132. אל: זאב שרף, ירושלים - 29/8/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  132. אל: זאב שרף, ירושלים - 29/8/1946
כותרת משנה  בערב, ולמחרת בבוקר

132

אל: זאב שרף, ירושלים

29/8/1946 בערב, 30/8/1946 בבוקר

להדו שלום,

 

כאשר יגורתי לא יצא היום הדואר, מתוך זהירות. אומנם החיפוש לא פגע בנו, אך הוחלט להתאפק ממשלוח. נמצא שתקבלו שדרַי יומיים יחד. בינתיים הגיע הדואר הנכנס והוא גדוש ביותר - כולו בר ללא מוץ. לא אספיק לגעת הערב [יום ה'] אלא באפס קצהו ואדחה השאר למוצ״ש.

השדר לבן אביגדור[1]- נמלכתי כי מוטב שלא תשלחהו עד שנראה איך ייפול דבר. יש בו אומנם ראי נאמן ללִבטי שלשום - רגע מסוים בחיינו כאן - אבל אותם לבטים כבר נסתחפו בגאוֹת גל חדש של רחשים, שיקולים וספקות.

הערב ישבנו. הדעות נתחלקו. הבעתי דעתי בשיקול ראשון כי עלינו ללכת [לוש״ע]. הנחתי כי לא נועיל כלום - כי הכל מנוי וגמור ויש קנוניה עם המדינות.[2] אעפ״י כן הסקתי כי עתיד המערכה מחייב הליכתנו. אם לא נשתתף - ניתן נשק בידי השלט לטעון כי הוחלט כך וכך משום שעמדו תחת לחץ מצד אחד בעוד שאנו הפקרנו הגנתנו; גם נקפח מעמדנו כלפי הציבור. לעומת זה, אם נשתתף - נטען: למרות כל האכזבות והספקות המרים נתנו יד, והנה מה עוללתם לנו. בקיצור: [יש] שחרור מאחריות באי-הליכה - [מול] הגברת-מה של לחץ מוסרי בהליכה. מושגים נושנים, אך דומני שעודם חָלים. הוא הדין לגבי אמריקה. אילו המציין את עמדתה היה לא רק ידידות-מה כלפינו אלא איבה גלויה כלפי אנגליה - כדין ססס״ר - אזי שאני: עצם הליכתנו לשולחן מה״מ הייתה מקפחתנו לדידה. אבל כשאין הדבר כן, וכשגם כאן יש לחשוש לכל אחיזה [של אמריקה] כדי להיחלץ מאחריות כלפינו - מוטב להראות שניסינו בכל הדרכים ולא החמצנו שום הזדמנות.[3]

אלא מה - הן אמרנו משהו בשאלת הבסיס![4] ובכן, יש להיאחז כבמוצא בנוסח האחרון של האולם[5] ולומר: מכאן, שאין בסיס מסוים למפרע וכל צד חופשי [להציג את תביעותיו]. (במכתבנו [מ-16/8/1946 אל הול] נאמר כי בשום פנים אין הפידור בסיס, אך בפסוק שלאחר זה לא נאמר ״אך ורק״ [על בסיס מדינה]). לעומת זה, יש להצהיר ולהכריז כי אנו הולכים, עם כל קלישות הסיכוי, להגן על מלוא זכויותינו ולהיאבק על תקומת העצמאות וכי איננו ולא נהיה קשורים בשום הצעה אחרת שהוצעה או תוצע.

אשר לנציגות: יש להתפשר לגבי חיצונים [נציגים יהודים שמחוץ לסוה״י], ואם ינסו לכפות בלתי רצויים בתכלית - לסרב לשבת יחד ויתייעצו איתם לחוד כאוות נפשם. לעומת זה יש להתעקש במינוי נציגינו. רצונכם בסוכנות [היהודית] - היא מחליטה מי היא ולא אתם. דווקא על רקע הוותרנות בעיקרו של דְבר המו״מ, מוצדקת העמידה על חירותנו הפנימית. את ההשוואה למוצנף לדחות בשאט, בד' אמות ובפומבי.

