שבת, 12/2/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  שבת, 12/2/1955

 

 

שבת,  12/2/1955

 

הייתה שבת דחוסה, כולה רצופה שיחות וביקורים, בכלל זה מערכה נוספת בדרמה ששמה פנחס לבון, אולי זו שלפני האחרונה.

ב-11 גרשון אגרון לשיחת "התמצאות". לאחר שקלט קצת תורה להדרכת העיתון תינה קיפוחיו: שַלַמה נפסל לנציגות חוץ ומדוע לא שעה המשרד להצעות שהביא מקפריסין ומפני מה אין מתקבלת תוכניתו להוצאת תוספת שבועית ל"ג'רוסלם פוסט" לשם תפוצה בחו"ל, ועל שום מה מזלזלת בו המפלגה - הנה התקשרה עם בן-אליעזר בעל "האומה" על הוצאת שבועון אנגלי מבלי שנמלכה בדעתו. התעלמתי משתי הטענות הראשונות אך הבטחתי לקיים התייעצות מיוחדת בשאלת השבועון של "ג'רוסלם פוסט" ולהביע תמיהתי למפלגה בעניין השבועון האנגלי, אשר גם לי לא הודיעו על ההחלטה לייסדו.

ב-12 וולטר איתן לשיחה על עניינים תלויים ועומדים - מינויים וכיוצא בזה. בין השאר גולל בעיית התיירות מגרמניה העומדת בגיאות כלפי כל מיני ארצות, בכלל זה ישראל, והופכת - או עשויה ליהפך - בשבילנו מקור חשוב של הכנסה במטבע חוץ. אוניות הסיור בים התיכון הפוקדות את חיפה יש בהן בכלל ברכה רבה - מעשה באחת שנוסעיה פרטו תוך יומיים סכום של 100,000 דולר! בכל השיירות האלו מופיעים עכשיו גרמנים לעשרות - בין אלו המגיעות באוניות סיור ושוהות בארץ יום-יומיים ובין אלו המבקרות בארץ במיוחד לשהות יותר ממושכת. ההצעה היא לא להפלות גרמנים משאר תיירים בשיירות מעורבות, אך לא לתת אשרות לקבוצות מיוחדות המורכבות אך ורק מגרמנים. אישרתי קו זה אך אמרתי כי אזכיר את העניין בממשלה.

ב-1 אברהם בירן לשיחת תידרוך לפני צאתו ללוס-אנג'לס [לכהן כקונסול ישראל].

ב-1.30 הגיע משפחת בירן כולה - רות עם שלושת הילדים - וכן צבי לוריא, חבר מפ"ם בהנה"ס בניו יורק, עם משפחתו שבעין-שמר, אף בה שלושה ילדים. כל אלה עם [הסטודנטית-הדיירת] אילנה וזאב ש"ק ואיתנו נצטרפו למניין י"ד. המשותף בין שתי שלישיות הילדים הוא כי הללו חזרו לארץ לאחר שהות ממושכת בארה"ב והללו יוצאים לשם אף הם לשהות ממושכת. בתם הקטנה של צבי וגוטה לוריא הייתה בניו-יורק חברתו של נכדנו יורם. גוטה התרועעה עם רנה ופיה היה מלא תהילת כלתנו. ערכתי עם להקת הילדים סיור על פני הבית והסברתי להם את התמונות ושאר שכיות החמדה.

הפעם הצלחתי לישון כמחצית השעה אחה"צ.

ל-5 לתה צבי ורחל שוורץ, זלדה ומוסיק [משה] עיראון ואתל הימן, ידידתנו הוותיקה מדרום אפריקה אשר אך זה באה לביקור בארץ ופיה מלא קללת ממשלת ארצה על השפטים שהיא עושה עכשיו בכושים לנשלם ממושבותיהם ביוהניסבורג ולרכזם בגטאות שבסביבה.

ב-6 חל המאורע המרכזי של השבת. באו גולדה, אשכול ולבון והתיישבנו מחדש על מדוכת התסבוכת החמורה. הסברתי מה שהתברר לי אתמול בת"א והודעתי נחרצות כי הסיכום הקודם שלנו אינו בא בחשבון - הוא עלול להמיט אסון על הממשלה ועל המפלגה - אלא יש לחזור לפיתרון של סטטוס-קוו עד עת מצוא. נקודת התורפה בכל הבניין שהקימונו הוא עניין החקירה של השניים. אם נתחיל לסלק אנשים, כאילו בעקבות החקירה, לא יקבלו הללו את הדין אלא ידרשו לדעת אם הם מסולקים לפי מסקנות החוקרים, ואם לא - מדוע? ממילא ייהפך עניין החקירה נושא לבירור פומבי ואין לשער כלל את תוצאותיו הממאירות של תהליך מסוכן זה. לבון עצמו יעמוד אז על עברי פי פחת, שכן לא יוכל לשכנע איש כי החוקרים מעלו בשליחותם, כפי שהוא טוען, אלא להיפך - יסופרו עליו דברים שרק יחמירו את הסבך ויציתו מדורה אשר ייבצר מאיתנו לכַבותה. מסקנתי הייתה אפוא, כי יש להשאיר על כנם הן את פרס הן את גיבלי - את הראשון על כל פנים עד לבחירות ואת השני לפחות לחודשיים-שלושה, לבל תופיע העברתו לתפקיד אחר כנובעת מהחקירה.

