אחרית ימי משה שרת בממשלה - עיון נוסף ביומנו, מרדכי בר-און - 16/12/2002
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  אחרית ימי משה שרת בממשלה - עיון נוסף ביומנו, מרדכי בר-און - 16/12/2002


16/12/2002

מרדכי בר-און

 

אחרית ימי משה שרת בממשלה - עיון נוסף ביומנו

 

 

עיבוד הרצאה שהושמעה במכון לחקר הציונות וישראל, אוניברסיטת ת״א. הערת מערכת: מרדכי בר-און חזר על הרצאתו בערב עיון, שהתקיים מטעם העמותה למורשת משה שרת במרכז ענב, ת״א, 2003. ההרצאה עובדה לפרק ״בדידותו של שר החוץ - עיון נוסף ביומנו של שרת״, שהובא בספר עת מלחמה ועת שלום, עמ' 165-131, מן הפרק המובא כאן הושמטו מספר הערות וכמה עניינים שוליים, לשונו נערכה קלות וכמה מן המובאות הורחבו.

 

 

הערת מבוא

 

במכתב ששיגר דוד בן-גוריון בסוף יוני 1956 אל כמה מפעילי מפא״י, בו ביקש להסביר את נסיבות התפטרותו של שר החוץ משה שרת מהממשלה, טען בין השאר:

״מקור הוויכוח אינו בהיגיון פוליטי, אלא בתכונה נפשית״.[1]

משפט זה תמוה ומיתמם משום שאין כל ספק, כפי שבן-גוריון עצמו מציין באותו מכתב, כי ברקע אותו משבר עמדו עמדות מנוגדות של ״ההיגיון הפוליטי״ שחייב להנחות ממשלה במדיניותה. אף על פי כן, יש גם מידה לא מבוטלת של אמת בדברים.

מאמר זה אינו מתיימר לחדש חידושי מחקר בכל הנוגע לאותה מחלוקת בדבר ״ההיגיון הפוליטי״, או לגופם של המאבקים שבהם היה משה שרת נתון בשנים ששימש כראש ממשלה ועמד בראש מערכת מדיניות החוץ של ישראל. יתר על כן, אין בכוונתו של חיבור זה לדון בשאלה מי צדק במחלוקת או מה הייתה השלכתו של הוויכוח על התפתחות מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. המאמר יוקדש דווקא לממד ״תכונות הנפש״ שעליהן רמז בן-גוריון. דומה, שיומניו העשירים של שרת פותחים לפני החוקר תחום נרחב לחשוף גם את התשתיות הנפשיות של ההתנגשות הכאובה ההיא. היומן האישי שניהל משה שרת בחריצות מופלאה בתום ימי עבודה עמוסים, ופורסם בידי בנו יעקב ללא שיפוץ וללא כחל ושרק, הוא מסמך נדיר בספרות היומנים הפוליטיים, שכן המחבר כתָבוֹ בשעת התרחשות הדברים כמסיח לפי תומו, בינו לבין עצמו או בינו לבין בני משפחתו הקרובים, מבלי שהרושם שיעשו התרשומות על הקוראים בעתיד יעמוד לנגד עיניו כמקובל ברוב המקרים, ומבלי שיחוס המחבר על עצמו ועל שמו. שרת חשף בכנות מדהימה גם את חולשותיו והתלבטויותיו. נראה, שגילוי הלב מרחיק הלכת המאפיין יומנים אלה מאפשר לחוקר לא רק לברר את העובדות ואת ״היגיון״ המחלוקת, אלא גם לחדור לעומקם של הלכי רוח ואפילו לאבחן רגשות אינטימיים המונחים בתשתיתו של "ההיגיון" המדיני. כוונתו של מאמר זה היא לנסות ולעמוד על כמה מהלכי רוח ורגשות אלה, ולהבין באמצעותם מקצת מהנסיבות האישיות שהוליכו להדחת שרת מן הממשלה ביוני 1956. ניסיון זה כרוך בראש ובראשונה בפרשנות של טקסט, שמעצם טבעו חשוף למגוון פרשנויות; רק הקורא יוכל לשפוט אם הפרשנות המוצעת משכנעת.

