132

דברים במועצת מפא"י, כפר-סבא[1]

10-11/5/1942

שביתות בזמן מלחמה

משה שרתוק: חוששני שדברי ציזלינג לקו בהכללה יתרה ובהפשטה יתרה, ודברים אלה אפשר כמובן לומר למועצה בִפְנים: חוששני שהרבה מהדברים אינם באים בחשבון להגנת עמדתנו כלפי חוץ במשא-ומתן ליד השולחן עם השלטון. איני יודע אם הם באים בחשבון בכניסה לתוך איזה תזכיר שצריך ללכת לשלטון. מפני שאי-אפשר לדבר על מאמץ מלחמתי לכל צורותיו בנשימה אחת.

מאמץ מלחמתי, כמו מאמץ התיישבות וכמו כל מאמץ גדול אחר, מורכב מחלקים חלקים ויש לו תחומים שונים. והחוק הזה [חוק השביתות] איננו דן במאמץ המלחמה בכללו. הוא דן במאמץ המלחמה בחלק אחד - במניעת הפרעות למאמץ המלחמה בתחום מסוים אחד - והדיון איננו יכול לחרוג מהתחום הזה. מה שעלינו להגיד, עלינו להגיד ביחס למניעת הפרעות במאמץ המלחמה הזה ואיננו יכולים להביא פיצויים בעד הכרעות אלה בתחומים אחרים.

המצב היה אחר אלמלא היו בארץ שביתות, שהאחראים להן היו פועלים יהודים שהפריעו למאמץ המלחמה. זוהי עובדה. לשווא נתעלם מהעובדה הזאת. הדברים האלה קרו וגם קורים, וההתגייסות של הפועל והתנדבותו לצבא, לנוטרות, לאימונים, לכל מיני צורות אחרות [של מאמץ מלחמתי] וגם התנדבותו של הפועל בצורה של שעת עבודה נוספת, או בצורה של שתי שעות עבודה נוספות, אינה עונה על השאלה הזאת. ואפילו אם ישנו מצב שהפסד השביתות כמוהו כאפס והמאמץ העצום של הפועל בהתגייסות יוצא נשכר פי כמה וכמה בשכר המאמץ העצום של הפועל בהתגייסות, עדיין מוכרח שלטון לדאוג לאי-הפרעה זו - ולו היה שלטון בידינו, בידי יהודים, היה גם השלטון היהודי מחויב [לדאוג לכך] - גם כשהיא [ההפרעה] קטנה.

מפני שכאשר עוגנת אונייה בנמל חיפה וצריך לטעון אותה תוצרת מפעל האשלג בים המלח, והתוצרת הזאת אינה מגיעה מפני שפועלי [קואופרטיב] ״הובלה״ שובתים - ויכול להיות שהם שובתים בצדק גמור ומצווה עליהם לשבות - אם מפני זה עומדת אונייה ומחכה ונפח הובלה ימי מושבת ומבוזבז, והתוצרת הזאת מאחרת להגיע למקום ששם היא צריכה להגיע בדחיפות, אזי התגייסות של רבבות אינה תשובה על כך, ותמורה של מאות אלפי שעות עבודה אינה תשובה על כך.

וכאשר יש שביתה בבית חרושת בתל-אביב, ומטלפנים אלי מהממשלה כאילו כבר כלו כל הקיצין, והממשלה דורשת את התערבותה של המחלקה המדינית, ואומרים לי:

״שם באו אנשים לקבל את הסחורה שהיא דרושה לצבא במצרים. והקצינים האלה מודיעים שאם עד מחר לא תתחדש העבודה, הם יביאו חיילים לבית החרושת ויתחילו לעבוד בו, כי הדבר דרוש להם כאוויר לנשימה״,

ואז מתחילים טלפונים על גבי טלפונים - וסוף-סוף מודיעים לי בשם בקר,^[2] בשם מועצת פועלי תל-אביב, שבחלק זה של בית החרושת תתחדש העבודה.

אפשר ויש לטכס עצה נגד הפרעות אלה בכל מקרה ומקרה, אבל השאלה אם זו ערובה נגד הפרעות, ואז תשובתי על הטענה הזאת אינה יכולה להיות:

״פועלי ארץ-ישראל מתגייסים לרבבותיהם, או יתגייסו לרבבותיהם לנוטרות, או יתנו כמה מאות אלפי שעות עבודה נוספות״.