לבון התריס מייד כי הוא דוחה מוצא זה, ואם זוהי הכרעתי - הריהו מתפטר. שום מרות מפלגתית לא תוכל לחייבו לעבוד עם אנשים שהם אויביו בנפש. אמרתי כי חובתו להחזיק מעמד גם במצב אומלל לכל הדעות. ענה כי ממילא לא יישאר בתפקיד שר הביטחון אחרי הבחירות ואילו להחזיק מעמד עד הבחירות פירושו להתפשר עם מצב שאינו יכול לשאתו אף ליום אחד. המצב נעשה לבלתי נשוא בייחוד לאחר מה שעשיתי אמש - הודעתי מה שהודעתי לגיבלי ואחר כך נסוגותי תחת לחץ הרמטכ"ל. עניתי כי בנסיגתי מנעתי אסון שהיה פוגע בראש וראשונה בו. השיב כי אין זה איכפת לו כלל, באשר מה שאני חותר להצניע ייוודע ברבים ממילא, אך בינתיים אני יוצר תקדים של כניעה ללחץ צמרת הצבא המוכרח להביא לידי הרס המדינה. אמרתי כי הרס היה נגרם על ידי יצירת מצב שפירושו בשביל הקצונה כי רה"מ הקריב אחד מהם כשעיר לעזאזל כדי לחפות על שר הביטחון, אם מטעמים מפלגתיים או מתוך חברות אישית.

גולדה תמכה בי תמיכה מלאה. החקירה נסתיימה בתיקו. ערעורו של לבון על יושרם של החוקרים לא יתקבל על דעת איש - רק יקומם נגדו. תיקו פירושו או סילוק כל האחראים או אי סילוקו של איש מהם. המנכ"ל אינו שייך בכלל לעניין ולאור הסברותי ברור כי הוא מוכרח להישאר ולהמשיך בתפקידו. אשר לגיבלי - סילוקו יתפרש ממילא כי הוא בלבד האָשם. כדי להכתימו כך הכרחי ביטחון מוחלט באשמתו, שאינו קיים. אם גיבלי בלבד יסולק - פירושו כי דם ארבעת הרוגי המלכות במצרים נופל על ראשו. אם הוא אדם המכבד עצמו עליו להתאבד.

תגובת פנחס הייתה רבת משמעות: "אבל אם אני מתפטר, פירושו כי אני אשם. ניחא, אני לא אתאבד." והמשיך: "הן לאמיתו של דבר - הבה ונהיה גלויים - אינכם בטוחים ביטחון גמור בצדקתי. הנה משה מסר לי הודעה מסוימת. משה יודע לנסח את דבריו. הבינותי היטב מה שאמר לי. תפסתי את ההסתייגות."

שוב הפליאני אדם זה בשכלו הדק ובחושיו החדים. היה ברור לי לְמה התכוון: להצהרתי כי "אני מוכן לקבל" את גירסתו העובדתית כאמת לאמיתה. ודאי שהייתה זו נוסחה מסויגת. אילו האמנתי באמיתות דבריו בלב שלם הן הייתי אומר: "אני מאמין לך ומקבל את דבריך כאמת לאמיתה; אין לי כל ספק, כי מעולם לא נתת פקודה כזאת". אבל שום דבר כזה לא אמרתי ולא יכולתי לאמר.

גם אשכול תמך הפעם בי וניסה לשדל את פנחס כי יקבל את הדין. נסוג במפורש מהצעתו על החלפת פרס וביקש לשכנע את לבון כי יתפשר עם השארת גיבלי - אומנם רק ל-6-4 שבועות. אמרתי מייד כי תקופה זו לא תספיק לניתוק הקשר בין ההעברה לבין החקירה. הכרחיים 3-2 חודשים. הוספתי כי הרמטכ"ל מוכן להעברה זו ובלבד שלא תבוצע בקרוב.

