יום א', 20/2/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום א', 20/2/1955

 

 

יום א', 20/2/1955

 

קמתי לאחר לילה קצר, רעוע בגופי אך דרוך בנפשי לקראת ההכרעות הסופיות בישיבת הממשלה הבוקר.

העיתונות מלאה מאמרים ראשיים על פרישת לבון ושיבת ב"ג. המאמר ב"הארץ" מלא רשעות כלפי שניהם. מאמרי "דבר" על התשבוחות לשניהם יותר מדי רשמיים ומנופחים מלהשפיע - בייחוד לגבי לבון.

זאב שרף נכנס לחדרי לפני הישיבה מלא התלהבות מההכרעות. בינתיים עסקתי בחיבור מברקים לאמריקה לשם עמידה בפרץ נוכח המשבר המחמיר שם מיום ליום בין "המגבית" ו"המילווה".

אשכול נכנס לברר אם יש אפשרות כלשהי להשאיר את לבון בממשלה בלי תיק. אמרתי כי זהו חלום שווא - מה עניין יש ל"כלליים" להסכים פתאום לתגבורת כוח מפא"י בממשלה שלא בהתאם להסכם הקואליציוני? גם ברור כי לבון עצמו לא יחפוץ להישאר בממשלה ללא תפקיד. אשכול הוסיף לטפס על קיר חלק: שמא ייאות ארן להחליף את דינור בחינוך ואילו לבון יבוא במקום ארן? שוב אמרתי כי אלה הם מַדוחים: ארן לא ייטוש את ההסברה ודינור אינו מעלה עכשיו על הדעת את פרישתו ממשרד החינוך. בקיצור, איכזבתי את אשכול ויצא ממני בפחי נפש.

אפי בא למסור כי לבון חזר בו ממחשבתו להפיץ את החומר שהוא מכין לשתי עשרות אישים. ביקש להשמיד את כל ההעתקים ורצונו לשמור לעצמו רק טופס אחד מכל מסמך השייך לפרשת מצרים, על מנת לא להשתמש בזה כלפי חוץ. במצב זה לא ראיתי פסול להניח לו לצרף חומר זה לניירותיו האישיים. שאלתי את אפי מה מצב הרוחות בבית פנחס ביחס אלי. אמר כי קשה מאוד. אין פלא.

ישיבת הממשלה נפתחה במתח גבוה. כל שישה-עשר השרים ישבו על כיסאותיהם. רוזן קם מחוליו בטרם הבריא, סרלין הפסיק חופשתו וכן מזכיר הממשלה. פתחתי בדחיית השאילתות ובהודעה על התפטרות לבון. מייד מסרתי לו רשות דיבור להרצאת נימוקיו. קרא הצהרה מן הכתב בתוך דממת מוות מסביב לשולחן. מנה הישגי הצבא ומשרד הביטחון בתקופת כהונתו - סיכום רב רושם. ציין כי היו כישלונות ועמד רק על אחד - עניין מצרים. כאן ניקה עצמו מכל אשמה וגולל אותה על ראש אמ"ן. גילה תמונה מפליצה של פריעת כל משמעת וחופש גמור להרפתקנות נפשעה. כמובן, כיחד תחת לשונו את אחריותו הוא - גם לפי גירסתו - על ידי חיסול ההסדר הידוע. אילו ישב איסר באמ"ן ושום סוד לא היה אניס לו כלום לא היו הדברים מגיעים בעוד מועד לידיעתי ולידיעת לבון עצמו? בהעלמת "פרט" זה הייתה החצאיות המטעה לחלוטין של הדוח. סיים בהודעה כי התפטרותו באה בשל אי הסכמת רה"מ להצעותיו בדבר שינויים במיבנה מערכת הביטחון, הן במשרד הן במטה הכללי.