השאלה המרכזית שברצוני לברר היא כיצד ומדוע הלך הקרע בין בן-גוריון ושרת והעמיק מאז שובו של הראשון אל שולחן הממשלה בפברואר 1955, כשר ביטחון, עד שהפך באביב 1956 לחסר תקנה, ומדוע הלך מעמדו של שרת והתערער עד כדי סילוקו מן הממשלה. הנחת עבודתי היא שהסתלקותו של שרת מהממשלה הייתה סיומו של תהליך הדרגתי ובלתי נמנע, שנבע מהתפתחות ביוגרפית של שני האישים המרכזיים בפרשה, מנסיבות הזמן ומתגובותיהם לאירועי הזמן; השניים התרחקו והלכו זה מזה עד ששוב לא נמצאה להם דרך לעבודה משותפת.

 

מחלוקות ישנות

 

מחלוקות בדבר כיווני מדיניות צצו בין שרת ובן-גוריון כבר בראשית הדרך המשותפת שבה הלכו זה בצד זה החל משנות השלושים. חוקרים שמו לבם לכמה מן המחלוקות הללו, כגון קרבתו היתרה של שרת אל חיים וייצמן בשנות השלושים והארבעים; טרונייתו של בן-גוריון על כך ששרת הצביע נגד הצעתו לתקוף את "הלגיון הערבי" בספטמבר 1948;[2] והמחלוקת בדבר העברת הממשלה לירושלים בדצמבר 1949. אכן, תמיד היה פער עמוק בין שני האישים מעצם אורחם, טבעם ומעמדם. שרת היה איש רעים להתרועע, חביב על העובדים במחיצתו, מרבה שיחה וגלוי לב. לבן-גוריון לא היו חברים אינטימיים, תמיד גילה טפח אך כיסה טפחיים; היה נערץ על רבים אך רק מעטים היו מסוגלים להתקרב אליו קרבה של ממש. שרת היה מעצם טבעו איש מתון ותמיד שקל את מעשיו עשר פעמים בטרם יפעל, ואילו בן-גוריון נטה לתגובות ספונטניות ומעולם לא פסל אופציות של עימות והסלמה. שרת, שבבחרותו למד ממיטב ההומניסטים בשנות לימודיו בלונדון, היה רגיש להלכי רוח מוסריים ומדיניים שרווחו בעולם המערבי. כאינטלקטואל אמיתי מעולם לא היה בטוח עד הסוף בנכונות המהלכים שנקט ותמיד היה מסוגל לראות גם את הֶגיון הצד האחר. גם בן-גוריון הרבה להתלבט, אך רק לעתים רחוקות גילה את לבטיו לאחרים ותמיד היה נחרץ כאשר הגיע לכלל הכרעה.

כשבועיים לאחר שהכריז נאצר על עסקת הנשק הגדולה שעשה עם הסובייטים כתב שרת לבנו:

כיחדתי זה זמן תחת לשוני את המבוכה העמוקה והמדכאה שאני עצמי שרוי בה מאי ראיית דרכי בתוך הסבך החמור שענייננו נתון בו עקב הפלישה הסובייטית הבוטה למערכות המזרח התיכון (...) אני מתהלך אובד עצות והרגשה כי איני אוחז בהגה ביד אמיצה ואיני יוזם מגמה וחתירה פעילה, אלא נענה פעם לעצה זו פעם לעצה זו ומתנהג כקוּטוּזוֹב בנסיגתו לפני נפוליון כמתואר על ידי טולסטוי - הרגשה זו מנמיכה שיעור קומתי בעיני עצמי ואינה נותנת לי מנוח. אין לתנות כלל את ייסורי נפשי בימים אלה (יומ״א, עמ' 1207-1206, 1229).