לבון: "הרמטכ"ל מוכן להבטיח הכל. הן הוא מבסס את חשבונותיו על ההנחה כי ב"ג יחזור לשלטון. אם הנחתו זו תתאמת, יש בדעתו להתפטר כעבור ארבעה חודשים ו"לרוץ" לכנסת, על מנת להיות אח"כ שר ביטחון. כמובן, אם יתברר כי ב"ג אינו חוזר, יישאר על מכונו."

שוב חזר הוויכוח למסקנות החוקרים ולבון ביקש להוכיח כי הם עיוותו דין במהלך חקירתם ונהגו בניגוד לכל היגיון משפטי. אחר כך פתח בקיטרוג קטלני על גיבלי וגילה כי על פי בקשתו הכין יעקב [שמשון] שפירא ניתוח עדותו במשפט הריגת [מאיר] טוביאנסקי [נדון למוות והוצא להורג, באשמת ריגול, לפי נוהל בלתי-חוקי, ב-19.7.48] השופך על אישיותו אור בלהות.

אמרתי כי גיבלי החזיק בתפקידו בימי ב"ג כבימיו של לבון - בתקופת ידין כבתקופות מקלף ודיין - ולא לי עכשיו להרשיעו על כל עברו ולמצות לדידו את הדין. אני משוכנע כי עליו ללכת, אבל לא על מנת שיוכל להפוך את פרישתו לשערורייה ציבורית מפוצצת ולחבלה מדינית איומה - והוא יעשה זאת, בעזרת הרמטכ"ל וכל חבריו בקצונה הגבוהה - אם הוא בלבד יסולק, ואם יסולק לאלתר.

סוף שפניתי אל פנחס ואמרתי: "הן אחרי הכל הדבר הנורא הזה אירע במשרדך - בתקופת כהונתך כשר ביטחון. האין זה מטיל עליך אחריות? כיצד אתה מלמד היתר לעצמך להשתחרר ממנה?" וגולדה הוסיפה: "ולהטילה עלינו?"

הוא נשאר בשלו. במשך השיחה ניגש פעם אחר פעם לארון המשקאות, מזג גביע אחר גביע ולגם מהקוניאק בלי הרף. נורא היה לראות אדם בקלקלתו המבישה הזאת.

בהמשך הוויכוח המפותל והאכול מרירות ניסה פנחס לטעון כי בעצם לא הגיעו החוקרים לשום מסקנה אלא הניחו לי להסיק מסקנות ממה שביררו - הרי כל השאלה אינה אלא מה אני מחליט, ואין איש בצבא רשאי לערער על החלטתי. דחיתי הצגה שטחית ומסולפת זו של העניין, אשר לרגע ביקש גם אשכול להיאחז בה. כל זה היה טוב ויפה אלמלא נקראו קצינים להעיד לפני החוקרים. משנקראו והעידו ונחקרו - רשאים הם לדעת מה היה סיכומם של החוקרים. הסיכום היה תיקו - כפות מאזניים מעוינות בין הספק לטובת לבון לבין הספק לטובת גיבלי. ברגע שאני בא להכריע את הכף הריני כמתעלם מתוצאות החקירה. אם כך - לשם מה באה החקירה, לשם מה הופיעו לפניה הקצינים ובאיזה תוקף מוסרי אפשר לדרוש מהם כי יופיעו לפני ועדות חקירה שימנה רה"מ בעתיד, אם מותר לו אחר כך להניח הצדה מה שהעלתה הוועדה ולפסוק על דעת עצמו?

ברגע מסוים, עם שתיית הטיפה האחרונה שבקוּבעת הגביע, אמר פנחס: "אני סבור כי בשבילי העניין נגמר" - קם והלך.

נשארנו קודרים. נדברנו בינינו כי הכרחי להביא את הדבר לפני מוסד מפלגתי מוסמך, במקרה זה ישיבת כל חברינו השרים, מזכירי המפלגה, מזכיר ההסתדרות ויושב ראש ועדת חוץ וביטחון. קבעתי ישיבה זו ליום ב'.

החלפתי כמה מילים עם גולדה ואשכול על מצב התכונה לבחירות. שניהם הסכימו כי אריה בהיר לא נתגלה ככוח מארגן ויש לגייס תגבורת רצינית. אולי יושיענו גרשון זק.

חזרתי לסדר יומי. עוד לפני שנכנסתי לישיבה הגיעתני ידיעה על התנגשות רצינית בין פטרול שלנו לבין יחידה של ה"ליגיון" [בגיזרת בית גוברין]. אצלנו שני הרוגים - אבידות ה"ליגיון" אינן ברורות. קיבלתי מתקוע דוח מפורט - לפיו אנו כשורה, ה"לגיונרים" חדרו לתחומנו, הקרב היה כבד, כרוך בנסיגות ובגיוס תגבורת מצדנו, לבסוף הגבנו באש נמרצת ביותר אשר רדיו רמאללה מעיד כי כמוה לא הייתה מימי המלחמה.