משסיים ביקשו כמה שרים רשות דיבור אך הודעתי כי מוטב לדחות את הבירור עד לאחר ההודעה השנייה שבדעתי למסור. לבון שלח לי פתק: "אני מניח כי מותר לי להסתלק". אמרתי לו דברי הערכה והבעת צער על הליכתו, גם תקווה כי עוד ישרת את המדינה בכישרונותיו ובניסיונו. קם ואמר שלום וביקש לצאת. עיכבתיו - קמתי ממקומי וניגשתי אליו ולחצתי ידו בחוזקה. יצא בקומה זקופה. כך נסתיים פרק כה חשוב וטראגי כאחד בחיי האיש המוזר הזה, בכוח שכלו וכישרונו היה מסוגל להגיע לגדולות אילולא באו סילופי אופיו והוציאוהו לתרבות רעה. מעולם לא הרגשתי בחריפות כזו כמו באותו רגע את האמת המרה כי בכישלונו וביריטת דרכו הוא נתן את הדין על מומי נפשו ועל מעלליו המגונים. הציבור ודאי לא ידע לעולם עד כמה הוא עצמו [לבון] חייב בסיום כה מר של פרשת חברותו בממשלה.

משיצא לבון מסרתי הודעה על נכונות בן-גוריון להצטרף לממשלה על מנת לקבל לידו את תיק הביטחון. קידמתי פני טענות והסברתי מדוע לא היה סיפק לכנס את הממשלה, אף לא להודיע דבר מועמדות ב"ג מראש לכל השרים. סתרתי את ההנחה כי אין רה"מ רשאי להציע תיק למישהו אלא על דעת הממשלה כולה. קבעתי כי אין החוק מחייב זאת, ולהיפך, מוטב שיהא ברור כי זכותו הבלתי מפוקפקת של רה"מ היא להציע תיקים לבעליהם, על מנת שהמינוי יבוא מידי הממשלה.

אף על פי כן נשמעו טענות מפי "הכלליים" - שַלַמה עשתה מפא"י עניין הביטחון לשלה ואם אומנם היה כורח בפרסום בזק של מועמדות ב"ג, או שמא אפשר היה לעכב את הפרסום הזה או אפילו את פרסום התפטרות לבון, הכל עד לישיבת הממשלה. משה שפירא תמך בי ושיבחני על מהירות הפעולה. גולדה וזיאמה הוסיפו. בתשובתי הסברתי מדוע אסור היה להשהות את פרסום שני הצעדים - הן התפטרות לבון והן הזמנת ב"ג לבוא במקומו. לבסוף העמדתי רשמית להצבעה את ההצעה בדבר צירוף ב"ג לממשלה. הורמו כל שש-עשרה הידיים.

[יוסף] ספיר הביע פלצות לרקע שנתגלה בהצהרת לבון - פעולות העלולות להמיט שואה על המדינה נעשות על-ידי הקצונה על דעת עצמה - וביקש בירור מיוחד של בעיה זו. רוקח דרש להשפיע על לבון כי לא יספר בוועדת חוץ וביטחון את הדברים הנוראים שהשמיע בממשלה. סרלין ביקש להמציא לחברי הממשלה את מסקנות החוקרים. בכל אלה היה אצור חומר נפץ רב לקראת הישיבות הבאות.

לבסוף דנו בקיצור על הנוהל שיש לנקוט בכנסת ונתקבלה הצעתי כי יש לדאוג לבל ייערך ויכוח במליאה לאחר הודָעָתי - גזירה פן יוגלש עניין מצרים לתוך זירת הבירור הפומבי.

 

[בספרו "דברים כהווייתם" (1965), ע' 44-6 הביא דב"ג קטעים מפרטיכל ישיבת הממשלה ביום זה ולהלן מועתקים מתוכם אלה שעניינם מ"ש:]