אין זו תשובה. תשובה מוכרחה להיות לגופו של עניין. ותשובה אחרת אינה נכונה ומדויקת, ותנועה השואפת לאחריות ממלכתית, שאינה נרתעת מאמצעים ממלכתיים, אינה יכולה לתת תשובה, שמה שאפשר להשיג בהתנדבות, לא תשיג על-ידי כפייה. אין זה נכון! כפייה של חובת צבא בכל אומות העולם השיגה יותר ממה שהשיגה התנדבות.

העניינים אצלנו הם מסובכים מאוד. מפני שבמקום שיש כפייה של חובת צבא, זוהי כפייה שהעם כולו כופה על עצמו, זוהי כפייה על-ידי ממשלתו הנבחרת, ואז העניינים הם אחרים. אנחנו חיים בתקופה מסובכת מאוד, אולם מפני זה כשלעצמו איננו יכולים לנקוט עמדה השוללת למפרע כל התערבות ממשלתית בעניינים. אצלנו הגיעו הרבה אנשים לידי הכרה, שיש להנהיג צורות של חובת שירות על-ידי הממשלה. הממשלה לא הסכימה לכך מטעמים מדיניים, כי היא אינה יכולה לעשות לגבי יהודים מה שאינה עושה לגבי ערבים, והיא אינה רוצה ואינה יכולה לעשות זאת לגבי ערבים. אבל אי-אפשר לומר בכל מקרה ומקרה: ״אסור לממשלה לגעת בעניין״. אפשר כמובן, אבל השאלה היא מה תהיינה התוצאות.

האם תוכל הממשלה לקבל את הטענה שלנו, כי מפני שהיא ממשלה של עם זר, לכן לא תחוקק חוקים ולא תיזקק לאמצעי כפייה? הלכנו לממשלה הזאת, דרשנו ממנה חוקי עבודה. לא סמכנו לא על ההתנדבות של פועלים ולא על זו של נותני עבודה. דרשנו מהממשלה חוקי עבודה. מה פירוש חוקי עבודה אם לא חוקים להגנת העובד? פירושם של חוקים כאלה הוא כפייה על נותן העבודה, אולם לפעמים גם על הפועל. אם אסור להעביד ילדים למטה מגיל מסוים, זוהי כפייה על הפועל. האם לא דרשנו חוק של כך-וכך שעות עבודה? גם זו היתה כפייה על הפועל. ויש עוד כמה וכמה דברים כאלה. איננו יכולים לנקוט פרינציפ כזה, שאיננו יכולים לקבל אמצעי כפייה המוטלים עלינו על-ידי השלטון הזה.

הייתי רוצה לדעת מה היה דרוש, כדי שחוק השביתות בארץ לא יהיה מזימה של ״הספר הלבן״ [כטענת כמה דוברים]? קודם כל, [דרוש] כמובן שלא יהיה חוק שביתות בארץ, רק כזה היינו מציגים את הדבר. מה פירוש הדבר? שארץ-ישראל תהיה הארץ היחידה בעולם - על כל פנים הארץ היחידה באימפריה הבריטית - שאין בה משטר כזה של איסור שביתות במלחמה! בכל זאת, גם זוהי עובדה מנקרת עיניים, שהחוק הזה לא היה יוזמת ממשלת ארץ-ישראל, אלא הוראה אימפריאלית כללית, והדבר הזה הונהג בכל ארצות האימפריה, גם בארצות שרמת הארגון המקצועי שלהן יותר נמוכה משלנו, או שארגון זה איננו שם בנמצא כלל. אי-אפשר בקלות כזאת להציג את הדבר כ״מזימת הספר הלבן״ ולקרוא לזה ״חוק ממשלת פלשתינה״. ברור שזהו חוק של ממשלת פלשתינה, אבל צריך לבדוק את מוצאו, את צור מחצבתו של החוק הזה. האם על האובניים של ממשלת פלשתינה נולד החוק הזה? ברור שיש ארצות באימפריה הבריטית, ששם רמת הארגון המקצועי עולה על זו שלנו, עולה לאין שיעור. לפעמים היא חלק בתחיקה.