אח"כ התברר ממישדר "קול ישראל" כי יש רק הרוג אחד ואילו אחד פצוע קשה.

במברקים של היום ידיעה מוזרה מרומא. הגיע לשם נג'יב צְפֵיר [מארוני] מביירות, מכרי משנת 1920, הרפתקן ושוגה בדמיונות, ואף על פי כן תמיד יש בדבריו משהו. בא אל [אליהו] ששון כאילו בשם נשיא הלבנון [כמיל שַמעוּן] המוכן לשלום נפרד אם נבטיח שלושה דברים: לערוב לגבולות הלבנון, לעזור לה להתגונן באם תותקף על ידי סוריה ולקנות עודפי תוצרתה החקלאית. ששון ענה כהלכה, ביקש הוכחות כי הפנייה מוסמכת והציע כי שמעון ייפגש איתו אישית אגב ביקורו הקרוב ברומא.

עודני תוהה על תעלומה זו, שבוודאי אינה אלא עורבא פרח, ומשה יובל בא עם צרור ניירות חקר טריים:

א) טיוטה תורכית ראשונה לחוזה עם עיראק, שיש בה שיפורים מבחינתנו אם כי נשארו בה מסמרות גרועים.

ב) דוח על שיחת [שר החוץ הלבנוני] שארל מאליכ עם ג'ורג' אלן, [עוזר שה"ח האמריקני למזה"ת, דרמ"ז אסיה ואפריקה], בה נקט אלן לשון שונה לגמרי מלשונו של ביירוד: הודיע במפורש כי ארה"ב תדרוש תמורת סיוע אמריקני הימנעות ממעשי איבה ופגיעה כלכלית בישראל: הפסקת הפרעות לשיט ולטיס והימנעות מחרם תוקפני כלפי גורמים שלישיים הקשורים בישראל. תשובות ניתנו לשאלת מאליכ, על פי הוראה מיוחדת מנשיאו, אם אומנם מתכוונת ארה"ב להתנות עזרתה בכריתת שלום עם ישראל. מהתשובה היה ברור, כי אין תנאי של כריתת          שלום, אבל יש או יוכל להיות תנאי של הימנעות מפעלתנות מזיקה. אם להסיק מחילוף דברים זה, כי לבנון חַרְדָה רק לתנאי של עשיית שלום, ואילו את התנאי הפחות מרחיק לכת היא מוכנה לקבל, אזי אפשר למצוא משענת-מה לגירסתו המופרזת בוודאי ללא כל שיעור של צפייר.

אחרי ארוחת הערב יצאנו לטייל וסרנו אל הלוּרים. ארתור ביקש לנחמני מכל צרותי בציינו, זו הפעם השלישית או הרביעית, את ההצלחה המובהקת שנחלה מדיניותי, המתבטאת בשינוי המפתיע שחל במעמדנו בזירת חוץ תוך השנה האחרונה. בשובי הביתה מצאתי בדוח של אבן פיסקה זו: "צרלבך [ג'יימס דוד, איש עסקים יהודי אמריקני, שימש כחבר משלחת ארה"ב באו"ם] דיבר בהתלהבות ובהערצה על שינוי האווירה האופפת את ענייני ישראל בדעת הקהל בשעה זו, לעומת המצב ששרר לפני שנה. --- בבואו למשלחת ארה"ב באו"ם באוקטובר 53, בזמן תקרית קיביה, הייתה האווירה עכורה בתכלית: רווחה בכל מקום ההנחה כי פני ישראל למלחמה, לערעור היציבות באזור ולהרפתקאות העלולות להמיט שואה על המזה"ת ועל ישראל עצמה. גירסה מבוהלת זו על מדיניותנו בגבולות רווחה לא רק בחוגים עוינים אלא גם בין ידידים. לעומת זה רואה צ' במעמדנו כיום כלפי המימשל והציבור התאוששות כבירה שאפשר להעריכה כראוי רק על רקע השפל המחריד של 53. לדעתו אין לקצור את פרי התמורה בבת אחת ובן לילה, אך כולו דאגה כי נדע כי מצטבר כאן נכס חשוב ועלינו להיאזר סבלנות לא לאבדו בידיים מתוך הרגשה כי מדיניותנו זו טרם באה על שכרה --- עלינו להתמיד במדיניות שנקטנו החל מראשית 54, תאריך הנחשב בעיניו כנקודת המיפנה, שממנה תוצאות לשינוי מזלנו המדיני והמוסרי בעולם."

 

העתקת קישור