לאחר יציאת לבון אמר ראש-הממשלה (מ. שרת): "התפטרותו של שר-הביטחון מייד עם הגשתה יצרה, לפי הכרתי, מצב חמור ביותר. זה שבועות שהתנהל ויכוח פנימי מסביב לבעיה זו, וזה שבועות שהוויכוח גלש והתפשט בצמרת הצבא, ובשורות העליונות של הקצונה". י. ספיר שאל: מה פירוש המלה "פנימי", ושרת ענה: "ביני ובין שר-הביטחון. אבל כל הבירור שהיה, שבו הופיעו קצינים - לדאבוני הרב לא נשארו כל הבירורים האלה סגורים באותה מסגרת שלה הם שייכים והפכו לנחלת הכלל - אני אומר: דבר זה יצר מצב חמור מאוד בצבא, מצב של אכזבה, מצב של מרירות, מצב של אי-אמון, מצב של אי-ביטחון פנימי. ואני ראיתי צורך עליון, ראשית למלא, עד כמה שאפשר מייד, את המקום שנתפנה, ושנית - למלא אותו כך שלא רק שהתפטרות זו לא תחליש, לא תערער את היציבות הפנימית בצבא, אלא תגביר אותה רב-יתר על מה שהיה קודם. אני חשבתי כי יש רק איש אחד שכניסתו לתפקיד זה תשיג את המטרה הזאת במלוא היקפה ובמלוא הרושם, וזה האיש שהיה שר-הביטחון הראשון של מדינת-ישראל, שר-הביטחון אשר הקים את הצבא, אשר עיצב את דמותו, שהפיח בו את הרוח שכולנו רוצים לראות אותה שוררת בו. כמעט שלא הייתה לי תקווה שהוא יקבל משימה זו, באשר בהזדמנויות אחרות דיבר איתי על כך והוא דחה את המחשבה הזאת לחלוטין".

י. ספיר שאל: "המחשבה על החזרתו למשרד-הביטחון?"

שרת ענה: "כן".

לוי אשכול הוסיף: "גם בזמן התפטרותו דיברו איתו על כך".

י. ספיר: "אחזור אל נקודה זו".

שרת: "בבקשה. אני אומר: הייתה לי תקווה מעטה מאוד כי הוא יסכים. אף-על-פי-כן, נוכח האחריות הממלכתית הרצינית ביותר, שהרגשתי אותה מוטלת עלי באותה שעה, חשבתי כי איני פטור מלעשות את הניסיון הזה, וביקשתי את שרת-העבודה, כי בעצמי לא יכולתי בשום-אופן להיעדר מתל-אביב באותו יום, לקבל על עצמה את הטורח והמאמץ הרב - הן הגופני והן הרוחני - לנסוע בכל הדחיפות לשדה-בוקר ולמסור משאלתי זו לדוד בן-גוריון. אני מוכרח לומר: גל של אושר עברני כאשר שרת-העבודה חזרה ובפיה הבשורה כי דוד בן-גוריון ניאות לקבל עליו את המשימה הזאת. אני יודע, אני קורא זאת בעיתונות וכולכם קוראים, את הגירסה הנפסדת - בעיני הנקלה - לא שדוד בן-גוריון נענה לתביעה הנמרצת שהופנתה אליו בשעת-חירום לצבא, ושנענה אליה מתוך התגברות על התנגדותו העמוקה ומתוך שיבוש כל התוכניות שלו, אינוס הלך-רוחו, אלא שיש בזאת איזו יוזמה מוסתרת של בן-גוריון והוא על-ידי כך סולל לעצמו את הדרך לחזור לשלטון.

"חברים יקרים, כולנו מכירים את בן-גוריון וכולנו מכירים את המצב ויודעים את נפשו. אילו היה ברצונו לחזור לראשות-הממשלה - כולנו יודעים שיכול היה לעשות זאת בריש-גלי, בלי להזדקק לשום תחבולות של סלילת דרך. הוא נענה לתביעה המוסרית שהופנתה אליו, אני סבור, מתוך אחריות מוסרית הרובצת עליו לביטחון המדינה, בתור איש שהשקיע בבניין הצבא יותר מאיש אחר בארץ, אולי יותר מכל האנשים האחרים; והוא השקיע בו מלהט חזונו, מיכולתו הממלכתית הכבירה; הוא נענה לתביעה זאת גם משום שהוא היה אחראי למינויים שנעשו עם גמר תקופת כהונתו, שהם עיצבו מסגרת הנהלת הצבא לאחר פרישתו מכהונתו. אני כשלעצמי הבעתי מקצת-במקצת מרחשי-לבי על גדלות האופי שהוא גילה בצעד זה, גם בזאת שהוא הסכים לשוב לממשלה, שהוא היה ראשה, בלי להיות ראש לה, לתפקיד שני, לאחר איש אחד אשר בינתיים נמסרה לו ראשות-הממשלה.

