בברכות ובחגיגות. באתי לאיסטנבול, כדי להציל מן ההשמדה את שארית עמנו באירופה המרכזית. אתם, כאן, הייתם תקוותם היחידה של מאות אלפים שנדונו למיתה. הכזבתם את תקוותם. הנחתם לי לשבת בבית-הסוהר בקאהיר, בעוד שהאנשים, שאני צירם השלוח, גוועו בתאי-הגאזים של אושוויץ. קיימתם את הלגאליות. לא הכרזתם על שביתה כללית. באין ברירה היה עליכם להוציאני בכוח מבית-הסוהר. צריך הייתי לשוב להונגריה, כדי להציל את אשר ניתן להציל. לא עזרתם לי, ובזה בגדתם באלה אשר שלחוני״.

מצב-הרוח החגיגי הושבת. באולם נשתררה שתיקת מבוכה. שאול אביגור וצבי יחיאלי, היטוני הצדה.

״יואל, אסור לך לדבר כך כאן. איננו יודעים מי ומי באולם. מישהו יוכל למסור דבריך לאנגלים ולהמיט עלינו אסון גדול״.

שניהם מיהרו אל העיתונאים, שנכחו באסיפה, וביקשו מהם לשמור את העניין בסוד.

לבסוף קם לדבר אליהו גולומב, שעמד אז בראש ה״הגנה״ והיה אחד ממארגני הבריגאדה היהודית בצבא האנגלי. איש מיושב היה ומכובד על הכול. הוא דיבר במנוחה וביישוב-הדעת:

״יואל, אין אתה צודק. כולנו נכשלנו בשגיאות. כל הנאבק והפועל צפוי להיכשל מדי פעם בפעם. אבל אין זה נכון, שהכל אבד. רבבות נשארו בחיים בהונגאריה, ואנו עושים את אשר ביכולתנו כדי לקיימם בחיים עד סוף המלחמה. אין אתה צודק כלפי עצמך, אם אינך רואה זאת. שליחותך לא נכשלה. דבר בואך אלינו עזר לנו לפרוץ פרץ בחומת השתיקה, בלונדון ובניו-יורק. שוב אין אנו בודדים במערכה. מצפון העולם, שנרדם שעה ארוכה כל-כך, ניעור סוף-סוף. הנשיא רוזבלט התערב בדבר, והאפיפיור, ומלך שוודיה, ושליחותך היא שהבשילה בסופו של דבר את הפעולות האלה. אתה זכאי להיות גא על כך. אולי איחרנו בפעולותינו ועל כך אנו בוכים מרה, אך עוול הוא להאשימנו שלא עשינו דבר, ועוול כלפי עצמך, אם סבור אתה שמשימתך נכשלה. אני שמח על היותך עכשיו בינינו. דברים רבים בהודעות חברינו ממרכז אירופה - אינם מובנים לנו. אתה יכול לעזור לנו בפיענוח ההודעות האלה. נעשה הכל כדי שתוכל לקחת חלק במשא-ומתן, שעומדים לנהל עכשיו עם האויב. אל תקצר רוחך, ואל תיחלש דעתך, ושמח על שיש ביכולתך לגשת שוב לעבודה״.

דברים אלה של יישוב-דעת וטוב-לב השפיעו עלי לטובה. דיבר עוד מלך נוישטאדט, מזכיר הברית העולמית של מפלגות האיחוד, שהציע להקים ועדה לחקירת תלונותי והצעותי. הצעתו נתקבלה פה אחד.

הוועדה הורכבה, קיימה ישיבה אחת בלבד ונָדמה.

משה שרתוק היה בלונדון בשעת שחרורי וחזר לאחר כמה שבועות. הוא עמד לנאום באסיפה גדולה בחיפה. נסעתי שמה ובאתי באיחור-זמן. האולם כבר היה מלא מפה-לפה, אבל משה שרתוק השגיח בי מייד מעל דוכן הנואמים והפסיק את נאומו להודעה מיוחדת:

״חברים, לאולם נכנם עכשיו אדם, שבגללו נסעתי כמה פעמים ללונדון. איש זה העמיד לפנינו משימה כבירה. בידי עלה, לדאבוננו, לבצע רק חלק קטן מאוד של משימה זו. נבצר ממני להשפיע על בעלות-הברית שיעשו את אשר דרש איש זה. אילו עלה הדבר יפה, היו מאות אלפים מאחינו נשארים בחיים. לא נתנו לנו את אשר צריכים היינו לקבל. אומנם ניתן לנו להקים בריגאדה יהודית בצבא האנגלי, וידוע לכם, כמה יקרה לי יצירת הבריגאדה היהודית, אבל הריני מכריז כאן לפני קהל ועדה: אילו יכולתי להגשים רק חלק קטן ממשאלתו של האיש הזה, הייתי מוותר על הבריגאדה היהודית״.

אותה שעה ידעתי מה רבו מאמציו של משה שרתוק למען הקמת הבריגאדה, ולפיכך יכולתי להעריך את דבריו. התחלתי להבין, שהגורל והכוחות השולטים בעולם הזה חזקים ממנהיגי תנועתנו, ושהשפעתנו על שליטי העולם הזה מועטת מאוד.

פני המציאות לא היו כפי שהועלו במוחותיהם החולניים של הנאצים הגרמנים. ״ממשלת העולם של זקני ציון״ הייתה קיימת ב״שטירמר״ בלבד.

לאחר שובי לתל-אביב כתבתי מכתב אל פרופ׳ חיים וייצמאן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית. מקץ ארבעה עשר יום קיבלתי תשובה.

הנשיא התנצל על היותו עסוק מכדי שיוכל לקבלני מייד, אלא שעוד יחזור לעניין כעבור זמן-מה. מקץ שבועיים צלצלה אלי מזכירתו, העלמה איטקין, והזמינה אותי למחרת אל הנשיא.

וייצמאן קיבלני בסבר פנים יפות. חזרתי על האשמותי. הוא הקשיב להן מתוך שתיקה; פה ושם הביע הסכמתו לדברי. לבסוף ביקשני לסכם את השקפתי בתזכיר. כן הבטיח לעזור לי לשוב לאירופה.

כתבתי את התזכיר. חזרתי כמה פעמים על אשר כתבתי בתזכירים אחרים. תשובה לא קיבלתי.

כתבתי אחר כך

אל הסוכנות היהודית,

אל הוועד הפועל של ההסתדרות,

אל מרכז מפלגת פועלי א״י,

אל אישים העומדים בראש הציבור.

האשמתי, תבעתי. איש לא הגיב. עמדתי בפני קולקטיב אלמוני. לא יכולתי לתפוס את האשם. איש לא הכחיש את השגיאות שנעשו. ואיש לא עשה דבר כדי לתקן עוד משהו בשעה האחרונה. מאמצי לשוב להונגאריה, או לפחות לאירופה, נכשלו. רוחו של דון קישוט ריחפה על כל פעילותי בזמן הזה. לאט-לאט רפו ידי.

במארס 1945 התלקחה תקוותי עוד פעם אחת, בבוא אלי בא כוחה של ״אגודת ישראל״ - גריפל:

״יואל, אמרתי לך את כל האמת באיסטנבול, ועיניך הרואות שצדקתי. לא נתת דעתך על אזהרתנו ויצאת לחלב לקראת אסונך. עכשיו שוב באתי אליך. יודע אני שאתה נלחם. אתה נמנה עם אלה, ששנתם נודדת מביניהם. אבל אם תלך עם מפא״י, לא תגיע לעולם למטרתך. אני מציע לך: בוא אלינו. אסיע אותך באוניית-מלחמה צרפתית למארסיליה  באורח בלתי-לגאלי. מצרפת תוכל להגיע לשווייץ. אנשינו משתדלים שם עכשיו להוציא את המשא-ומתן עם הגרמנים מידי סאלי מייאר. בידך לעזור לנו. זהו הסיכוי האחרון בשבילך״.

אבל כוחי כבר תש מרוב מאבק. כל הלילה עיינתי בהצעתו. שנתי נדדה. שוב לא עמד לי כוחי לנטוש את המפלגה ואת תנועת הפועלים, שבה עברו כל חיי מיום שעמדתי על דעתי. כבגידה נחשב הדבר בעיני.

הסתלקתי מן הרעיון לקחת עוד חלק בעבודת הוועדה הבודאפשטית. לעומת זאת ביקשתי ביתר-שאת לדעת את אשר נעשה בהונגאריה בימי שביי. חקרתי את כל החומר שנצטבר במשרדים השונים. בלעתי את תוכן המברקים שהגיעו מאיסטנבול ומשווייץ.

הידיעות נתקבלו על-ידי כמה וכמה משרדים, שלא היה מגע ביניהם, ובחלקם נמצאו בערים שונות.

בירושלים ישבה הסוכנות;

בת״א - המוסד לעלייה ב׳;

לחיפה היו מגיעות האוניות מאיסטנבול עם עולים ומכתבים.

העולים החדשים הובאו על-ידי האנגלים אל מחנה הסגר בעתלית.

הוכרחתי לקבל משרה פיקטיבית כמנקה בתי-השימוש, כדי שאוכל לבוא אל המחנה. הייתי מביא קצת פירות וסיגאריות לאנשים שבאו משטחי הכיבוש הגרמני, כדי להציל דברים מפיהם. יש שהייתי נוסע פעמיים ביום מתל-אביב לירושלים, כדי לקבל את המברקים האחרונים.

הייתי למשא על פקידי המשרדים. הוחזקתי מטורף שנכנס בו ״דיבוק״. הפקידים הנמוכים היו עונים על שאלותי מתוך יהירות. יש שנאלצתי לחכות שעה למברק, ויש שלא ניתן לי כלל.

לבסוף ארגנתי שירות-ידיעות משלי. הייתי שולח עשרות מברקים מדי שבוע בשבוע לציריך, לאיסטנבול, ובעקיפין לבודאפשט. כספי אזל. ביקשתי מאיסטנבול לשלוח אלי 4,300 לירות סטרלינג, שאת תמורתן שילמתי בבודאפשט. את מרבית הכסף הזה הוצאתי בימים ההם להשגת ידיעות הדרושות לי. שוב לא האמנתי שאוכל להשפיע השפעה כלשהי על מהלך המאורעות. אבל התשוקה לדעת את כל הנעשה שם לא הרפתה ממני.