יום א',  30/1/1955

 

ב"למרחב" וב"חרות" מאמרים דמגוגיים על דיני קהיר, שחודם מופנה נגד ממשלת ישראל בשל "שתיקתה".

גם הבוקר, לפני ישיבת הממשלה, לא קיבלתי שום תשובה מ"הכלליים".

שמעתי מטדי דוח מילואים על המצב במו"מ עם ג'ונסטון. בפיו גירסה אחרת על בעיית סמכותו של הפקח. אי-אפשר, טוענים האמריקנים, להשאירו ללא כל מען אליו יוכל לפנות ולבקש עצה איך לנהוג במצבי חירום. הצעתם היא כי מתוך רשימת פקחי מים בארצות שונות בעולם, שתוגש נניח על ידי נשיא ארה"ב, נבחר אנו אחד והערבים יבחרו אחד ושני אלה יבחרו שלישי ושלושת אלה ידריכו את הפקח. שאלה זו נראית כניתנת לפיתרון. גם אימת הכנרת כמאגר כאילו נמוגה - הם מוכנים להסתלק מתנאי זה. לעומת זה אין נשקפת פשרה בשאלה העיקרית - כמויות המים. ההפרש הוא 150 מיליון מע"ק, אשר רק על 50 מיל' מהם נוכל לוותר.

טדי קָבַל מרה על קבלת הפנים שהייתה לכל עניין המו"מ עם ג'ונסטון בוועדה המדינית של המפלגה. טחו עיני האנשים מראות נכוחה עד לידי ייאוש! הן מלבד מנהלי המו"מ עצמם לא דיבר איש בזכות המו"מ. אם למרות כל הקשיים נצליח להגיע לידי הסדר ייחשב הדבר בוודאי לאסון בעיני הציבור. אמרתי כי אם יושג הסדר ונחדש באביב את העבודה ב"בנות יעקב" ייווכחו הכל כי היה זה הישג כביר.

שמעתי מטדי כי לבון התאושש מאוד ביומיים האחרונים והסיבה העיקרית לכך היא פיתקה שקיבל מב"ג, תוכה שבחים לנאומו בכנסת על שלטון שני חוקים בחיינו - החוק הבינלאומי וחוק הטבע, המצדיק הגנה עצמית. היה זה באמת ניסוח מוצלח. לבון דיבר על רקע הרצח [של שני טרקטוריסטים חברי מבואות ביתר] בעג'ור [ב-18 בחודש] בעוד שאני דיברתי (על חוק או שוד) על רקע תפיסת המטוס הסורי וההצעות המחוכמות על חטיפת חיילים.

בפתיחת ישיבת הממשלה הצגתי שאילתה לברנשטיין: מתי אקבל תשובה ממנו ומחבריו. הופתע קצת אך ענה מייד: "מחרתיים." אז הצגתי שאילתה לסרלין על שום מה נזדרז להוציא את מחלוקת התקציב חוצה בפי שר המשתתף לעת עתה בממשלה קואליציונית. טען שרק הסביר את העניין בכללותו אך לא הירצה את עמדתו.

מסרתי במפורט על פרשת פסקי הדין בקהיר. אשכול הירצה על המו"מ עם ג'ונסטון. רוקח לא תפס מדוע אנו מתעקשים כל כך בהתנגדותנו לשימוש בכנרת [הסיבה - עשיית האגם מאגר בי"ל תחליש עוד יותר ריבונות ישראל עליו ותנציח התערבות אמריקנית]. שארית זמנה של הישיבה נבלעה בדיון על איומי שביתת האחיות ועובדי השירות המשפטי ובשביתה שפרצה כבר למעשה בנמל חיפה.

לאחר התייעצות עם אשכול קבעתי את הנסיעה לשדה-בוקר ליום ג', שלא להפריע למו"מ עם ג'ונסטון.

אחר הצהריים ישנתי למעלה משעה - מעשה ניסים ממש - וקמתי נינוח אך לא משוחרר מהמיחוש.

ב-5 בא מוריס פישר שהגיע בצהריים מאנקרה, ועמו וולטר ואמיל. לפני בואו הספקתי לקרוא את דוחו הצלול על השיחה עם [עדנן] מנדרס [ראש ממשלת תורכיה]. מוריס התגלה שוב כדיפלומט למופת, קלאסי ממש, תרבותי בהופעתו, מתון במזגו ומחוטב בטיעונו - אם כי ודאי לא היה זוכה בעיני חכמי המדיניות שלנו היושבים בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ובוועדה המדינית של המפלגה, מסוגם של [חיים] בן אשר מזה ו[יצחק] בן-אהרון מזה, שהיו פוסלים את אמנות ניצוחו כמצוחצחת יתר על המידה ואינה נוקבת עד התהום. בהרצאתו בעל פה הבהיר מוריס עוד יותר את התמונה. ידידותו של מנדרס לישראל כנה בתכלית, אך עיקר מטרתו עכשיו לבסס את ברית ההגנה על ידי צירוף מדינות ערביות שלא על ידי ה"ליגה" והוא מוכן לשלם מחיר בעד הישג מובהק זה המרים קרנו במזה"ת ובעולם המערבי כולו. הוא הבטיח, אומנם, לעשות כל מה שיוכל כדי להימנע מהזכרת החלטות או"ם בגוף החוזה, אך חזקה על עיראק שלא תוותר ואז ספק אם יעמוד בדיבורו, כל שכן שאין הבטחתו החלטית. אשר לעניין [סעיף] התוקפנות מבפנים - אין לדבר על מחיקתו וכאן צלחה הרוח על מוריס והציע רעיון מבריק: לכלול בחוזה התחייבות שני הצדדים לא להיזקק לתוקפנות. אילו הוכנס סעיף כזה, היה בכך פיצוי חשוב, אך שוב ספק אם רצינית הייתה הבטחת מנדרס להכניס תיקון.