"נכון הדבר כי לפי החוק, כל זמן שלא נתמנה שר, הרי אותה שרות נמסרת ממילא לראש-הממשלה. אפשר לומר שלפי החוק אף לרגע אין חלל ריק. אני איני יודע אם בהסכמתם המפורשת, אבל בהסכמה המפורשת של החוק במדינת-ישראל, אני הנני שר-הביטחון, ובעצם אפשר לומר שאני הנני שר-הביטחון מיום ה' אחה"צ ואשאר שר-הביטחון עד אשר תואיל הממשלה למנות שר-ביטחון חדש והכנסת תאשר הצעה זו או הצעה אחרת. אבל לא נתכוונתי לחלל ריק מבחינה פורמאלית, אלא התכוונתי לבעיית החלל הריק מבחינה מהותית, מבחינה מוסרית; אני ראיתי צורך לתת לצבא מייד זריקה חזקה מאוד של ביטחון-עצמי והרגשה שיש מרות או תהיה עוד מעט, בעוד שעות ספורות, מרות מוסרית עליונה בצבא, אשר אין כיום מרות גבוהה ממנה בארץ, וזאת מתוך היחס של הצבא לאישים שונים ---.

"אני מציע עכשיו לממשלה, בהרגשת עידוד פנימי רב לעצמי, את דוד בן-גוריון כשר-הביטחון לאישור, על-מנת שאוכל למסור בהתאם לחוק הודעה בכנסת על צירוף חבר חדש לממשלה מחר, עם פתיחת ישיבת הכנסת בשעה 4.00 אחרי-הצהריים".

אחרי דיון פורמאלי קצר, הוסיף מ. שרת: "אני רוצה להוסיף, כי הודעתי בוועדת-השרים לענייני-חוץ-וביטחון, בישיבתה מיום ד' (16.2.1955), כי בשלב ידוע שר-הביטחון הודיע לי על החלטתו להתפטר, אבל אני שכנעתי אותו שהוא צריך להמשיך בכהונתו. ביום ה' (17.2.1955) הוא הודיע לי כי התפטרותו היא מוחלטת; לא ראיתי לעצמי מנוס לא לקבל הודעתו זאת, והוא פירסם אותה".

י. רוקח: "אני מציע שיהיה רשום בפרטיכל שהממשלה רושמת לפניה את הודעת ראש-הממשלה בדבר התפטרות שר-הביטחון".

מ. שרת: "זה מתקבל. אם החברים רוצים לומר משהו על המינוי או לטעון נגדו ביחס לנוהל זה, אני חושב שזוהי השעה לעשות זאת, ונעשה זאת - אני מקווה - בכל הידידות, אבל בכל גילוי-הלב".

 

ב-12.30 סגרתי את הישיבה ומיהרתי הביתה. לפני צאתי ביקשתי את שמאי לדאוג כי גולדה וזיאמה ידברו עם כסה וארגוב כי הללו ישפיעו על לבון להמתיק הודעתו מחר בוועדת חוץ וביטחון. ב-1.30 בדיוק יצאתי לשדה-בוקר והגעתי לשם ב-4. בכבישים לא הייתה תעבורה רבה והקדילאק טס על פני הכביש בשיא המהירות. מבאר שבע ואילך ליוונו משמר משטרה בג'יפ. בשדה-בוקר עשיתי שעה וחצי. ב"ג בילה כבר בוקר שלם עם הרמטכ"ל ומצאתיו נתון כולו בענייני צה"ל. הוא יקדיש שבועיים-שלושה לסיורים בפיקודים, במוסדות ובמיתקנים; מוכן ומזומן לבוא לישיבות הממשלה ולבלות בת"א שלושה ימים בשבוע - יתר שלושת הימים הוא שואף לשהות בשדה-בוקר, למגינת לבה של פוליה, אשר לא החמיצה את ההזדמנות להזהירני כי היא תדרוש חזרה מצפורה את הצלחות, הספלים והכפיות עם סמל המדינה שקיבלנו מבית רה"מ שעה שעלינו לגדולה. ב"ג הוסיף והודיע כי ישקוד על נטיעת רוח אמת בצה"ל, על מניעת נרגנות ולחישות לעיתונות, ועל תיקון היחסים בין הקצונה לבין אנשי משרד החוץ.

