יום א', 13/3/1955
לפני ישיבת הממשלה - הוועדה בעניין משפט הארבעה. דרשתי שיתוף פעולה מצד הצבא. ב"ג טען כי לפי החוק זכאים הנאשמים לשתוק. אמרתי: "בהחלט, אבל אז תהיה המשטרה אנוסה לשחררם ללא משפט ותהיה בזה התקלסות במשפט-הצדק בישראל". ב"ג הסכים כי תוצאה כזו לא תיתכן. רוזן הודיע כי הנאשמים מוכנים להודות בתנאי כי תובטח להם מראש חנינה. ב"ג הסכים כי גם דבר זה לא ייתכן. אמר כי ינסה לפעול כי לפחות אחד מהארבעה יודה. אמרתי כי אם יובא לפני המשפט דוח הקצין שחקר את הארבעה ואשר לפניו הם הודו במעשה כולו - לא יעזו להכחישו. ב"ג חזר וטען כי מוטב היה להעמידם לדין לפני משפט צבאי. הוסכם - אם כי היה ברור כי זהו מאמץ שווא - כי ב"ג יברר בעצמו עם היומ"ש אפשרות הפעלת ביה"ד כצבאי במקרה זה.
בישיבת הממשלה מסרתי על שיחותי עם ניקולס ולאוסון, על עיכוב מכירת הטנקים שהובטחו לנו באנגליה, על טיפולנו בברנס לקראת מועב"ט, על ישיבות ועדות ש"ן, המעורבת והמיוחדת, על חידוש המגע הישיר עם המצרים לפחות במישור צבאי, ועל הודיית גוהר כי התקריות המצריות האחרונות קולרן תלוי בפיקוד האזורי ברצועת עזה.
היה ויכוח מייגע בשאלת עיריית ירושלים ונבחרו שתי ועדות - אחת לשאלה החוקתית: מה תיקון נציע לגבי בחירת ראש העיר של הבירה, אם ימונה על ידי הממשלה, כהצעתי, או ייבחר על ידי כלל הבוחרים בבחירות ישירות, כהצעת רוקח; ואחת לשאלה המעשית, להשפיע על כל הסיעות כי יסכימו לקיים את המועצה הנוכחית, על ראשה שהודח, עד לבחירות.
הבאתי לידי הכרעה שאלה שהעיקה על סדר היום זה עידן - אם יש להתיר לחברת השילומים להזמין מומחים טכניים מגרמניה. לתימהוני הנעים לא נשמעה הצעה לגזור איסור. גולדה הציעה כי כל בקשה ובקשה תיבחן על ידי ועדת שרים. הַצָעָתי הייתה להחליט עקרונית בחיוב - זאת אומרת התרת הרצועה. ב"ג תמך בי בעוז, אך יחד נשארנו במיעוט וברוב של 8 נגד 6 נתקבלה הצעת גולדה.
אחרי הישיבה הודה ב"ג כי נוכח לדעת משיחתו עם היומ"ש כי אין כל אפשרות חוקית של משפט צבאי. הוא ינסה להשפיע כי מאיר הר-ציון יודה באשמתו. ב"ג חש במתיחות רבה מצדי לגבי כל הפרשה מבחינת שותפות הצבא באחריות וטען בתוקף כי הוא משוכנע כי ידו של הצבא לא הייתה במעל. אז אמרתי לו - לא בלי היסוס, מפחד פן יבולע למוסיק או לנבות - כי לפי שמועות מבוססות שהגיעו לאוזני, סייע אריק למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה.
עניין זה של גדוד הצנחנים והרוח השלטת בו עוד נועד לשמש נושא לדיון רציני ביני לבין ב"ג. בימי ה"הבלגה" בשנות השלושים בלמנו את יצרי הנקם וחינכנו את הציבור בארץ, בכלל זה אנשי השורה, לראות בנקמה-סתם גירוי פסול בתכלית. לעומת זה בימים אלה אנו מצדיקים את שיטת התגובות מתוך שיקולים תכליתיים, מבלי להכשיר, חלילה, את עקרון הנקמה לשמה, אבל בלי משים סילקנו את הבלמים הנפשיים והמוסריים מעל היצר הזה, הטבוע בנפש האדם להרע, ועל ידי כך התרנו ואיפשרנו לגדוד הצנחנים להעלות את עניין הנקמה לדרגה של עיקרון מוסרי. אכן מושג זה הוא נחלת חלקים גדולים של הציבור בכללו, וקודם כל של המוני הנוער, אך הוא הגיע לידי גיבוש ואפילו קידוש בגדוד הזה, שהפך מכשיר הנקם הקיבוצי של המדינה. רוחו וחינוכו של גדוד זה הפכו כשלעצמם גורם מגרה וממריץ למעשי תגובה. לעומת זה, בכל מקרה שהצעת מיבצע תגמול נדחית על ידי רה"מ, משתרר בגדוד הלך רוח של דיכאון וזעם והוא הופך כולו מִרחֶשֶת הסתה ובלע נגד השלטון האזרחי. עצם ייחודו של גדוד הצנחנים לביצוע מעשי תגמול עושה את עניין התגובות לשליחות של קבע בשבילו ולמעין צידוק יחיד לקיומו. ממילא הוא תובע לעצמו תעסוקה - בחינת הב-הב [ר' משלי, ל' 15]. מי יודע אם לא ייהפך הגדוד לרעה חולה שלא תהא לה תקנה אלא בפירוקו, כשם שפורק הפלמ"ח בשעתו.