הדברים אינם פשוטים. הלכנו להציג שאלות. מה היה פשר השאלות שהצגנו - זה כבר נאמר. אני רוצה לספר הלצה. יהודי ניגש למחסן במוסקבה ורואה שעומד על ידו תור ארוך. ועומד חייל של ״הצבא האדום״ ומנצח על התור. ניגש היהודי אל החייל ושואל אותו: ״אמור נא, חברִי, חברֵי צֶ.קַ. [הוועד המרכזי] צריכים לעמוד בתור?״ משיב לו הלה: ״חבר צֶ.קַ. - בבקשה!״ כשהוא יוצא, חורה הדבר ליהודי אחר ופונה אליו: ״איך זה ככה אתה נכנס, רבי יהודי? האם אתה חבר צֶ.קַ?״ משיב לו הלה: ״לא היה ולא נברא, אלא שלא מזיק לדעת...״

לא הצגנו את השאלות אך ורק משום שלא מזיק לדעת. נכון הדבר, שמבחינה פורמלית ידי ההסתדרות חופשיות לומר עכשיו ״לא״ גם לאחר שהיא קיבלה תשובות חיוביות על שאלותיה במידה שהיא קיבלה. זה מבחינה פורמלית. אבל מהו המצב מבחינה מהותית, מבחינה מדינית? מה היה פשר השאלות האלה? לשם מה הוצגו? מדוע לא הרצנו עוד שאלות? מדוע הוצגו רק ארבע שאלות אלה? האם אנחנו חופשים עכשיו לחדש שאלות חדשות? מדוע לא הצגנו אותן קודם? מה זאת אומרת משכנו ארבעה חודשים ונמשוך עוד ארבעה חודשים? גם פה יש פישוט העניין ושיטוחו. האם ארבעת החודשים הקודמים הם כמו ארבעת החודשים הבאים? מדוע עברו ארבעה חודשים? מפני שהיה משא-ומתן. על מה היה המשא-ומתן? היה משא-ומתן על ארבע שאלות מסוימות. מה נעשה עכשיו? אחרי שקיבלנו תשובה נמשוך סתם? האם חשבנו סתם עד עכשיו? האם פשוט דחינו את העניין? או שננהג כמו שנהגנו ונציג שאלות חדשות? מדוע לא הצגנו אותן קודם? איך יכול מוסד המנהל משא-ומתן מדיני עם ממשלה להחזיק מעמד במצב כזה? מה יהיה מצבה ומה יהיה רום קרנה של ההסתדרות בעניין זה?

אינני יודע עד כמה החברים בקיאים בבוררות [קואופרטיב] ״הובלה״. אני, במקרה, בקי בה, כי אחד מחברַי השתתף בה כבורר, ולא מבחינה הסתדרותית. ההסתדרות לא הלכה לבוררות הזאת. אבל מה היה המצב? כמובן לא הופיע טוען בשם הוועד הפועל, באשר ההסתדרות לא קיבלה את חוק השביתות. לא הופיע טוען בשם הוועד הפועל. זאת אומרת, לא הופיע טוען שיכול היה להעמיד מלכתחילה את העניין על הרמה ההוגנת ומתוך ניסיון עשיר והסתמכות על הנוהג שבארץ. הופיע איזה חבר ממועצת פועלי ירושלים, ולא מהחברים היושבים ראשונה במלכות. חבר זה עשה את עבודתו באמונה, אבל עשה אותה מתוך אותו תוקף שהוא מטפל בעניינים. הוא הופיע לפני השולחן של הבוררים.