בענייני מדיניות הביטחון הציע ניסוח כזה: אף על פי שהביטחון קודם לכל יש לחתור כל הזמן לשלום. הדגש כאן דווקא באעפ"י: זאת אומרת ביטחון קודם לכל ולכן מותרים מעשי תגמול גם אם הם מרחיקים את השלום. הוסיף במפורש כי הוא מחייב עד היום שיטת תגובות אם גם לא בכל מקרה יש להגיב. הוא רוצה בקואליציה ביני לבינו - צירוף שני הקווים - אבל אני כרה"מ מכריע.

ביקשתי לעורר בעיית הטיפול בוועדות ש"ן ובמטה או"ם ולקבוע בזה מסמרות, אך ב"ג הקדימני. הודיע פסקנית כי עניינים אלה צריכים לחזור למשרד הביטחון - שביתות הנשק הם עניין ביטחוני וחסל. מייד ראיתי מה צדקתי כשאמרתי לחברים באותו ערב בת"א, כי מתחיל פרק חדש של צרות. אמרתי כי אני שולל רעיון זה. ועדות ש"ן וכל הכרוך בהן הן שטח מגע עם גורמי חוץ - מדינות ערב, או"ם, המעצמות - ומשרד החוץ הוא הממונה על כך. הצבא הם עמי-ארצות - אינם יודעים לא לדבר ולא לכתוב. יתר על כן אם יהיה הדבר בידי הצבא יתחיל שוב הריב הגלוי בינו ובין משה"ח, אשר יוקע כפשרן וכפחדן, בעוד שאם יישאר הטיפול בידי משה"ח תרום קרנו בעיני הציבור כגורם היודע לעמוד על עניינים ללא רתיעה. הניסיון של השבועות האחרונים הוכיח בעליל כי טיפולו של משה"ח בעניינים אלה אינו מחבל בשום פנים בביטחון - להיפך יש להצביע על הישגים חשובים הודות לכך - ולעומת זה הוא משפר את יחסי המדינה עם או"ם והמעצמות. ב"ג לא אבה שמוע. טען כי אין הכוונה להחזיר את העניין לצבא, אלא לרכזו במשרד הביטחון. שאלתי מי במשרד הביטחון יטפל בדבר - האומנם יש שם מנגנון לכך וכיצד אפשר לאלתר מנגנון? על זה לא הייתה תשובה, רק חזרה ונשנתה הטענה כי אין הוא כשר ביטחון מוכן להיות כפוף למשה"ח. כאן הצהיר וחזר והצהיר כי הוא מקבל בהחלט מרות רה"מ ומוכן להיות כפוף לו, אבל בשום פנים לא למשה"ח. ניסיתי להסביר כי אין כאן בעיה של כפיפות, אלא רק מסירת הביצוע - השיחות וההתכתבות - למשה"ח, שהוא המומחה לדבר, ולא הועלתי. נשארנו מפולגים והסכמנו כי עוד יש לשוב ולשוחח. כיוון שזה היה פרק הסיום של השיחה, יצאתי משדה בוקר בלב מלא חששות לגורלו של עניין זה ול"קואליציה" שבין שנינו.

בצאתי מצריפו של ב"ג עטו עלינו עיתונאים וצלמים כעדת זאבים - הללו משקשקים במצלמות והללו ממטירים שאלות. נדהמתי לריבוי מספרם - כמה כסף מתבזבז על נסיעותיהם של כל אלה לפינה כה רחוקה!

בשתי שעות הגעתי לרחובות. הנסיעה בחשכה הגמורה, כשאני יחידי בפנים המכונית, מתנמנם ומתעורר חליפות, נראתה אין-סופית. עברנו על פני יישובים מוארים לעשרות, קרובים ורחוקים, כולם מבהיקים במעגלות או בשורות של אורותיהם מבלי שיהא לי מושג מה שמותם. נוכחתי שוב לדעת עד כמה איבדתי כל שליטה על מפת הארץ אשר פעם התברכתי בבקיאותי בה.