גם בן-גוריון נקלע לא פעם לרגעי משבר כאלה, אך מן הסתם לא היה כותב שורות כאלה, אפילו לא לאישתו או לילדיו.

עם זאת, שרת ובן-גוריון לא התקשו לפעול בשיתוף הדוק מאז נטל שרת לידיו את תיק החוץ של הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית עם הירצחו של חיים ארלוזורוב ב-1933 ועד מינויו כראש ממשלה בשלהי 1953. בן-גוריון היה קשיש משרת בשמונה שנים בלבד, אך בכל אותן שנים ראשונות לא פקפק שרת בבכירותו ובמנהיגותו. מבחינה ביוגרפית הם נמנו עם דורות שונים. שרת החל בקריירה הציבורית בראשית שנות ה-30, אז כבר בלט בן-גוריון כמנהיג בכיר. שני המנהיגים הרבו לדבר על ה״קואליציה״ ששררה ביניהם באותן שנים אך לכל, גם לשרת עצמו, היה ברור שלא מדובר בשיתוף פעולה בין שווים. למרות שמדי פעם התייצב שרת נגד בן-גוריון וערער על גישותיו, בסופו של דבר קיבל את הכרעותיו ולא פקפק בסמכותו.

כינון הריבונות ומינויו של שרת לשר החוץ החריפו את פוטנציאל המחלוקת. כשר החוץ היה שרת חשוף הרבה יותר ללחצים בינלאומיים ולנורמות ההתנהגות שהלכו והשתררו בזירה הבינלאומית מאז הקמת ארגון האומות המאוחדות. בן-גוריון, כשר הביטחון, היה נתון הרבה יותר לבעיות הסכסוך עם הערבים שטרם נפתרו, וכראש ממשלה היה חשוף יותר ללחצי דעת הקהל בארץ. יעקב שרת אפיין את גישתו של אביו מאז הקמת המדינה כך:

״להישג של כינון המדינה, לדעתו, היה מחיר: לא עוד התפשטות טריטוריאלית, הכרה בזכויות בינלאומיות כמו גם קבלת החובות, כיבוד החלטות האו״ם וקבלת תפקידו כמתווך, ניהול מדיניות לא-תוקפנית נגד מדינות שכנות והתוויית מדיניות השואפת לשלום במזרח התיכון״.[3]

ובלשונו של שרת עצמו:

״מדינה אינה יכולה להתנהג כמו שבט של בדואים״.

בן-גוריון, לעומת זאת, היה רחוק מהזירה הבינלאומית המתפתחת ואף שבדרך כלל קיבל את דין מלחמת תש״ח וניהל מדיניות של סטטוס קוו, מעולם לא פסל מראש ניצול שעת כושר לשיפור ביטחונה ותנאי התפתחותה של ישראל, וסבר שריבונות מקנה למדינה יכולת עקרונית להשתמש בכוח כאשר הדבר אפשרי ומקדם אח האינטרסים שלה.

פער עמדות זה, שינק הן מהבדלי מזג ואופי, אך לא פחות מהבדלי המיצוב הפוליטי ולחצי התפקיד, בא לידי ביטוי מדי פעם במחלוקות שנתגלעו בין השניים בכל הנוגע ליחסים עם מנגנון האו״ם, פעולות התגמול וההתייחסות המתבקשת כלפי מדינאים שונים שהגיעו לאזור מן המערב בניסיון לתווך בין ישראל לשכנותיה. הסתייגותו של שרת מהעתקת מושב הממשלה והכנסת לירושלים בדצמבר 1949 אף חרגה מסתם דיבורים או הצבעה נוגדת בממשלה. במשך שנים מספר מנע שרת בפועל את העברת משרדו מתל-אביב לירושלים ואף הציע את התפטרותו, שנדחתה על ידי בן-גוריון. אף על פי כן, לא נראית לי מסקנתו של יעקב שרת כי בשל הבדלי הגישה בין השניים לאחר כינון המדינה ״ההתנגשות בין שרת השקול, המתון והזהיר לבין בן-גוריון המשיחי והמתפרץ הייתה בלתי נמנעת״ (י' שרת, ״טרגדיה״). בעניינים העיקריים שעמדו על הפרק, כגון בכל הנוגע לתנאי השלום המינימליים שישראל חייבת לעמוד עליהם במגעיה עם מדינות ערב ועם מדינות העולם, או בכל הנוגע לאוריינטציה הבינלאומית של ישראל בתנאי המלחמה הקרה ההולכת ומתגברת, לא היו ביניהם כל חילוקי דעות. יתר על כן, כל עוד בן-גוריון היה ראש הממשלה, משה שרת, האיש הנאמן מטבעו, קיבל את סמכותו העליונה ללא ערעור. חרף כל החריקות ו״כאבי הבטן״, היה שרת מסוגל להמשיך ולקיים את ״הקואליציה״ הבלתי סימטרית הזו במשך עשרים שנה.

 

שרת כראש ממשלה

 

מצב עניינים זה השתנה לחלוטין בשלהי 1953. ברקעה של התפתחות חדשה זו היו מונחים מספר שינויים מפליגים שהתחוללו במזרח התיכון במהלך אותה שנה. תחת מנהיגותו של גמאל עבדול נאצר, ועם התפוגגות רוֹשמו המדכא של כישלון הערבים בתש״ח, הסתמנה החרפת הסכסוך. לדיבורים על ״סיבוב שני״, שלא נעלמו משפתיהם של מנהיגים ערבים מאז התבוסה, נוספו ממדים מאיימים. פרסומה של ״הפילוסופיה של המהפכה״ של עבדול נאצר בשלהי אותה שנה אותת בבהירות על האסטרטגיה הפן-ערבית שהמנהיג המצרי החל לנקוט ועל הזיקה שהוא קושר בין היומרות הללו לבין איבתו לישראל. כישלון הניסיון להגיע לידי הסכם שלום עם עבדאללה ורצח המלך הציבו גם את ירדן בחזית המאבק נגד המדינה היהודית, והתגברות המגמה הרצחנית של המסתננים תרגמה תמורה זו גם לשפה של מצוקות יומיומיות. החרפת העימות עם סוריה וכישלון ישראל להטות את מי הירדן רמזו שגם גבול הצפון מתחמם. גם עליית השמרנים בלונדון והרפובליקנים בוושינגטון לשלטון, סימנה הצטננות גוברת ביחסיה של ישראל עם מדינות אלה. החיזור הגובר של מעצמות המערב, ובריטניה בראשן, אחרי מדינות ערב במאמץ לרתום אותן לצדן למלחמה הקרה איים בחיזוקם של צבאות ערב, והחלטתה של ברית-המועצות להטיל את משקלה לימין הערבים אותתה אף היא רעות לישראל.

שינויים מפליגים אלה בסביבה המדינית עוררו אצל בן-גוריון ושרת תגובות שונות. את בן-גוריון הם הבהילו והוליכו לחזות פסימית לגבי הצפוי בעתיד. הוא חזר ודיבר על הסכנות הנובעות ממנהיג ערבי, שכביסמרק בשעתו ינסה לחולל את האחדות הערבית על חורבותיה של ישראל, או כאתא תוּרכּ בשעתו יכרוך בהשמדת ישראל גם את תקוות הפריחה הלאומית של הערבים. בן-גוריון, לפי טבעו, נטה להחליט על פי התחזית הגרועה ביותר והעריך שפני המזרח התיכון למלחמה, לא לשלום. אין ספק, גם את שרת הטרידו והדאיגו כל אותן התפתחויות, אך הוא לא סבר שמלחמה נוספת בלתי נמנעת והמשיך לדבוק בהערכתו, שניתן למַתֵן את הסכסוך על-ידי מניעת החרפתו באמצעות המשכתה של דיפלומטיה פתוחה המבקשת לשתף פעולה עם האו״ם ועם המעצמות ולקיים ככל האפשר צינורות תקשורת פתוחים עם מדינות ערב ובמיוחד עם מצרים. איני שותף לסברתו של גבריאל שפר, שבן-גוריון האמין שעל-ידי מדיניות תוקפנית ניתן להביא לידי ״פתרון הסכסוך״, כשם ששרת לא האמין שיוכל לפתור אותו על ידי מדיניות מתונה, אולם אין ספק שקווי מדיניותם נתפלגו פילוג מהותי, ובמהרה הם עתידים גם להתנגש חזיתית, שכן בן-גוריון דבק באקטיביזם צבאי כאמצעי של הרתעה והחלשת האויב, ואילו שרת ביקש למנוע החרפת העימות וביקש לרכוש אהדה בינלאומית על ידי התאפקות ומתינות.[4]