מי ישב לצד השני של השולחן? נציגי הממשלה, ישבו שני ממונים על-ידי הממשלה, שאחד מהם היה, נניח, מתקדם והשני היה ממין אחר. הממשלה הכניסה לבוררות הזאת נציג פועלים. היה שם נציג נותני העבודה, חבר של התאחדות בעלי התעשייה בירושלים, והממשלה הכניסה גם נציג פועלים, בא-כוח של ״העובד הציוני הכללי ב'״, והוא היה הנאמן של ענייני הפועלים בבוררות הזאת. הוא היה באמת נאמן, אבל הוא היה במסגרת של חוג ראייתו את העניינים, וחוג ראייתו היה מסוים מאוד, בהתאם לגודלו ולהכרתו ולחשיבותו של ארגון ״העובד הציוני הכללי ב'״. אנחנו מכירים את המספר הגדול של חברי ההסתדרות הזאת ואת הנפלאות שחוללה בארץ. בהתאם לזה היה חוג ראייתו ומשקל הופעתו בבוררות הזאת. אבל הוא היה ה״קַסְטוֹדְיַן״, בעל הפיקדון. בידיו הופקדו ענייני הפועלים בבוררות הזאת. אבל הורגש שהעניינים נתונים כאן בצבת. שהיסוד הדינמי אינו מגיע לידי ביטוי. ואז מישהו נתן בלב היושב ראש, נציג הממשלה, הצעה מחוכמת להזמין אקספרט, ועל-ידי זה שהופיע אהרון רבינוביץ^[3] בתור אקספרט, אין הוא מחייב את הוועד הפועל. אהרון רבינוביץ יכול להיות מוזמן בתור אקספרט, ואז נשמע קולה של ההסתדרות - איך היא ניגשת לעניינים אלה, מהי עמדתה בעניינים אלה. אחר-כך, כשהיה ערעור, הופיע סוף סוף עורך-דין חשוב של ההסתדרות אשר גם כן העלה את העניין על רמה גבוהה. ונפקחו עיני פקידי הממשלה כששמעו את הטענות האלה.

האם זה הוגן לנו? האם זה יאה לנו? אני מבין, אילו היו אומרים: ״תלכו לעזאזל, תטיחו ראשיכם בכותל, דבר אין לנו עם החוק הזה, אנחנו נשבות, אנחנו נלך לבית הסוהר!״ האם למעשה אנחנו נוקטים עמדה כזאת? האם אנחנו יכולים לנקוט למעשה עמדה כזאת - בכל מקרה ומקרה למרוד ולהפר את החוק וייקוב הדין את ההר? איזה כבוד יש כאן? איזה יחס לפועלים יש כאן? איזו אחריות לעניין שהופקד בידינו יש כאן - לסמוך היום על ״העובד הציוני ב'״ ומחר על חברי ״הפועל המזרחי״ להופיע בגניבה כמומחים, לתת למועצת פועלי ירושלים להופיע ולוועד הפועל לא?

מדברים על עצמאות תנועת הפועלים. באמת יש לנו כישרון מיוחד בכל עניין ועניין ובכל פרט ופרט לכנס את כל ההיקף הגדול של עניינינו, ואז הדברים עומדים על חודה של חרב. אני מרשה לעצמי להביע את הרעיון האפיקורסי, שהדברים אינם על חודה של חרב, ואין שום סכנה נשקפת מהחוק לעצמאותה של תנועת הפועלים בעולם כולו. באימפריה הבריטית אין עכשיו שביתות, וישנה הבטחה מפורשת מהמקום הגבוה ביותר - והיא נשמעה גם על-ידי ממשלת ארץ-ישראל - שזוהי רק הוראה לשעת חירום ושאחרי המלחמה חוזרות כל הזכויות וחוזר כל החופש.

אבל, יאמרו, כל ממשלה יכולה לרמות. כל אדם יכול לרמות! ממשלה יכולה להתחלף, להתחרט. הכל יכול להיות! אבל אני רוצה לומר דבר פשוט: העולם מתחלק לגבי זה לשני מחנות.

יש עולם סובייטי מצד אחד,

ויש עולם פשיסטי מצד שני,

שבינם יש תהום כרחוק מזרח ממערב. שני קטבים. אבל בדבר אחד הם מגיעים לידי מסקנה מעשית אחת: שאינה קיימת תנועת איגוד מקצועי. תנועה זו אין לה זכר. אינני אומר שלא קיים איגוד מקצועי ברוסיה, אבל לא קיימת תנועת איגוד מקצועי. איגוד מקצועי שם זהו עניין של מנגנון ממשלתי. הממשלה שם, על-ידי פקידיה ומוסדותיה, מסדרת את ענייני האיגוד המקצועי. יכול להיות שיש לזה כל ההצדקה במשטר הסובייטי ושאין לזה כל הצדקה במשטר הפשיסטי, אבל זהו המצב למעשה בשני המשטרים. ארגון חופשי של יצרנים, היכול לדון ולהחליט מה יעשה כדי להגן על ענייניו - דבר כזה לא קיים בברית-המועצות, ואין צריך לומר שאינו קיים במקומות אחרים. ישנו עולם דמוקרטי, ששם הוא קיים - (בני מרשק: קורא קריאת ביניים) - אני מצטער שזה אינו מוצא חן בעיניך. יש הרבה עובדות שאינן מוצאות חן בעיני. אבל הן עובדות. וזוהי עובדה, שארגון חופשי של יצרנים שיש לו החופש להחליט ולבצע, שיש לו החופש להחליט מה עליו לעשות כדי להגן על ענייניו - דבר כזה אינו קיים בברית-המועצות.

