מכתב 73 - רבצ'קה יקרה! (אחותי) - 18.7.1917
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 73 - רבצ'קה יקרה! (אחותי) - 18.7.1917
כותרת משנה  ירושלים, כ"ח תמוז

 

ירושלים,  כ"ח תמוז  [18.7.1917]

רבצ'קה יקרה!

 

 

הנני כבר היום השני בירושלם. נסעתי מרמלה באותומוביל. פה כבר הספקתי קצת לנוח ועתה כבר שבתי לגמרי לאיתני.[1] חונים אנו קרוב לעיר, בסביבות התחנה, באוהלים. ראיתי תמול את הגברת שץ,[2] חנה כהן ואת רוזנשטיין.[3] היום רוצה אני ללכת אליו. סוף סוף - מאנשי שלומנו. בכלל שורר פה מוות. בין היהודים דלות, רעב, מחלות וקלקול.[4]

 

מצב רוחי אינו מצוין, כאשר תביני בעצמך. הימים שביליתי בראשון עם הראיונות התכופים עם החברים ואיתך פינקוני ועתה קשה לשוב לבדידות ול"חברתם". עוד לא ידוע באופן רשמי אנה נלך, אך ברוך הדבר, כי למַעַאן. בכל אופן, נהיה פה עוד יומיים-שלושה.

 

אם תמצאי הזדמנות - שילחי את הקלפק ואת המגבות לירושלים למשרד.

 

שלום לך ונשיקות אין מספר,

משה


[1]  על המחלה ר' להלן במכתב 83.

[2]  אולגה-אסתר פוזנר. הורתה גרמנית בג"ה, אך משנישאה לפרופ' בוריס שץ עקרה לי-ם. "הגברת הייתה לנו כמטאור [---] כל כך נתאהדה עלינו עד ששום מורה לא יוכל להתחרות בה. היא קסמתני בכל ונאהב אותה כולנו כולנו. הגברת הייתה במשך זמן ידוע אחד מתכני חיינו והרבה יכלה להשפיע לולא עזבתנו" (ד"ה, יומן נעורים, 28.10.1909. אמ"ש).

[3]  לא זוהה. אולי אברהם ברוך רוזנשטיין, ממניחי היסוד להוראת מתמטיקה ופיסיקה בג"ה ובארץ (ר' עליו ב"סיפורה"), ואולי דב רוזנשטיין, ממייסדי השמירה בת"א בימי הגירוש.

[4]  מב"ה האיר ברשימותיו שלוש פינות חשוכות בעולמה של קהילת י-ם באותם ימים; נראה, כי ב"קלקול" כיוֵון מ"ש בעיקר או רק לאחרונה:

* היום בערב הזמין אליו החכם-באשי [של י-ם, הרב משה פרנקו] עפ"י בקשתי לישיבה את חכמי הספרדים וראשי עדתם. בישיבה זו הוכחתי להם את כל האסון הנשקף לכולנו אם הח"ב יעמוד מרחוק ולא יפנה אל הממשלה, אל ג'מאל, במחאה על החיפושים והאיסורים [---] הרדיפות הן לא נגד אנשים פרטיים, אלא נגד הכלל כולו. [---] היו מן "החכמים" בישיבה, שניסו להוכיח לח"ב שאין לו להתערב בדבר הזה, אחרי שהחשש הוא כולו כלפי הציונים ואת הספרדים אין חושדים בציונות. ואולם אני אמרתי להם [---] כי כבוד הרבנות הראשית בי- ם דורש, כל הח"ב לא יסתיר את פניו בשעה קשה כזו [---] וגם זאת יֵדע, כי אם אך יֵצא הקצף, אזי לא יבדילו עוד בין אשכנזי לספרדי ויסבלו כולם יחד, כל אשר בשם ישראל יכונה. כמדומני, שדברי עשו רושם (מב"ה, 8.12.15, עמ' 78-77).

** היחס של "חוגי הכוללים" בי-ם אל כל המאורע שלנו [סדרת רדיפות, לרבות מאסר 8 עסקנים ציונים וגזירת גירוש על 14 עסקנים] הוא יחס של שמחה לאיד. איבה הייתה תמיד בין "ירושלים" ובין "ציון", בין היישוב הישן של ארבע הערים ובין היישוב החדש של המושבות, והאיבה הזאת עוד התגברה ואף התעמקה מימי הציונות. "חוגי הכוללים" היו גם במלחמת השפות על צדה של ה"עזרה" [---] גם נגד תל-אביב החדשה... ההרגשה הטבעית לוחשת להם תמיד, שכל אלה דוחקים לאט לאט את רגלי שכינתם של הכוללים וחתימותיהם וכרוזיהם, וחותרים תחתיהם חתירה בלי רחם... עתה הממשלה מבטיחה ומכריזה, שאין היא רודפת את היהודים, רק את הציונות. ובכן, אך בשל הציונות רעה נשקפת ליהודים בא"י, ולכן אין טוב מזה, כי תיקח הממשלה ותגרש את הפמליה הזאת על כל פקידיה ומוריה סופריה וכל ישראל ייפָטר מעונשה של הציונות [---] ואם יוקיעו על עץ איזו עשרות "מן הציונים האלה", יברכו ברכת דיין האמת בשם ומלכות... מצב-רוח כזה משוטט באווירה של י-ם הישנה, י-ם של החורבה (חורבת יהודה החסיד, מקום שהבד"צ יושב). [---] (שם, 11.12.1915, עמ' 81).

*** ובני הצבא, התורכים ואף הגרמנים, בשבתם שנים אחדות בי-ם, הרבו מאוד לשחת את המידות בבנות העיר הקדושה. והפריצות שָתָה קן לה בכל העיר, ואף בתוך בתי בני ישראל. הרבה עניות עושה, והרעב אבי כל חטא ועוון, והאקלים המזרחי וכל הסביבה הערבית גרמו, כי פשתה נגע הפריצות בבתים רבים מאחינו, וגם מבנות יקירי ירושלים התמכרו לבושת. וכאשר באו עתה האנגלים הם דואגים לשׂוּם משמר על צבאם, ובמבוא נחלת-שבעה טבלא עם כתובת, שאסור להיכנס אל תוך השכונה ההיא, המפורסמת לפריצות (שם, 20.12.1917, עמ' 794).

ובהקשר זה על המצב אז בצפת:

בזמן המלחמה נפסקה פתאום ה"חלוקה" ותחתיה באו הרעב וטיפוס הבהרות, שעשו שמות בעיר. תחת שביפו הזדרזו היהודים בעת צרה והסתדרו לעזור איש לרעהו, בצפת איש לא נקף אצבע. הרעב ירעב, החולה יחלה והמת ימות [---] הפריצוּת התפשטה באופן מבהיל. הערבים היו באים לבתי יהודים בעלי פיאות ושטריימל [א"ז רבינוביץ,  הגליל, מצוטט בסת"ה, א, עמ' 318];

ובדמשק:

בנות היהודים הן רוב נשי הקלון שבעיר, והן המזמרות והמחוללות בכל בתי הקהווה, אם כי החכמים של העדה ספרדית מחרימים אותן [מב"ה, 5.1.1916, עמ' 219].

בקושטא היה אז מצב זה חמור אף יותר [ר' אברהם ברור,  זיכרונות אב ובנו, מ' הר' קוק 1966].

 

העתקת קישור