שילבתי במסע זה ביקור אצל גב' וייצמן, בגינו של גיסה יוסף בלומנפלד המבקר בארץ. אכלתי ארוחת ערב על טהרת התפריט האולקוסי (צפורה דאגה לזאת) וכן על טהרת השפה הרוסית. שמעתי הרבה דברי אהדה והשתתפות לנפתולים שהיו לי עם לבון ולאלה הנכונים לי עם ב"ג. בלומנפלד העיד כי הכל סבורים כי נהגתי בג'נטלמניות למופת בכל פרשת לבון.

חזרתי לירושלים קרוב ל-10 כשראשי עלי כגלגל וסיפרתי לצפורה ראשית צרותי החדשות. חקרתי מה קרה לג'ונסטון שהגיע היום לירושלים והתברר כי שתי הפמליות יושבות זו מול זו במשרד רה"מ, משוקעות עמוק בסוגיה. אחרי 11 הופיעו בביתי אשכול, טדי, יעקב, וינר ובלאס. חלה תזוזת מה בהצעת כמות המים מצדם. אשכול רואה סיכוי פשרה על ידי חציית ההפרש. סיפרתי כי כשנגעתי בשיחה עם ב"ג בעניין המו"מ עם ג'ונסטון התעניין רק בבעיית הכנרת והגורם השלישי. מששמע כי מבחינות אלו פגה הסכנה - אם לשלמות השטח או לריבונות - והמחלוקת העיקרית, אם לא היחידה, היא על חלוקת המים, נחה דעתו ואמר כי בעניין הכמויות יש להגיע לפשרה.

בדיוק בחצות הופיע ג'ונסטון בלוויית בארנס. איתי היו טדי ויעקב. ג'ונסטון הסביר בקצרה את הצעתו בדבר הכמות. טען כי זה יותר ולא פחות ממה שהציע קודם. סבך המספרים הוא כה אפל שלא אוכל להסביר פה את החישוב. אבל עיקר דברי ג'ונסטון היה בהדגשת הצד המדיני של הבעיה. עלינו לייחס חשיבות מכרעת להסדר כשלעצמו, באשר הוא סולל דרך לשלום ועל כל פנים עתיד להשרות אווירה הרבה יותר נוחה ביחסי ישראל-ערב. המרירות והשנאה שנתקל בה מצד הערבים בסיורו האחרון עלו על כל מה ששמע קודם ועל כל מה ששיער פעם לגבי אפשרויותיה הקיצוניות ביותר של איבת אדם לאדם. ממש תצילינה האוזניים למשמע הדברים! אף על פי כן מצא את מלך ירדן - שהשפעתו בארצו הולכת וגוברת - מוכן להקשיב לדברי מוסר ולהסכים כי מעולם לא פתרה שנאה בעיה כלשהי וכי מדינאות אמיתית מחייבת גישה חיובית לבעיות הנוגעות לגורל המוני אדם. בין מדינאי ירדן ישנם עוד 3-2 שלבם לשלום עם ישראל, אם גם ישנם הגורסים את ההיפך הגמור. הכל תלוי בדחיפה שתינתן מזירת המו"מ על המים - אם להסדר או לריב עוד יותר פרוע. הוא לא גמר עם הערבים דבר והכל תלוי בסידור איתנו.

ג'ונסטון סיפר כי הערבים מוכנים להכניס בחוזה סעיף-ערובה שבו ייאמר כי השימוש בכנרת כמאגר - אם יהיה כדבר הזה - לא ישמש בשום פנים בסיס לתביעות שינויי שטח. כן הוא בטוח כי אם יושג הסדר יכלול זה אפשרות חופשית לנו לחדש ולסיים את מפעל "בנות יעקב".

אמרתי כי שיקולי ההתקדמות לקראת שלום קרובים מאוד ללבנו ואנו מוכנים להקריב למענם משהו, אבל הכל תלוי בממדי משהו זה. לעת עתה יש פער ניכר בינינו ואולי כדאי לחשוב על "פגישה באמצע".

השיחה נמשכה עד אחת ואז עליתי אל הניירות והיומן וכתבתי עד 2.30.

יום זה היה הראשון מזה כמה שבועות שלא לקיתי בו בהתקפות האולקוס - נראה כי רפואת-הקסם שהגיעתנו מהולנד העלתה לי ארוכה.

 

העתקת קישור