פגישות עם שליחי הסוכנות היהודית
מזהה  112
שם הספר  9999999999 בשליחות נידונים למוות
מספר פרק  55
שם הפרק  פגישות עם שליחי הסוכנות היהודית

 

 

פגישות עם שליחי הסוכנות היהודית

 

אבל היו גם הזמנות אחרות, רציניות יותר, שגרמו לי התרגשות מרובה. אלה היו פגישות עם באי-כוח רשמיים של הסוכנות היהודית במלונים ״שפהארד״ ו״מטרופול״ בקאהיר.

וכך היה מעשה. בראשית אוגוסט קרא לי השופט-החוקר והודיע:

״מיסטר בראנד, אוכל למסור לך ידיעה נעימה, הוחלט להחזירך להונגאריה. אני מודה לך על הידיעות שמסרת לנו. הן הועילו לנו מאוד. אני מאחל לך כל טוב ומקווה שתוכל להשלים את שליחותך״.

״ואלו הוראות אני מקבל? מה עלי לומר לאייכמאן? האם נתקבלה הצעתי באורח עקרוני?״.

״שאלות אלה אינן נכנסות לגדר סמכותי, אתה תמריא מכאן לאיסטנבול, אלא שהמטוס ייעצר בירושלים. שם ייכנס אליך שליח מטעם הסוכנות היהודית וייתן לך הוראות מפורטות. מאיסטנבול יצטרכו הגרמנים להעבירך לבודאפשט. עבודתי כאן נסתיימה״.

לא ידעתי נפשי מרוב אושר. הימים הסמוכים עברו עלי כבחלום. יום יום נתקיימו באנקטים במלונים ובמועדונים בקאהיר. הקצינים האנגלים שתו לחיי, העתירו עלי מחמאות מופלגות ואיחלו לי כל טוב. מאחר שהרהבתי עוז בנפשי לשוב אל גוב האריות, הייתי בעיניהם כגיבור. כשאני לעצמי ידעתי, שאין כאן משום גבורה מיוחדת. האמנתי באמונה שלמה, שאוכל לבוא לידי הסכם עם אייכמאן.

ביום האחרון לפני צאתי לדרך הוחזרו לי מזוודותי. לבנַי כובסו, חליפותי גוהצו, כספי הושב. הייתי מוכן ומזומן לנסיעה. ביקשתי רשות מן המפקד לנסוע העירה כדי לקנות אי-אלה דברים בשביל אישתי וילדי. המפקד העמיד את מכוניתו לרשותי. קניתי מוליאר-קפה טורקי בשביל אישתי וצעצועים בשביל ילדַי.

בערב נתקיימה מסיבת פרידה לכבודי במסעדת הקצינים האנגלים. נתתי לקצינים במתנה את הספרים שהבאתי איתי מאיסטנבול. מצב-הרוח היה עליז ונסער. עמדתי לנסוע בשעה חמש וחצי בבוקר. בלילה נדדה שנתי. כבר בשעה שלוש קמתי, סידרתי הכול - וחיכיתי. בחמש וחצי לא בא איש. הגיעה שעה שבע. הגיעה שעה שמונה, ושעה תשע. בתשע וחצי נכנס קצין אל חדרי.

״מיסטר בראנד, I am so sorry (אני מצטער מאוד) זה עתה קיבלנו מברק מירושלים. הסוכנות היהודית מבקשת מאיתנו לדחות את נסיעתך״.

הייתי כהלום-רעם.

״מה פירוש הדבר? הסוכנות? - איני מבין זאת״.

״תנוח דעתך, מיסטר בראנד, נאמר כאן Postpone. פירוש הדבר דחייה קצרה, אפשר שנקבל עוד היום מברק חדש, ואז תיסע״.

ייאוש קפץ עלי. לא האמנתי לדברי הקצינים האנגלים. בחורים טובים היו וביקשו להרגיעני. שוב לא ידעתי, מה לחשוב. האומנם רצו האנגלים להוציאני לחופשי, או שמא אין המברק אלא עורבא-פרח? האומנם רוצה הסוכנות לדחות את נסיעתי? הרי חברי הבטיחוני תמיד, שברצונם לעזור לי, אלא שתלויים הם באנגליה. כלום הוחלפו עכשיו התפקידים? לא הבנתי דבר.

כבר חשבתי על התאבדות. נראה שהאנגלים הכירו בכוונתי ובימים הסמוכים לא עזבוני לנפשי אפילו לחמישה רגעים. אחר כך העבירוני אל תא אחר, שבו לא הייתי לבדי.

החלטתי לפתוח שוב בשביתת-רעב. סירבתי לקבל מזון. לאחר יומיים בא אלי המפקד.

״מיסטר בראנד, אתה מוזמן היום לסעודת צהריים במלון ״שפהארד״ עם שליחי הסוכנות היהודית, אנשי שלומך. הם יסבירו לך הכל, ועמם תוכל לקבוע את יום צאתך לדרך״.

נשמתי לרווחה. סוף-סוף אוכל לפרוץ את המצור, שהושם עלי.

הובאתי אל מלון ״שפהארד״. שם קיבל את פני טדי קולק. הוא היה בימים ההם אחד מעובדי המחלקה המדינית של הנהלת הסוכנות היהודית.

מלווי האנגלי הציגני לפניו ושאל מתי עליו לשוב. קולק ביקשו לבוא בערב. יכולנו איפוא לשוחח באין-מפריע עד הערב.

התכוננתי לפצוח אגוז קשה, אך האגוז היה רך וגמיש. איש לא אמר דבר נגד עמדתי. הכל היו משוכנעים בחשיבות המשימות שהעליתי, אלא שלא נעשה כל דבר של ממש.

״חבר יואל, פתחת בעניין גדול. אנו נשלים אותו. הגירושים הופסקו. קיים משא-ומתן. יהודי הונגאריה יינצלו״.

״הגידו לי סוף-סוף, מה קרה כאן? מפני מה עדיין מעכבים אותי כאן? האנגלים ביקשו לשחררני ביום השישי. מפני מה הברקתם  שידחו את מסעי להונגאריה? הנטרפה דעתכם עליכם?״.

״הדברים אמורים בדחייה של ימים מספר. ההוראה באה מאיסטנבול. כשאני לעצמי אין אני יודע את תוכנם של המברקים האחרונים, שהגיעו שמה מבודאפשט, אבל נראים הדברים, שחבריך בבודאפשט מבקשים לדחות את שיבתך״.

דבריו הולידו בי התרגשות נוראה, אבל לא האמנתי שאומנם חברַי בבדאפשט רוצים לדחות את שיבתי. שוב לא יכולתי לעצור ברוחי.

״מה נעשה כאן? מדוע אין מוסרים לי ידיעות? מדוע לא אוכל לשוב? אין אני אומר, שאני האיש המתאים ביותר לניהול המשא-ומתן הזה, אבל לפחות ראוי אני לקחת חלק בו. עם זאת משוכנע אני, שאין לנו אנשים לא בירושלים ולא באיסטנבול, שהעניינים ידועים ונהירים להם על בוריים. מפני מה מחזיקים אותי כשבוי? כלום פושע אני?״.

״הירגע, יואל, תן אמון בנו. חיי היהודים קדושים לנו כשם שהם קדושים לך. בעוד ימים אחדים תצא לחופשי״.

״לא אני עיקר, אך בעוד אני יושב כאן, עלול הסיכוי הגדול שזומן לנו ללכת לאיבוד. ברי לי, שאלפים נתונים יום יום לגירוש ולהמתה בגאזים. פשוט אינני מאמין, שיכולתם לנקוט בלעדי צעדים ראדיקאליים להפסקת מעשי המרצחים״.

״יואל, עוול אתה עושה לי. הריני יכול להבטיחך, שהגירושים הופסקו. קיים משא-ומתן״.

דבריו נאמרו בביטחון כזה שנרגעתי. אומנם משוכנע הייתי לחלוטין, שעזרתי דרושה לכך, אבל העניין כשלעצמו היה חשוב בעיני הרבה יותר מהשתתפותי בו.

״ועוד זאת אוכל לומר לך, יואל. בואך הנה, הצעותיך והצעות הגרמנים שהבאת, אילצו את בעלות-הברית לנקוט סוף-סוף עמדה רצינית לשאלה זו. הדבר, שלא עלה בידנו, נעשה עכשיו בעזרתך. מצפונו של העולם ניעור. מכל העֲברים באות התערבויות להציל את שארית היהודים. התאזר בסבלנות, יואל. העניין שפתחת בו גדול הוא, מן ההכרח שיצליח, ואף יצליח״.

לא היה לי יסוד להטיל ספק בדבריו. גם עכשיו מאמין אני, שדבריו נאמרו בתום לבב. אבל הידיעות, שהוא וצבי יחיאלי מסרו לי בשבועות הסמוכים, היו לפחות מוגזמות, אם לא בדויות. הם ביקשו להרגיעני, כיוון שהכירו את מצב עצבַי.

הפעם לא הכרזתי על שביתת-רעב, אלא סירבתי לקבל מזון. על-ידי הפגנה זו ביקשתי לאלץ את האנגלים שיוציאוני לחופשי. אבל בשבועות הסמוכים נפגשתי כעשר פעמים עם שליחי הסוכנות במלוני קאהיר. שם, כמובן, אכלתי בהיותי סבור, שאין האנגלים משגיחים בי. כעת יודע אני, שהייתי תמים מאוד. הקצינים האנגלים ידעו את הכול, ועל כן היו מביאים אותי לעתים קרובות כל-כך אל חברי במלון ״שפהארד״ ומלון ״מטרופול״. בימים ההם ישבתי בתא יחד עם אנגלי, שנאסר כביכול בעוון עריקה. איש זה היה מספר לי נסים ונפלאות. כעת יש לי הרושם, שהוא היה סוכנה של הנהלת בית הסוהר ותפקידו היה גם להשגיח עלי. בסופו של דבר הפסקתי את השביתה, שנעשתה חסרת-טעם.

השיחות עם אנשי הסוכנות שוב לא חידשו דבר. תמיד טענתי באוזניהם, שהם מביאים לי ידיעות אופטימיות ביותר. במקצת האמנתי בהן, כיוון שרציתי להאמין בהן. הם סיפרו לי הרבה על גבורתה של אישתי. קאסטנר נטל לידיו את ניהול השיחות עם ויסליצני ואייכמאן. הכול הולך למישרים, אלא שלא הסבירו לי, על שום מה עודני עצור כאן.

יום אחד הובאתי אל צבי יחיאלי במלון ״מטרופול״. צבי יחיאלי היה אז בא-כוחה הרשמי של הסוכנות בקאהיר. הוא סיפר לי דברים מפליאים.

״אני מפקדה של פלוגת צנחנים יהודים. אנו מאמנים כאן בסביבת קאהיר חברים לצניחה בהונגאריה. איזו נקודת נחיתה אתה מציע?״.

״המקום הטוב ביותר הוא סביבת סיוֹפוֹק ליד אגם פלאטאֶן שם יש לנו בית ועוזרים נוצרים נאמנים. תוך שעה אפשר להגיע משם לבודאפשט״.

״האם לא נוח יותר להצניח אותם במדים אנגליים? עליך לדעת, שאם אנשינו ייתפסו בידי הגרמנים, ישמשו המדים תריס בפני המתה מיידית״.

״כן, אבל במדים לא יוכלו האנשים לעשות מאומה. הרי יכירום ברחוב״.

״יצנחו בלילה, כדי שיוכלו להגיע לנקודה בה יחליפו את בגדיהם״.

״בעיני הרי זה דבר שאין לו שחר״, - אמרתי, ״אך אבקשך להרשות לי לצנוח יחד איתם. לדידי, בעצם, אין הבדל אם אצנח במדים או בבגדי אזרח. בלאו הכי אתייצב לפני אייכמאן, מייד לאחר שאבוא במגע עם חברַי״.

- אך כל זה היה למראית-עין.

הם ביקשו להרגיעני ולעכבני. הדבר עלה בידם. מעולם לא דחו את נסיעתי לכמה שבועות ומה גם לכמה חודשים, אלא תמיד דובר בשלושת הימים הקרובים. כל הזמן נקלעתי בין תקווה לייאוש.

 

העתקת קישור