הצפוני חָלַק לאורך כל הקו: נגביר לחץ באי הליכה. נוקיע אי אפשרות של פשרה. נרים קרן פתרון שלֹמה. יהיו מוכרחים להיזקק לנו. גם לגבי אמריקה - איפכא מסתברא: לאחר שקוממנו אותם נגד הבסיס של בן מורי [מוריסון] והשגנו הזדהותם הפומבית איתנו[6] - אנו מפקירים ההישג והולכים לשבת מבלי שאותו בסיס סולק. הייתכן? בזה, ולא בהיפוכו, נשחררם מאחריות וניתן בפיהם תירוץ נגדנו. אשר לבסיס, איך נישא פנינו לציבור לאחר שפרסמנו כי נלך ״אך ורק״ אם הבסיס מדן [מדינה] (זה כנגד טענתי, שבמכתב לא אמרנו ״אך ורק״) ואמרנו זאת במו״מ שבע״פ.[7] ועוד: אם לפוצץ, אז מוטב בעניין עיקרי, תוכניתי, ולא בעניין צדדי, אישי.[8]

כך נתחלפו היוצרות ויצא שאני מתיר לעצמי עמדה לגוף העניין אעפ״י שהיא מסייעת להתרה, ואילו צפוני נוקט בפירוש עמדה בניגוד להתרה. ואף אומנם, בסוף בסוף בא בהצעה שמא נאמר כי אנו הולכים, אבל אך ורק על בסיס המדן ונדחה למפרע כל הצעה אחרת ולא נדון בה.

הגורני [גרינבוים] נטה לאי-הליכה. נימוקיו בעיקר שניים:

א) לאחר שסירבו למוצנף ברור כי לשם שיווי המשקל יקצצו בנציגותנו וממילא לא יצא כלום.

ב) היעדר משקיף מהמריקים.

יחיאל בכל תוקף בעד הליכה. תוספת נימוק פנימי: אי-הליכה - שבירת החזית הפנימית.[9]

 

משאלותינו:

א) דו״ח מפורט מפי לפידות: לא רק שיקולים ערטילאים, אלא עמדות אישיות של כל חבר וחבר בחו״ל בשלב זה.[10] הרצוי ביותר - ביקור בריאותי מחר, בשבת.

ב) בירור מיוחד של תוצאות הליכה או אי הליכה מע״ל.[11] אם התשובה מזומנת בפי לפידות – אדרבא.

ג) אני בדעתי שיש לדרוש רשמית ביקור לפידות כאן להתייעצות. הגורני תומך. צפוני מפקפק מאוד. יחיאל מתנגד. יחליטו החברים מתוך ראיית חוץ. אם כן, יכללו בהכרח ההתייעצות את היו״ר, כמשתתף קבוע בדיוני יום א'.[12]

ד) סודיות מוחלטת לגבי השיקולים וחילוקי הדעות דלעיל.

ה) לגבי ועד פיזל.[13] יחיאל ואני מניחים שלא ייכנס בעובי הקורה, עכ״פ לא יפסוק [בשאלת הקו] אלא יבחר מוסדותיו והם יפסקו, אולי מיניה וביה, כי הזמן דוחק. עכ״פ, אם עמדת בן אביגדור מנוגדת בתכלית, כפי שיש לשער, אין לגלות דעתי ברבים, כדי לא להוציא המחלוקת חוצה באין אפשרות להידבר בפנים. סבך, סבך, סבך!

רובו של זה כתבתי בבוקר [יום ו' 30/8] ועלי להפסיק. על השאר - ליום א'.

אביחי

רק אחת: חן ח״י[14] - נשימת הקלה עמוקה.

 

הערות:


[1] מס׳ 128.

[2] מנוי וגמור עם ממשלת בריטניה - בעצה אחת עם מדינות ערב - להוציא אל הפועל את תמ״ג. בעניין זה כתב ז״ש ב-29/8/1946: ״נראה כי הם [הבריטים] החליטו להגשים הפידור [תוכנית הפדרליזציה/קנטוניזציה - תמ״ג] ויגשימוהו. ייתכן שאפשר להשיג מעט הנחות בתוכו. לא שליטה על עלייה. אם ישיג יותר מי שיתעקש ולא ילך ולא יקבל, או מי שילך למו״מ - תיקו [---] השלט יכול לעשות עתה הכל בלעדינו ונגדנו כאשר עשה״.