ישנו עולם דמוקרטי, או עולם הקורא לעצמו דמוקרטי, אשר שם עד המלחמה היתה קיימת תנועת איגוד מקצועי. אני חושב שגם עכשיו היא קיימת. בכל אופן, היה קיים שם חופש השביתות. חופש זה ניטל בימי המלחמה. פה יש ״ממה נפשך״ פשוט. אחת משתיים:

או שבתום המלחמה יחזור המשטר הזה על כנו ברחבי העולם הדמוקרטי, אז ארץ-ישראל לא תהיה אי בודד בים הזה, ששם הממשלה תחזיק בחוק איסור השביתות לאחר כל ההבטחות המפורשות ולאחר שכל ההבטחות המפורשות אינן אלא חזרה והעתקה מהבטחות שניתנו במקום אחר [בבריטניה] -

או שלא יהיה עולם דמוקרטי, או שהעולם הדמוקרטי יהיה אחר וינהג שם משטר המונע שביתות ומסדר את ענייני הפועלים בצורה אחרת.

אז לא נישאר אי בודד בים, שאצלנו בלבד יהיה נוהג של חופש שביתות. בין כך וכך אין כאן התנקשות של ממשלת פלשתינה - של ״הספר הלבן״ - בעצמאותה של תנועת הפועלים.

העניין הוא עניין של שיקול דעת. אנחנו לא נענה על השאלה על-ידי זה שנכריז: ״נעסוק במאמץ המלחמתי הגדול ביותר״. בוודאי שנעסוק בו, ובו נצטרך להיאבק עם הממשלה. אולם בזה אין עדיין תשובה לשאלה מה יקרה אם תהיה שביתה במפעל המעסיק שלושים פועל ומייצר דברים שהם הכרחיים להנהלת המלחמה. ומאמץ מלחמתי גדול כשלעצמו איננו ערובה שלא תהיה שביתה כזאת, והוא איננו מכפר על שביתה כזאת. לא עושים בכל עניין חשבון כולל של רווח והפסד. מקבלים את הרווח ומשתדלים למנוע את ההפסד.

אשר להצעת ציזלינג על דבר דחייה [של ההחלטה]. קודם כל, דיברתי נגד דחייה לארבעה חודשים, כי אין לנו על יסוד מה לדחות. אין זה נכון שמשכנו סתם. הצגנו שאלות וביררנו, ואין לנו שאלות נוספות. לא ייתכן שתהיינה. מדע לא היו קודם? אבל נניח שאפשר לקרוא את ועידת ההסתדרות מחר. אני מתנגד לדחיית העניין לוועידת ההסתדרות. אני רוצה לכפור בהנחה שהדמוקרטיה מחייבת תמיד דחייה והרחבת מסגרת הדיון. הדמוקרטיה מחייבת את ההיפך מזה. הדמוקרטיה אין פירושה סיפוק זכויות מופשטות. הדמוקרטיה פירושה פעולה וכושר פעולה. ואסון הדמוקרטיה ומשבר הדמוקרטיה והסכנה הכרוכה בדמוקרטיה היא התנוונות הבאה מחוסר יכולת להחליט ולבצע - כמובן להחליט ולבצע על דעת הרבים. אם אפשר - על דעת הכל. אם אי-אפשר - על דעת הרוב. עוד לא הומצאה המצאה אחרת.

ישנה מועצת המפלגה. אגב, מתוך השאיפה לדמוקרטיה הרחבנו את מועצת המפלגה עד ל-180. התוצאה היא שאינני יודע אם נוכחים פה שליש החברים של המועצה. אם ישנה מועצת מפלגה, ואם המפלגה מנהלת עניינים, אז מועצת המפלגה צריכה להחליט. היא צריכה להחליט! עד כמה שאפשר להגיע למצע מוסכם, מוטב. אבל אם זה בלתי-אפשרי, היא מוכרחה להחליט על דעת הרוב - אם אינה רוצה להיות אחראית להסתלקות המפלגה מלנהל עניינים, להסתלקות המפלגה מאחריות.

