פגישה עם ידיד ותיק

סאמו שפרינגמאן עזב בדצמבר שנת 1943 את הונגאריה על יסוד תעודת-יציאה לגאלית. עצביו לא החזיקו מעמד במתיחות של השבועות האחרונים. המשטרה כבר רדפה אחריו יתר על המידה, ומלבד זאת רצו השליחים באיסטנבול, שהוא יבוא שמה. אנו בבודאפשט נתנו לו הוראה מפורשת, שלא יילך לארץ-ישראל, אלא יישאר באיסטנבול. רצינו שאיש אמוננו יימצא בתוך משלחת הסוכנות. סאמו שפרינגמאן השתתף מן הרגע הראשון בהקמת ארגוננו, הכיר את התנאים הבלתי-לגאליים על בוריים, ולפיכך היה ביכולתו להסביר לחברים באיסטנבול את מכתבינו, שהיו כתובים בכתב-סתרים למחצה. מבודאפשט כתבנו כמה פעמים אל בארלאס ואל שאר החברים, שיסייעו בידי שפרינגמאן להישאר באיסטנבול, אבל, כפי שנודע לי אחרי כן, לא נתמלאה בקשתנו.[1] לבסוף החליטו השלטונות התורכיים לגרשו. ערעורו נדחה. סאמו שפרינגמן מלא חימה, פרץ אל הישיבה וצעק באוזניהם של השליחים:

״אני מודה לכם, חברים, על עזרתכם!״

איש לא ענה לו דבר. הוא עזב את הישיבה ויצא מאיסטנבול. בחלב נאסר והוכנס לבית-הסוהר בקאהיר שישה שבועות לפני בואי הנה.

כל זה נודע לי זמן רב לאחר מכן. ברגע זה לא עלה כלל על דעתי, שסאמו שפרינגמאן נמצא קרוב אלי כל כך. אולם הוא הכיר את מעילי וכובעי בחדר המסדרון. יום אחרי בואי שמעתי פתאום שירים הונגאריים בחצר. אחר כך נשמעו שריקות, שלא הניחו מקום לספקות: כך יכול לשרוק סאמו בלבד. זינקתי אל החלון ושרבבתי את ראשי. סאמו הרים אף הוא את ראשו. הכרנו זה את זה.

ברגע הראשון לא ידעתי נפשי מרוב שמחה, אך מייד ניתחתי את המצב ודכדוך עמוק ירד עלי. אין ספק, שהחברים באיסטנבול ידעו שסאמו נאסר על-ידי האנגלים. מפני מה לא הזהירוני? מה מתרחש כאן? מה עניין יש לה לאנגליה להזיק לנו? הרי היינו בלי ספק בעלי-ברית מהימנים נגד היטלר, מעצמות-המערב אסרו מלחמה על היטלר בשם האנושות. מפני מה מניחים הם לחסרי-הישע שבמחנות-ההשמדה של הנאצים שיישמדו, בעוד שקיים סיכוי - לו גם קלוש - להצילם?

למחרת המצאנו שנינו שיטת שריקות ושירים לצורך הודעות הדדיות. אולם האמת המלאה על גורלו של סאמו שפרינגמאן נודעה לי רק לאחר חמישה חודשים בירושלים.

הערות: