פגישה עם שליח נשיא ארצות-הברית שבוע לאחר בואי למקום החדש אירע דבר, שהביאני לידי התרגשות. השופט-החוקר
הודיע לי, ששליח מארצות-הברית עומד לדבר איתי, ואז יוכרע ענייני בזמן קצר מאוד.
הובאתי אל בית אחד ליד הנילוס. הייתה זאת כנראה דירתו הפרטית של קצין אנגלי. בחדר
היו כשנים-עשר אנשים, לרבות כמה קצרניות. הוצגתי בפני איש בן שלושים ומעלה, דל-בשר
ובעל קומה בינונית, שאמר לי: ״אני איירא הירשמאן. הנשיא רוזבלט שלחני הנה לשוחח איתך, מר בראנד.
טסתי מניו-יורק לאיסטנבול, אבל איחרתי את המועד. נסעתי בעקבותיך לחלב, אבל לא
מצאתיך שם וגם לא בירושלים, ולבסוף הגעתי הנה״. זמן רב לאחר מכן נודע לי על הקשיים שעשו לו האנגלים. על כך. הוא כותב
בספרו: ״... הוטל עלי לבוא במגע עם הסוכנים. ב-11 ביוני שנת 1943 טסתי מניו-יורק במישרים לאנקארה. מייד ביקשתי
ידיעות משגרירנו שטיינהארדט על שני ההונגארים (הכוונה לבאנדי גרוס ולי, י.ב.),
וקיבלתי תשובה: האנגלים חטפו אותם והעבירום לסוריה. כעת הם נמצאים מחוץ לתחום
סמכותי הרשמית. היכן בסוריה? שאלתי. דומה שאין איש יודע זאת. הוטל עלי לשוחח עם האנשים האלה ויהי מה. תצטרך לבקש מהאנגלים שישלחום
בחזרה לתורכיה, שאם לא כן אצא לדרך. למחרת הייתה לי שיחה עם מנהל העניינים הבריטי באֶנאֶט. ביקשתי ממנו
במפגיע ידיעות על מקום הימצאם של שני הסוכנים המסתוריים. לאחר התנגדות עקשנית במשך
שעה הצלתי מפיו הודאה, שהשניים הועברו לקאהיר והם נתונים עכשיו להשגחתו ולחסותו של
שירות-הידיעות הבריטי. כל העניין נמסר לידי הלורד מוין, שמילא אז את מקום הציר
האנגלי במזרח התיכון. לא הייתה לי איפוא ברירה, אלא לנסוע לקאהיר. קשה היה להיפגש
עם הלורד מוין. האנגלים מנעו ממני לעשות דבר כלשהו בעניין הסוכנים הגרמנים.
בינתיים הודיע לשגרירותנו בקאהיר, ג׳ון האמילטון, בא-כוחו של הלורד מוין, שאנטוני
אידן (שהיה אז שר-החוץ הבריטי) מזמין אותי לבוא מייד במטוס מיוחד ללונדון, כיוון
שהעניין נדון באינסטאנציה העליונה בלונדון, ולפיכך אין צורך בפגישה עם הלורד מוין
או עם אנשי-ביניים אחרים בקאהיר. אולם הרגשה טבעית יחד עם אפיסת-כוחות גמורה
מנעוני מטיסה נוספת... החלטתי לא להניח לאנגלים לשנות את ההוראות שניתנו לי.
הודעתי את החלטתי לשגרירנו ועמדתי על כך, שיקבע שיחה דחופה ביני ובין לורד מוין. בשעה 12 בדיוק נמצאתי לפני חדר-עבודתו של הלורד מוין. הדלת נפתחה
והובאתי לפני איש גבוה, רזה ורחב-כתפיים, כבן שישים וחמש שנים. האווירה כולה נראתה
אפורה-שבאפורה. עיניו היו קרות ודוקרות... לא הושפעתי מן האווירה הזאת, שהייתה
צוננת יותר משציפיתי לה במצב זה. הלורד מוין דיבר כעשרים רגעים בשלווה, ביהירות,
בהסתייגות, בלי להתחייב לשום דבר. עיקר דבריו היה, שאין הממשלה הבריטית נכונה לקבל
שוחד או להסתבך ברשת של מלחמה פסיכולוגית מסובכת. ייתכן שזוהי אחת מתחבולות-השטן
המרובות של הנאצים. עצם הרעיון בדבר חילופי כסף או חומר בעיצומה של המלחמה, מוליד
שאט-נפש... הוא התכוון בהסברתו להיפטר מן העניין, בשולחו אותי ללונדון לשוחח עם
אידן... הואיל ובינתיים כבר קיבלתי בעצמי ידיעות על הסוכן ששמו ג׳ורג׳י [באנדי
גרוס, י.ב.] - ויתרתי עליו, אבל עמדתי על כך, שאראה את הסוכן השני ששמו יואל
בראנד. שוב לחץ עלי הלורד מוין שאקבל בכל זאת את הזמנתו של אידן והצביע על העובדה,
שגם משה שרתוק, שבא בעניין זה גופו לקאהיר, הסכים בחפץ-לב להצעת אידן. דעתי נוחה מהצעתך, - עניתי, אבל יש לי הוראות מוואשינגטון, ועלי לדחות
את הצעת הנסיעה ללונדון. כך נמשכו הטענות והמענות כשעה וחצי, עד שקמתי לבסוף ואמרתי: אדוני הציר, אני בן לעם שוחר-ספורט כמוך. הריני נכון לקבל הוראותי
ממיסטר אידן, אם אתה נכון לפעול לפי הוראותיו של מיסטר הול (שר-החוץ של ארצות
הברית). אטוס ללונדון אם אתה תיסע לוואשינגטון. מסתבר שהיגיון זה נראה לו, ללורד מוין, ולאחר שהראיתי לו את מכתבו של
הנשיא רוזבלט, המאשר את שליחותי, פנה בחומרה אל הבריגאדיר מאוּנסל: מיסטר הירשמאן ייפגש עם יואל בראנד היום בשעה שלוש אחרי הצהריים״. כשראיתיו אז באותה דירה בקאהיר, לא תפסתי מייד, שאיש זה ממלא שליחות
מיוחדת מטעם הנשיא רוזבלט. הוא נראה בעיני כלובש חשיבות. במרוצת השיחה ראיתי,
שהפרשה, שסיפרתי באוזניו, עשתה עליו רושם. בספרו הוא מוסר את שיחתו איתי בצורה
לקויה. הוא שאל אותי אם יש בידי הצעה בכתב מאת אייכמאן. עניתי בשלילה. ביקשתי
להבהיר לו, שכעת, עדיין אין מקום לשאלה בדבר אספקת סחורות אלו-שהן לגרמנים. העיקר
הוא להמשיך במשא-ומתן, להרוויח זמן, לקבל את ה״מפרעה״ של 100,000 יהודים, ואז עתיד
לחול מפנה בגורל כל היהודים שנשארו בחיים. אמרתי שעלי לשוב מייד, כדי שלא נפסיד את
האפשרות להמשיך בתכסיסים. הירשמאן הבטיח הרבה מאוד ואפילו השמיע משפט שהתמיהני: ״האמינה לי, מר בראנד, כי אין ממשלתי מסכימה כלל לצורה, שבה מטפלים האנגלים בעניין זה. אטוס ללונדון
ואשתדל שם, וכן בוואשינגטון, למען שחרורך המהיר. תינתן לך היכולת להמשיך במילוי
שליחותך״. אולם שום דבר לא נתחדש. אותן החקירות, אותן השאלות, אותן התשובות. ידי רפו. |