[3] ב״הארץ״ 1/9/1946 הובא הדיווח הבא מתוך ה-Zionist Review, ביטאון הפדרציה הציונית בבריטניה, כי בשאלת ההשתתפות בוש״ע ״הסוכנות היהודית הועמדה בפני דילמה טרגית,.מנקודת המבט המוסרי יש לסוכנות היהודית כל נימוק לדחות את ההזמנה, אבל למרות הנסיבות הבלתי-נוחות והמדיניות האנטי-ציונית של הממשלה, אין היהודים יכולים להרשות לעצמם להישאר מחוץ לוועידה. הסיכויים לתוצאות רצויות קלושים עד מאוד, אבל אין אנו רשאים להתעלם משום סיכוי ולו גם פעוט. העם היהודי אין לו להתבייש בבואו להסביר מחדש בפני העולם את טענותיו. לא אנו, אלא הצד השני צריך להתבייש״.

[4] הכוונה למכתב ח״ו אל הול מ-16/8/1946 ולאיגרת הסוה״י מ-15/8/1946 אל ממשלת בריטניה (ר׳ מס׳ 113 הע׳ 10).

[5] הול, שר המושבות, כתב אל ח״ו ב-26/8/1946: ״ההצעות שתוארו לאחרונה בקצרה ע״י מה״מ יובאו לפני הוועידה כנושא הראשון על סדר היום. אולם לכל משלחת תהיה חירות מלאה להציע תיקונים/שינויים לתוכנית המתומצתת שעליה הודיעה מה״מ או להעלות הצעות נגד״ (תעודות א', עמ׳ 544).

[6] ר׳ מס׳ 95 הע׳ 7.

[7] למשל בשיחת גולדמן, וייז ולוקר עם הול ובווין ב-18/8/1946 (אביזוהר/לקראת, עמ׳ 141).

[8] לא בתביעה לשיתוף המנהיגים העצורים בלטרון בנציגות הסוה״י כתנאי להליכתה לוש״ע.

[9] שכן חלק ניכר בהנהגה ובציבור מצדדים בהשתתפות בוש״ע.

[10] ב-1/9/1946 שלח אשל את דוח ״עמדת החברים בישיבה האחרונה בפריס״ שנרשם על ידו מפי קפלן:

אבירן דרש לדחות בהחלט [השתתפות בוש״ע] ולחזור במכתב על ההסברה ש[א]נגלים אינם רשאים לקבוע עתיד קדמונה [א״י] לאחר שהרסו את היסוד המוסרי והמשפטי של כתב הייפוי [המנדט].

לפידות הציע להודיע בכתב על השתתפות על סמך הבסיס שקבענו, ולפרט מפני מה לא באה בחשבון הצעת מוריס[ון]. פזי [ג״מ] הציע להודיע להם שעל יסוד ההזמנה לא נלך, אך בכל פעם שיסכימו לדון על הקמת מדינה, גם בחלק של הארץ, נסכים להופיע בפני הממשלה או לוועידה. דעה זו קיבלה רוב דעות גדול.

עדו [סנה] אמר שההחלטה הקודמת [על תנאי ההשתתפות] הייתה 1:12 ואין לדון מחדש. הכוונה היא פשרה בין הנגלים לבין בני הדוד [הערבים], ולביצועה נהיה אחראים אם נלך למו״מ.

זב [זליג ברודצקי] טען, שאין לסגת ממכתב [ח״ו] 16/8 כי נהיה מגוחכים. עם כל נסיגה ממכתבנו זה יגידו שאיתנו אפשר לעשות הכל.

לל [לואיס ליפסקי] קיווה, שהממשלה בתשובתה תהיה פייסנית יותר. מתנגד להליכה.

בן יהודה [אביגור] נוטה לדעת הרוב (פזי). מדגיש שאין זה אומר שמסכים לחלוקה.

הדתי מהצמוד [ש״ז שרגאי] תמך בעמדת עדו. אמר שנקבל פחות ממוריסון, אם נלך.

סוכם שכאשר לא נלך ינוסח מכתב לפי הצעת פזי. 5 חברים (אבירן, פזי, זב, לל, בל) נבחרו למען נסח.

[11] ב-29/8/1946 כתב ז״ש: ״המפתח [לשאלה] כיצד אפשר להשיג יותר [מצוי ב]מע״ל, תוך הליכה למו״מ או אי-הליכה. זאת היה צריך לברר שם ולא ע״י נ״ג״.

[12] רמז, יו״ר הוה״ל, כמשתתף קבע בדיוני הנה״ס בי-ם.

[13] ועידת מפא״י, שעמדה להתכנס ב-5/9/1946.

[14] ב-29/8/1946 פורסם רשמית שמפקד הצבא הבריטי בא״י חנן את 18 אנשי לח״י והמיר את גזר דינם למוות במאסר עולם.

 

העתקת קישור