כל עוד עמד בן-גוריון ליד ההגה יכול שרת לנהוג במשרדו על פי השקפתו, אך היה ברור מי קובע את מדיניות הביטחון ומעצב את התנהגותה הכוללת של ישראל בסכסוך. אולם משהתמנה לראש ממשלה לרגל פרישת בן-גוריון לשדה בוקר בדצמבר 1953, הבין שרת כי מעתה יפלו ההכרעות על שולחנו וכי לכדור שוב אין לאן להמשיך ולהתגלגל. יתר על כן, הוא היה מודע היטב לכך שמנהיגותו תיבָּחן מכאן ואילך בהכרעותיו, לא בדברים שיאמר בישיבות; עתה נותר לבד מול מצפונו והוא חייב לפסוק בענייני הממלכה כולה, גם בענייני ביטחון. מאבקיו נגד המדיניות האקטיביסטית של שר הביטחון פנחס לבון ונגד יוזמותיהם של הרמטכ״ל משה דיין ומנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס הלכו ותפסו מקום מרכזי בסדר היום. שוב לא היו אלה רק מחלוקות לעת מצוא; הן השליכו על דימויו של שרת בעיני עצמו ועל תפיסת מנהיגותו בידי עמיתיו והקהל הרחב. גורל המדינה היה נתון בידיו ועליו מוטלת עתה האחריות להגשים את המדיניות המתונה והמאופקת שבה האמין בכל לבו. אלא שדווקא באותה תקופה חלה החרפה במצב המדיני והביטחוני ועמדותיו של שרת התנגשו לא רק בעמדות מערכת הביטחון אלא גם בדעת הקהל, שנטתה יותר ויותר לעבר מדיניות אקטיביסטית, ושרת עצמו חש בכך היטב.

המתח הזה בין התביעה שהציב שרת בפני מצפונו לנהוג את המדינה לפי הבנתו, ובין הנסיבות המסתבכות והולכות, התגבר לאין שיעור כאשר בעקבות ה״עסק ביש״ והתפטרותו של לבון חזר בן-גוריון בפברואר 1955 ונטל לידיו את תיק הביטחון. במשך 1955 הפכו העימותים לדבר יום ביומו והשׂביעו את שרת מרורים. שמונת החודשים שבהם שימש בן-גוריון כשר בממשלתו של שרת היו רצופים התנגשויות שהסבו לשרת עוגמות נפש רבות. אותות ראשונים לצפוי בצבצו כבר בשיחות ההכנה ובחילופי מכתבים שהתנהלו בטרם שובו של ״הזקן״ לקרייה בתל-אביב, ושרת הבחין בהם בבירור.

הניסוח שבן-גוריון הציע לעיקרי המדיניות היה: ״אף על פי שהביטחון קודם לכל, יש לחתור כל הזמן לשלום״

- ושרת ציין ביומנו: ״הדגש הוא כאן דווקא ב׳אף על פי״.

ואכן, מייד הוסיף בן-גוריון והסביר: ״הוא מקבל בהחלט מרות ראש הממשלה ומוכן להיות כפוף לו״, אך ״אין הוא מוכן כשר ביטחון להיות כפוף למשרד החוץ״.

זו הייתה כמובן נוסחה בלתי אפשרית, ושרת סיכם את השיחה: ״יצאתי משדה בוקר בלב מלא חששות״ (׳ומ"א, עמ' 744-743).

המחלוקת לא נסבה אפוא על מגמות המדיניות בלבד, אלא גם על סמכויות, ולשרת לא יהיה עתה מנוס מלעמוד חוצץ נגד לחציו ויוקרתו של בן-גוריון. עניין זה יהיה מעתה בעיניו המבחן העיקרי ליכולתו למלא אחר ציפיותיו מעצמו בכל הנוגע למנהיגותו כראש ממשלה. שרת היה מודע היטב למצב החדש שנוצר וביום השבעתו של בן-גוריון לשר ביטחון רשם ביומנו:

״ברור לי כי עליתי על נתיב ייסורים חדש וצפויים לי מאבקים כאובים ונפתולים מענים״ (יומ״א, עמ' 749).

גם המבחן המעשי לא איחר לבוא. טרם מלא שבוע משובו של בן-גוריון וכבר ניצבה בפני שרת בכל עוצמתה שאלת מנהיגותו. כראש ממשלה נדרש לאשר הצעה שהביא לפניו בן-גוריון לבצע פעולת תגמול נגד בסיסי הצבא המצרי מצפון לעיר עזה. הוא הבין, שמה שהוצע לא היה אלא פעולת תגמול מוגבלת ומקומית, לכן אישר את ההצעה, ומכאן הפתעתו לאחר מעשה מהיקף הפעולה ומהמספר הרב של הקורבנות המצריים. הוא רשם ביומנו:

״נרעשתי. מספר זה משנה לא רק את ממדי התקרית אלא את עצם מהותה. הוא הופך את התקרית למאורע העלול להיות כרוך בסיבוכים ובסכנות חמורים לימים הבאים, מדיניים וביטחוניים״ (יומ״א, עמ' 804).

נוכח הביקורת הבינלאומית שהחלה מסתמנת חיפש שרת דרכים לעמעם את רוֹשמה של הפעולה. בן-גוריון, לעומתו, לא הסתיר את שמחתו על הצלחת הפעולה ונתן פומבי להערצתו את הצנחנים וגבורתם (יומ״א, עמ' 816, 822). שרת התייסר בייסורי חרטה על שנתן את אישורו לפעולה וסיכם את הפרשה:

״עינתה אותי המחשבה אם מה שקרה אמש אינו הכישלון הגדול שלי כראש ממשלה״ (יומ״א, עמ' 807).

אולם נראה ששרת החליט לא לוותר ולעמוד במבחנים הבאים. בליל 24 במרס, 1955, הותקף מושב פטיש שבנגב בידי מסתננים והמתנדבת ורדה פרידמן, בת כפר ויתקין, נהרגה. בן-גוריון נרעש ובעצה אחת עם המטה הכללי הציע להסתלק מהסכם שביתת-הנשק עם מצרים, לכבוש את רצועת עזה ולסלק מתוכה את הצבא המצרי. ישיבות הממשלה, שאליה הביא בן-גוריון את הצעתו, הפכו לזירת התכתשות חזיתית. במשך שלוש ישיבות ארוכות התנצחו השניים לא רק על ההצעה עצמה, אלא על כל ניגודי השקפותיהם בענייני מדיניות החוץ והביטחון של ישראל (יומ״א, עמ' 865-864, 875-872, 899-896). שרת העמיד נגד גרסותיו של שר הביטחון את השקפתו ותבע הכרעה עקרונית בשאלה מהי מגמת פָּנֶיה של ישראל: ״אם ייצוב הקיים או הכרעה חדשה בכוח״, וקבע ש״אם פנינו לייצוב עלינו לחתור בכל האמצעים להפגת המתיחות״ (יומ״א, עמ' 898) אף שרוב שרי מפא״י תמכו בהצעתו של בן-גוריון, גבר שרת בהצבעת הסיכום בקולות מקצת חברי מפלגתו וקולותיהם של שרי מפלגות אחרות שהיו שותפות לקואליציה.