בשעת ארוחת הצהריים טלפון מליאו [כהן] השוכב חולה בביתו. קרא בעיתונות הכרזת שר החינוך המצרי על הרבצת שנאת ישראל בבתי הספר. הצעתו היא - נגיב הפוכות, נודיע כי בבה"ס שלנו אנו מחנכים ילדים להבנת הצורך בשלום עם הארצות השכנות. אמרתי כי הרעיון ישר בעיני מאוד.
לתוך ההפסקה הקצרה בין ארוחת הצהריים לבין יציאתי לת"א נדחס גדעון רפאל. נפלתי איתו בוויכוח מיותר בהחלט. משונים שבילי מחשבתו של אדם זה, השופע יוזמה מדינית ורעיונות מדיניים אך הלקוי בשיקול דעתו המעשי. בא לתבוע ממני כי אתן הוראה לקצינים העומדים להיפגש מחר עם המצרים להתייחס בשלילה לכל הצעותיהם של אלה בדבר שיפור המצב בגבול הרצועה ולטפוח על פניהם את הצורך בשינוי יסודי של מדיניות מצרים - הפסקת מצב המלחמה, הסרת איסור השיט וכיו"ב. כל כך למה? משום שתקרית עזה הפילה פחד על נאצר (זה נכון - נאצר ודאי אומר לעצמו: "עוד מפלה מדינית כזאת לישראלים ואבדתי!") ולכן יש להחזיקו תחת לחץ האיום ולא לתת לו להסתדר איתנו בזיל הזול על ידי דברים של מה בכך בגדר סידורי שמירה ופיקוח על קו שביתת הנשק במשותף איתנו. דחיתי גישה זו. לא אבוא להפוך קציני צבא למדינאים. הפגישה עם המצרים חשובה לנו להפגנת הפגת המתיחות כלפי מועב"ט והמעצמות. בפגישה ישתתף בלי ספק נציג או"ם ולא ייתכן כי אנחנו נופיע בה כשוללי כל הצעה מעשית לתיקון המצב. אם הייתה ברכה בתקרית עזה על ידי יצירת לחץ על נאצר - אדרבה, תביאנו לידי בלימת התפרעויות להבא. הודיית גוהר באשמת הפיקוד המקומי הוא הישג כביר של התקרית. כל האזהרות הישירות כלפיו והעקיפות באמצעות המעצמות לא הועילו - אך ההתקפה הנועזת והאבידות הכבדות עשו את שלהן. יש לחדש עכשיו את החתירה למגע ישיר איתו, לנצל לשם כך גם את הקשר עם גוהר בניו-יורק, אך בינתיים אין לחבל בפגישת הקצינים, שהצלחתה אינה מכרעת, אך כישלונה בגללנו עלול להזיק.
צפורה נסעה היום במכוניתה ליפו לבקר את אביה בבית חולים. אך חזרה - ואני יצאתי לדרך.
נסעתי לת"א עם שמאי לישיבת המרכז בבית הוועד הפועל. באנו באמצע הרצאתו של אריה בהיר על ההכנות לבחירות: דברים הרבה, אך ללא רוח חיים. אחריו דיבר ב"ג וכל שאמר היה,
ראשית, כי יש להיכון לבחירות בהסתדרות מתוך החשבת המערכה הזאת בפני עצמה, ולא כשלב מעבר לבחירות הכנסת,
ושנית, כי רע עושים הקיבוצים של "האיחוד" בהוציאם את בניהם מצבא הקבע.
היה הרבה להט אך ללא הצתת אש בלבבות. כסה קונן וקבל מרה על אדישות חברי המרכז לעניין הבחירות ולא הבין כי את המרכז יש לעורר ולא לגנות וכי אפשר לעוררו רק על ידי תוכנית ברורה של פעולה ולא רק על ידי הדגשות נבובות של חשיבות העניין.