מה זאת אומרת משאל בין צירי ועידת ההסתדרות? שכל אחד ואחד יאמר את דעתו? לכאורה זו אריתמטיקה דמוקרטית פשוטה: כל אחד ואחד יגיד את דעתו, נאסוף את הפתקאות ויצא לנו הרוב. אני שואל: מי יהיה אחראי בעד ההחלטה הזאת? נניח שתתקבל החלטה ברוב דעות לשלוח אנשים ל״פאנל״, ונניח שמזה תהיינה לציבור הפועלים צרות צרורות - מי יהיה אחראי בעד הצרות האלה? לא המפלגה? ההסתדרות? אם אנחנו רוצים במשטר כזה, נפרק את המפלגה, אז ישנה הסתדרות וישנה הצטרפות אנשים לפי קווים שונים ולפי זרמים שונים. על כל פנים, נפרק את המפלגה, נשמור אותה אולי בשביל עניינים ציוניים, בשביל הקונגרס הציוני, אבל אין לנו מה להחזיק אותה בשביל ההסתדרות.

אבל אם המפלגה קיימת בשביל לנהל את ההסתדרות, על מנת להיות אחראית, על מנת לתת את הדין, לספוג פולסין דנורא על כל כישלון ועל כל משגה, אז דבר כזה [של הימנעות מאחריות למדיניות ההסתדרות] לא ייתכן. לעניינים אחרים תהיה אחראית - ולדבר הזה לא תהיה אחראית? הרי אומרים שהדבר זה עומד ברומו של עולם, קובע את נפש התנועה - אז דווקא בדבר הזה תהיה אבדיקציה של המפלגה?

המסקנות הנובעות מהצעת ציזלינג בעניין זה הן מאוד מרחיקות לכת, הן מחוללות מהפכה בכל המשטר הציבורי שלנו. כדבר הזה לא ייתכן.

מוכרח להיות [גורם] אחראי, ואם המפלגה אינה אחראית בעניין זה, אז היא בכלל אינה אחראית. היא מחפשת נושא אחר של אחריות. אז צריך לפזר את האחריות בכל רחבי ההסתדרות.

כל זמן שהמפלגה היא האחראית, היא צריכה להחליט - וצריכה להחליט המועצה. ואם לא מועצת המפלגה - אז מי?

אני מציע להירתע מהמסקנה הזאת.^[4]

לאחר ההצבעה דרש א' ציזלינג הצבעה נוספת על הצעתו, שהחלטה סופית בשאלת ההשתתפות במועצת הבוררות ["פאנל"] וההסכמה לחוק השביתות תתקבל במשאל שייערך בין צירי ועידת ההסתדרות. מ״ש הגיב על הצעה זו בדרישה להסירה מסדר היום ואמר:

משה שרתוק: חברים, אני רוצה להוסיף, שחברים המציעים הצעות כאלו צריכים לדעת שהם מעלים אצל החברים האחרים את השאלה למה להם בכלל להיות במפלגה, באשר חברים הסבורים שיש לתת בעניין זה חופש הצבעה לחברי המפלגה בהסתדרות, לא היו צריכים להשתתף בהצבעה על העניין הזה במפלגה. [מבחינתם] לא היה כל טעם להצבעה הזאת. אבל זאת לא היתה הצבעת בדיקה מה מצב הרוח במפלגה. זאת היתה קבלת החלטה על-ידי המפלגה. החלטה זהו דבר המתקבל לשם ביצוע. זהו עלבון למפלגה ולכל חבר שהשתתף בהצבעה, אם אחרי זה באים ואומרים: ״יהיה חופש!״ הוויכוח על החופש צריך היה להיות לפני ההצבעה, והוא היה צריך להיות ויכוח אם צריך להצביע פה בשאלה זאת או לא. אילו בוויכוח הזה היה מתקבל שאין מצביעים, ממילא יש חופש, ואם הצביעו, ואם החברים השתתפו בהצבעה, אז הם קיבלו החלטה - והחלטה מתקבלת לשם הוצאה לפועל ולא לשם רישומה בפרוטוקול.^[5]

הערות: