[1] בגמר שביתת הרעב של הכלואים במחנות המעצר ברפיח ובלטרון.

[2] המכתב אל סנה לא אותר. נראה כי זה המכתב המוזכר במס' 35 סעיף 7.

[3] ירושת יהושע גורדון, ר' שם.

[4] לא זוהה.

[5] זאב שפר וישראל גלילי.

[6] שדר שפר לא אותר.

[7] תביעת מ״ש כי סנה יסגיר את עצמו ויצטרף לעצורי הנה״ס (ר' מס' 1 הע' 7; 4).

[8] ״ענייני הירושה״ - השתתפות בוועדה הממשלתית שעסקה בענייני משטרת היישובים העברים (ר' מס' 15 הע' 9). ״איש גבע״ - יוסף גוריון מקיבוץ גבע, שהיה ראש המחלקה ליישוב חיילים משוחררים בסוה״י וחבר בוועדה הממשלתית לטיפול בחיילים משוחררים. ״לחסד״ - להוסיף להשתתף בוועדות אלה (ובוועדה לפרי הדר) גם אם הנציגים היהודים יחדלו להשתתף בוועדות הממשלתיות-הציבוריות (ר' מס' 15 סעיף 6). מ״ש סבר שבהפסקת הקשרים מצד הרשויות המקומיות יש לפעול בזהירות ובשיקול דעת, ואילו את פרישת הנציגים היהודים מן הוועדות הממשלתיות הציבוריות אין להחיל על אחדות מהן (ר' שם).

[9] נוח פרובר (יגורי), מוכתר יגור, וניסן גושנסקי מזכיר הקיבוץ, נעצרו ב״השבת השחורה״, הועברו לכלא עכו והיו צפויים לעמוד לדין כאחראים למצבורי הנשק שהתגלו שם (ר' ״דבר״ 8/7/1946). בעקבות מעצרם הוצע שכל המוכתרים היהודים יתפטרו במחאה על צעד זה של השלטונות הבריטים.

[10] גם בעבר נעצרו מוכתרים של יישובים יהודים והואשמו באחריות לנשק שהוסתר בהם (ר' סת"ה ג-1, עמ' 176, 182-181).

[11] נחל Brook=. הכוונה לסֶר נורמן ברוּק, מזכיר הקבינט הבריטי, שעמד יחד עם הנרי גריידי, איש משרד החוץ האמריקני, בראש ועדת מומחים שנועדה לבחון את דרכי יישומן של המלצות וא״א, שפורסמו בסוף אפריל 1946 (ועדת ברוק-גריידי היא שילדה את מה שנודע כתמ״ג; ר' מס' 39).

[12] נראה שמדובר בידיעה מאת א״ק מלונדון, שנמסרה באמצעות רעייתו, על הסכמת הבריטים לאפשר עליית המאה אלף כהמלצת וא״א. ביום זה כתב ז״ש אל סנה: ״מהגזבר [א״ק] הגיעו אתמול שני מכתבים [---] אם לדון לפי המברקים שלו, הרי המאה אלף בשני הכיסים״.

[13] אז בלונדון בשליחות הממ״ד (המברק לא אותר).

[14] ג'ורג' טיילור (ר' מס' 20 הע' 11).

[15] המסמכים והמידע שנפלו בידי הבריטים בעת החיפושים בבניין הסוה״י בירושלים.

[16] כתבי הצפון - הכוונה למסמכים העוסקים ביחסי התנועה הציונית עם ראשי המרונים בלבנון - ובהם העתק הסכם שנחתם בין הסוה״י לבין הכנסייה המרונית (ר' מס' 16 הע' 11). בין המסמכים היה גם העתק מכתב מאת הפטריארך המרוני אנטואן אל ח״ו (ר' ששון אל הממ״ד 15/7/1946.

[17] אמתחתי בת״א - ארבעה תיקים שהיו בידי מ״ש נלקחו ע״י הבריטים בעת שנעצר במלון בת״א (ר' מס' 16 סעיף 3, גם שרת/מאסר עמ' 30).

[18] מדובר באחיינית מ״ש תמר גדרון (הוז), שלא השלימה לימודיה בבית ספר תיכון בשל התגייסותה המוקדמת לפלמ״ח, ושהתה אז בלונדון כאלחוטנית ה״הגנה״. ״לשכת איש זינה״ - המדור האנגלי במח' לנוער והחלוץ, שבראשו עמד אברהם הרמן, רעייתו זינה.

[19] רחל מזור (זילברנר). שירתה בשנות מל״ע-2 כקצינה בחיל העזר לנשים (א.ט.ס.) בצבא הבריטי. שהתה בלונדון בשליחות קרן היסוד. ר׳ שרת/מאסר עמ' 26 הע' 4; ״הארץ״ (״הכלל והפרט״) 21/8/1946. המכתב אליה לא אותר, אך אפשר שבו הודיע לה מ״ש כי ביקש מראובן שילוח וטדי קולק לשתפה בפגישות שונות בלונדון (ר' שם, עמ' 26, 79, 81).

[20] אבידת - אליעזר קפלן (על שם בתו דתיה). הכוונה כנראה, למס' 39.

[21] אפרים ברוידא, מסאי, מתרגם ועורך, חבר מערכת ״דבר״. מכתב ברוידא לא אותר.

[22] ב-1944 יצאה לאור חוברת של ברוידא ״יהודים, ערבים והמזה״ת״ (באנגלית) ביוזמת הממ״ד. אח״כ אמור היה להרחיב את החוברת לכדי ספר וגם לחבר ספר (באנגלית) על ההסתדרות הכללית, שלא נשלם. ״א״ב מסתדר״ (ז״ש אל מ״ש 25/7/1946). במכתב מאוחר יותר אל מ״ש (22/10/1946, שם), נמסר כי א״ב ״מסיים עתה הספר הבטחות שהופרו [---] ומייד אחרי זה יחזור לתוכנית הראשונה וישתדל לסיים עד סוף שנה זו, כדבריו״. הבטחות שהופרו נועד לסקור את ״הבגידה הבריטית בא״י״ (ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ' 65). ספר זה לא נשלם.

[23] דוד בהרל, מנהל מחלקת הכספים של הסוה״י בי-ם, ושלמה אייזנברג מזכ״ל הסוה״י.

[24] Frank W. Buxton. עורך Boston Herald, חבר וא״א. אוהד הציונות. Middle East Mail, עיתון הצבא הבריטי במזה״ת, פרסם ב-17/7/1946 מכתב ״שנתגלה״ לסופרו של העיתון ונשלח, לדבריו, ע״י מ״ש ממחנה המעצר בלטרון אל בקסטון. ״דבר״ 19/7/1946, פרסם הכחשה שכותרתה ״כיצד נֶאפות סנסציות״, שהבהירה כי המכתב אל בקסטון שהובא ב״מיד איסט מייל״, ״נכתב לפני שלושה חודשים והעתקות ממנו נמסרו אז לעיתונאים״. ב״הארץ״ מאותו יום פורסמה הכחשה מטעם לשכת ההסברה של הסוה״י.

[25] רובו של המכתב האמור אל בקסטון פורסם ב״דבר״ 18/7/1946, ובעיתונים אחרים.

[26] במהלך עדות מ״ש לפני וא״א שאל בקסטון: ״[---] מה תהיינה, לדעתך, התוצאות אם הסוכנות היהודית בא״י תועמד מחוץ לחוק ותחוסל - אם היא לא תוסיף להיות מוכרת כדוברו של העם היהודי, כסוכנותו, ותיעלם לגמרי מעל הבמה, והממשלה לא יהיו לה שום יחסים איתה?״ תשובת מ״ש הייתה: ״ביטול ההכרה בסוכנות היהודית לא יהא בו משום חיסול גמור״ והסביר מדוע (ר׳ קרליבך ב' עמ׳ 536-7).

[27] במכתב אל בקסטון הדגיש מ״ש, כי פירוק הסוה״י לא היה מפסיק את הפעילות הציונית אלא ״היה ללא ספק מעורר את היהודים למאמצי יתר ומביא אותם לאחדות שלמה״. יתר על כן, ״הדיכוי של הנציגות החוקית גורם בהכרח למתיחות מסוכנת״, ולעומת זאת ״העובדה שנציגיה הנבחרים של התנועה [הלאומית] היהודית לא אמרו נואש וממשיכים במאמציהם המדיניים החוקיים כדי לתבוע את זכויות בוחריהם, שימשה בלם יעיל ביותר שמנע הסתבכות נוספת של המצב״. מכאן ש״כל ניסיון להחליש או להרוס נציגות זו עלול רק להביא לידי הרעת המצב״. בעניין המכתב אל בקסטון ר׳ גם מס׳ 38 סעיף 15.