אגב, כסה בתיתו רשות דיבור לב"ג מצא לנחוץ להקדים לכך סיפור כיצד השתלשלו הדברים עד למינויו של ב"ג כשר הביטחון. בסיפורו זה הרים על נס את חלקו של שפרינצק, דיבר בלשון של "אנחנו החלטנו" ו"אנחנו תבענו", הזכיר את שליחותם של גולדה ונמיר, העריך את היענותו של ב"ג "לקריאת התנועה" - ואף במילה אחת לא רמז אפילו כי רה"מ מילא תפקיד כלשהו בכל הפרשה. גולדה ישבה כל הזמן קודרת ולא ידעתי ממה היא מדוכאה יותר - ממחלת בתה או מהתפטרותו של מונטור.
בתוך בניין הוועה"פ של ההסתדרות התייעצות של משרד החוץ ומשרד הביטחון - אני וב"ג, וולטר ומשה דיין, גיבלי ואריה שלו - על בעיית השתתפותנו בווש"ן הסורית. דחינו את הישיבה כמה פעמים מתוך שביקשנו לראות תחילה איך ינהגו הסורים בעניין שחרור ארבעת השבויים. אבל עכשיו כלו כל הקיצין, לדחות עוד לא ייתכן, הישיבה תתקיים ממילא - בין אם נשתתף או לא, השבויים אינם משוחררים וסוריה דוחה שחרורם בכל מיני אמתלאות, מה נעשה איפוא ולא ניכשל? אם נחרים הישיבה - עלולות להתקבל החלטות נגדנו אשר אילו השתתפנו יכולנו לסכלן; אם נשתתף - הרינו מפסידים אפשרות של לחץ על או"ם והסורים למען שחרור אנשינו. ידעתי כי אנשי הצבא בעד החרמה ואילו וולטר נגד. ראיתי מראש התנגשות חזיתית בין שני הקטבים של מדיניותנו, בהתאם למסורת. אך הסבך הותר בטרם נתקשר ובאופן הנוח ביותר למשרד החוץ - על ידי שר הביטחון עצמו. הוא הפתיע את כל המסובים, ובראש וראשונה את הקצינים, בהודיעו כי הוא מציע להשתתף הפעם בישיבה, וזה משום היעדרו של ברנס והצורך למנוע גינוי נוסף לישראל כשהיא עומדת לפני משפט מועב"ט המוכרח ממילא להסתיים בגינוי חריף על מעשה עזה.
כל הערב ישבתי על ניירות ברח' הירקון. מדורבן על ידי שיחה קצרה עם ראובן ברקת על גורלה של הצירות ברנגון עם פרישת דוד [הכהן], דרכתי עוז וכתבתי לו איגרת נמרצת, בה תבעתי כי ישקול מחדש את החלטתו וייתן דעתו מה הוא מעדיף על מה - תפקיד שיגרתי וחיוור של חבר הכנסת על פני שליחות של יצירה במזרח אסיה.
[המכתב לדוד הכהן, ברנגון, נמצא בתיק צמוד ליומן:]
יקירי דוד, ירושלים, 14 במרס, 1955
אני ניגש לכתיבת איגרת זו אליך בהיסוס רב. אבל דומני כי חובתי כלפי העניין וכלפיך אתה היא לנסות אליך דבר, ולו בשעה מאוחרת.
לא אכחד ממך כי רבות חשבתי על ניסיון זה מצדי אך לא הרהבתי עוז בנפשי לעשותו. והנה לפני שעה קלה, בצאתי מישיבת מרכז המפלגה - אני כותב טיוטת מכתב זה בדירתי שברחוב הירקון - נתקלתי בראובן ברקת והחלפנו בינינו על רגל אחת כמה מילים על בעיית מחליפך ברנגון. ברקת הציע את מי שהציע ולבסוף התפרץ: "האומנם אינך יכול להשפיע על דוד כי יישאר? האומנם איננו מבין כי שם הוא קונה את עולמו בעוד שכאן אין מצפה לו שום תפקיד בעל חשיבות מיוחדת? הן הוא מחליף חיי עולם בחיי שעה!" - וכיוצא בדברים האלה.
אמרתי לו כי בכוח דחיפת דבריו אכתוב לך עוד הערב, והריני עושה זאת.
אני משוכנע כי דברי ברקת הם דברי אלוהים חיים. הם ביטאו את אשר נשאתי בחובי ימים רבים. אין לי כל ספק כי מבחינה ממלכתית אין כל יחס בין משימתך ברנגון, על כל היקפה והסתעפויותיה, לבין כל עבודה שתעשה בארץ - ואין ספק כי בכל מעמד ובכל מצב תעשה עבודה חשובה ומועילה. אני רואה עצמי פטור מלהגיד שבחך בפניך. עם היותך עומד תמיד מעל לכל רדיפת-כבוד זולה אתה יודע היטב את ערכך ויכולתך. אין לי ספק כי אתה גם מעריך נכונה את פעולתך החלוצית ברנגון - עכשיו גם בפקין - ויודע היטב את החשיבות היחידה במינה, היוצאת מהכלל, החורגת מכל מסגרת רגילה ומקובלת, של שליחותך בהבקעת חומות של זרות ובערות ובכיבוש עמדות של הבנה וידידות בשביל המדינה ותנועתנו כאחד בגיזרה כה קשה וכה רבת סיכויים של חזיתנו הבינלאומית בארצות דרום-מזרח אסיה והמזרח הרחוק. מבחינת כושר היצירה, סיכויי הכיבוש, האופי הדינמי של המשימה, האפשרות של גילוי יכולת אישית, ההזדמנות לעירוי כל הלהט העצור בך - הלא תודה כי אין כל השוואה בין משמרתך ברנגון, לבין מושבך בכנסת, ואפילו נוסיף עליו את חידוש פעילותך ב"סולל בונה" ובשדות אחרים של עסקנות ציבורית ותנועתית בארץ. ונשלב בזה גם ביקורים מזמן לזמן באמריקה ובארצות אחרות לשם השתתפות במגביות או בוועידות.
שם אתה עושה היסטוריה, במלוא מובנן העצום של המלים האלו. ואילו כאן אתה ממשיך בשיגרה.
אם תישאר בבורמה, הלא תבצר כיבושים שכבר הנחלת למדינה ותוסיף עליהם כהנה וכהנה. מי במקומך יוכל לעשות עשירית מהעלילות שניתכנו לך? אינני יודע אם ומתי נקים נציגות בפקין - ודאי תהיה זו שגרירות - אבל אם נחליט לעשות זאת, ברור כי אתה תהיה המועמד הראשון - במה דברים אמורים, אם תישאר רצופות בשירות החוץ.
ידעתי את כל הקושי הכרוך בהארכת שירותך בחוץ לארץ בכלל, ובאותו חלק תבל לא כל שכן. אתה, אומנם, צעיר ממני אבל יש בין חברינו הצעירים ממך בהרבה. האקלים קטלני. הריחוק מעיק. שאלת העתיד - שארית החיים הפעילים - מטרידה. הקורבן שהביאה ברכה מחייב תפיסתו במיעוטו. אפשר אתה עצמך מבין מה חשובה הישארותך במזרח-אסיה אבל אינך רואה אפשרות להתגבר על המעצורים הפנימיים הניצבים לפניך. לעומת זה ייתכן כי אתה מתלבט בייסורי מצפון ואינך זקוק אלא לדחיפת-מה מבחוץ כדי להחזיר את הגלגל אחורנית ולהחליט להישאר. אם כן הדבר, הריני בא לספק את הדחיפה - בלב ונפש ובכל ההתלהבות.
תוכלו לבוא לארץ לחופשה ממושכת. תוכלו לבלות תקופת-מה באירופה. הן בעצמך חשבת פעם לשהות מספר חודשים ברנגון בגפך, כשברכה עושה בארץ. יש כל מיני אפשרויות להקל ולסייע. ואשר לכנסת, ההתחייבות לגבי השלישית ניתנת לחידוש לגבי הרביעית. הן הכנסת ומפא"י לעולם תעמודנה. אבל עוד תקופת-כהונה ברנגון, ואולי תקופת-כהונה בפקין לאחריה - צא וחשוב מה יש בהן לתת למדינה, לתנועה, לך עצמך!
חשוב היטב - חישבו היטב יחדיו - והודיעני.
ואם כל דברי למותר, ורק גרמתי לכם עוגמת נפש על לא דבר, שאו נא לי. חובתי הייתה זאת ומילאתיה!
שלכם,
משה
חיים בא לארוחת ערב בשעה מאוחרת ביותר - כולו רוחש תוכניות ועמוס דאגות. חקרתי אותו היטב ביחס לצרכיה הכספיים של "המאוחדת" בתל-אביב. פתח בנקיבת סך 5,000 ל"י להקמת צריפים, עבר מזה לאומדן של 10,000 ל"י לבנייה חדשה ולשיפוץ הקיים ולבסוף גולל תוכנית של בית כהלכה לתנועה, בדומה לבית הנוער העובד, שיעלה 30,000 ל"י. לא אמרתי לו דבר אבל בלבי גמרתי אז אומר להפריש סכום זה מקרן הסתר שלי במשרד החוץ, המגיעה ל-100,000 ואולי עולה על זה.
