אני יוצא ״לחופשי״

״סיימנו את עבודתנו איתך. שוב איננו מעוניינים בישיבתך כאן. על שיבתך להונגאריה ומועד שיבתך, תחליט בהתייעצות עם הסוכנות. אנו שולחים אותך עכשיו למחנה צבאי, שבו תהיה חופשי לגמרי. שם תתגורר בדרגת סגן ותקבל משכורת של סגן אנגלי. אנו מבקשים ממך להעלים את שמך ואת פרשתך מחבריך שם. מכאן ואילך הרי אתה סגן יעקובסון. אני מודה לך על טרחתך ומאחל לך כל טוב בדרכך החדשה, היה שלום, סגן יעקובסון!״

המכונית הביאתני לנקודה בסביבת הפיראמידות.

היה זה מחנה מיוחד, ערוך בצורה נוחה, שנועד לשלושים איש בערך. נמצאו בו סוכני שירות-הידיעות האנגלי, שחיכו למשימות חדשות. היו אלה אנשים, שעמדו לצאת אל שטחי האויב כצנחנים או בצוללות. בני לאומים שונים היו - אנגלים, גרמנים, צרפתים, הודים וכו׳. כולם כבר ביצעו משימות הרפתקניות בשטח האויב וחזרו בדרכים, שקשה להעלותם על הדעת. היו שם שתי נשים נאות, שאף הן מילאו תפקידים כאלה. הן היו, כביכול, נשואות לסוכני שירות.

היינו חופשים בתכלית. השומרים הוצרכו רק לדאוג לכך, שלא יבוא זר למקום. היינו רשאים לצאת מן המחנה, אבל לא לקאהיר, ביקרנו בכפרי המצרים שבסביבה, סיירנו בפיראמידות. ניתנו לנו מאכלי-מותרות, אבל נאסרה עלינו שתיית משקאות חריפים. עם זאת לא הרביתי מעולם לשתות כאשר שתיתי במקום הזה. כל אחד מיושבי המחנה ראה חובה לעצמו להבריח אלכוהול למחנה ככל האפשר.

חיכיתי עשרה ימים. כיוון שלא קרה דבר ואיש לא קרא לי ואפילו מכתב לא קיבלתי, החלטתי לכתוב מכתב רשמי אל הסוכנות. הייתי יכול לשלוח מכתב זה ללא קושי מאחד הכפרים המצריים, אלא שרציתי כי המכתב יעבור את הצנזורה של המחנה. כתבתי בו כדברים האלה:

״לכבוד הנהלת הסוכנות היהודית.

עד כה סבור הייתי, שעיכובי הוא מעשה ידיהם של ידידי עמנו, המתכוונים לטובת ענייננו הכללי. חודשי מאסרי הארוכים שיכנעוני, שאין הדבר כן. יש לי עסק עם שונאים. בנסיבות אלה הריני נאלץ להודיעכם, ששוב לא אשמור על המשמעת, שבה חייבני משה שרתוק בחלב. אם לא אשוחרר תוך שמונה ימים, אנסה לעשות הכל, על אף כידוני האנגלים כדי להימלט ולחזור בדרכים בלתי-לגאליות לבודאפשט, אל חברַי אשר שלחוני. את האחריות לכל תוצאות פעולתי הריני מטיל עליכם.

בברכת חברים

יואל בראנד״

ביום השלישי בא קצין זר אל המחנה והשיב לי את המכתב.

״אין אנו שולחים מכתבים כאלה. בכלל אין אנו רוצים לעסוק עוד בעניינך. החלטנו לשלוח אותך בימים הקרובים אל הסוכנות בירושלים. שם תסדר בעצמך את ענייניך עם אנשי שלומך. התכונן לנסיעה״.

ביום 6 באוקטובר פקע האולטימאטום שלי, ובו-ביום הוּצאתי מן המחנה בקאהיר. באותו בית שלפניו הוכרחתי לחכות זמן רב כל כך ובבואי לעיר הזאת לפני ארבעה חודשים, הוגד לי, שאוּבא לירושלים ברכבת הלילה בלווית קצין. עד לבואי לירושלים עלי לשמור על השם ״סגן יעקובסון״.

להפתעתי מצאתי בקרון את אישתו של באנדי גרוס, שהורשתה לנסוע לירושלים. היא לא ידעה כלום על בעלה.