כל אחה"צ התלבטתי בשאלה אם לנסוע לארוחת ערב אצל לאוסון ברמת גן לכבודו של ג'ונסטון. ה"וועידה" נתכנסה מחדש בסימן של משבר ממשמש ובא, ודעת אנ"ש הייתה כי נוכחותי בארוחת הערב תהיה הכרחית לשם יישור ההדורים ו"הצלת המצב". אך לבסוף טילפן יעקב הרצוג כי אשכול מעדיף להיאבק הערב לבדו על מנת להיזקק לעזרתי מחר אם יהיה צורך. שמחתי להיחלץ מפורענות הנסיעה הפעם. כוחותי בתכלית השפל ובינתיים חל מיפנה מפתיע במזג האוויר. לאחר ימים רבים של שמש ושמים בהירים לבש היום העולם קדרות עננים ובערב פרצה סופה אדירת רעמים וניתכו מטרות עוז. ערב עבודה בבית חם קסם לי הרבה יותר מטלטול באפלת הגשם לת"א הקרה.

בינתיים מסר לי יעקב כי שוב חלה תהפוכה: האמריקנים השביחו את מאזן חלוקת המים לטובתנו אך לעומת זה חזרו לסורם בעניין הכנרת. טענתם היא שאם רצוננו בהקצבת מים יותר גדולה איננו יכולים לדרוש מהם כי יאשרו בזבוז כמות המים שתלך לאיבוד ללא אגירה.

בצרור ניירות היום מצאתי מברק מפתיע מאליהו אילת. פנֹה פנה לנהרו - באמצעות אחותו - [ויגַ'ה לקשמי פנדיט, שג' הודו בבריטניה] - והלה נענה והבריק הוראה לשגרירו בקהיר לדבר על לב נאצר. זהו הישג כביר, הקובע חשיבות לעצמו ללא קשר עם תוצאותיו. אשר לתוצאות, נראה כי שום דבר לא יועיל כנגד הפור שנפל. קהיר הודיעה כי היא תנהג במרגליה ממש כמו שארה"ב נהגה במרגליה שלה - רמז לפניית אייזנהאור וכוונה להוצאתם להורג [ביוני 1953] של הרוזנברגים [יוליוס ואתל; קומוניסטים מ"מרגלי האטום" של בריה"מ]. כן נתפרסם כי בקהיר חילק משרד ההסברה חוברת של 60 עמוד לכתבי חוץ, בה מסופרת כל פרשת המשפט ומוסבר כי זעם ההמונים מחייב מיתות בית הדין. ברור כי נסתם הגולל.

כתבתי מחדש את טיוטת הודעתי בכנסת על דיני המוות בקהיר, שתימסר בוודאי עם פתיחת הישיבה ב-4 אחה"צ - בהנחה כי שני הצעירים האומללים יוצאו להורג בבוקר. הרחבתי את היריעה וגיוונתיה. הפעם נשמרתי מלחזור על השיגרה של משפט ראווה, האשמות בדויות, עדויות שנסחטו בעינויים והתרעה על היות הנדונים חפים מכל פשע. שפכתי זעם והוקעתי רשע מבלי לחטוא בסילוף העובדות כלפי הציבור.

אצל צפורה ערב ערב התקהלויות למטה [בקומת הקרקע של בית רה"מ]. אמש התכנסו כעשרים איש לשמוע תוכניותיו של יוסיפון המנצח על תל"ם - תיאטרון למעברות - כיצד לשעשע את יישובי העולים בימי פורים הבאים עלינו ואילו הערב כינס אצלנו [יעקב] מימון את חבר נאמניו על מנת להפוך את עצמו לאגודה כדת וכדין, לפי דרישת משרד החינוך. ירדתי אליהם לרגע ומצאתים מתלבטים בבעיית שם לאגודה. מימון הציע "מלב ללב" ואני זרקתי "עם אחד".

בשעה מאוחרת טילפנו אשכול והרצוג מת"א. בישיבת אחה"צ הגישו האמריקנים נייר ובו הצעה מנוסחת וקבועה במסמרות, אשר תוכנית המאגר בכנרת קבועה בה כתנאי בל יעבור - ואילו בארוחת הערב הייתה התרפקות כללית שלהם על אנשינו, הצהרות אהבה ונכונות לכל גמישות, כולל ויתור על עקרון המאגר, ולמען השם נשמור נא את הפתח פתוח וניתן בידם משהו שיוכלו לקחתו לקהיר ואז יחזרו אלינו כעבור שבועיים ואולי-אולי נגיע להסדר. על כל פנים עלינו לענות על אותו נייר בכתב ומחר בצהריים תתכנס שוב הוועידה בירושלים.