בממשלה עמדה גם השאלה האם לתת פומבי להכרעת הממשלה, ומזכיר הממשלה זאב שרף המליץ לפרסם את הדבר משום שבדרך זו יהא ברור

״כי בידי משה שרת לעמוד נגד הצעה כזו - כי דרוש כוח לעמוד נגדה וכי כוח זה ישנו״ (יומ״א, עמ' 875).

אכן, שרת יצא חוצץ נגד בן-גוריון, שוב לא היה מוכן להתבטל לפניו ואף ראה עצמו כאלטרנטיבה ראויה הן למדיניות והן לעמדת הבכורה. הוא הציב עצמו כאלטרנטיבה לשלטון. על המצב שנוצר כתב:

בן-גוריון דבק בשני עקרונות מרכזיים: אקטיביזם ביטחוני ושינוי שיטת הבחירות, אלא שהשניים סותרים זה את זה: ״נניח שלא יתקבל הדבר השני, אין בן-גוריון מוכן להיות ראש הממשלה, אבל משום שנתקבל הראשון אין אני מוכן לכך״ (יומ״א, עמ' 952).

בשלב זה גבר שרת על רבו. הוא הציב מולו עמדה נחושה והפגין את סמכותו כראש ממשלה ואף הצליח בכך, אולם עמידתם של רוב חברי מפלגתו לימין יריבו הבהירה לו שזה היה ניצחון קצר ימים. שרת הבין את המצב לאשורו ובתום הדיון רשם ביומנו:

״בלבי-אני התחזק הספק, שנתעורר בי לפני זמן, אם רשאי הנני להמשיך בתפקידי כשחלק כה חשוב - ובאחרונה הרוב - של חברי המפלגה בממשלה שוללים את שיטתי במדיניות חוץ וביטחון״ (יומ״א, עמ' 901).

שרת סבר שהצעותיו התוקפניות של בן-גוריון שיקפו את

״ריחוקו מהעניינים למעלה משנה (...) אין הוא חי את המצב המדיני הקיים - עודנו שוגה במושגים שהם נחלת העבר״ (יומ"א, עמ' 866).

אין ספק, שרת היה חשוף יותר למציאות הבינלאומית ורגיש יותר מבן-גוריון ללחציה, אולם נראה שהפער בין הלכי הרוח הרגוזים והלוחמניים, שהלכו וגברו בקרב העם ובקרב חברי מפלגתו, ובין עמדותיו העקרוניות של שרת, הלך והתרחב.

יומיים לאחר ״ניצחונו״ של שרת בישיבת הממשלה זכה שרת בשעות אחדות של נחת נוסטלגית. ב-31 במרס התקיימו בתל-אביב חגיגות העשור להתנדבות היישוב לצבא הבריטי בימי מלחמת-העולם השנייה. שרת היה הכוכב של האירוע לא רק מתוקף תפקידו כראש הממשלה, אלא גם משום שבאותם ימים עמד בראש מאמצי גיוס בני היישוב לצבא והמאבק המדיני להקמת ״הבריגדה היהודית״. לאחר כנסים נפרדים של ותיקי היחידות והחילות השונים התקיים מצעד ברחובות תל-אביב ובערב התקיימה עצרת עם גדולה. שרת השתתף ונאם בתשעה כנסים יחידתיים וזכה ב

״תשואות מרעישות ועיניים נוצצות וזרועות מושטות ללחיצת יד ואווירה לוהטת והרגשה של עליית הנשמה״.

ושרת מוסיף ורושם: ״צלחה עלי הרוח וזכרתי לעצמי חסד נעורי״.

אחר הצהריים הוא ניצב במרכז בימת ההצדעה של המצעד ובעצרת הלילית נשא את הנאום המרכזי. ביומנו דיווח שרת באריכות רבה על האירוע ובתוך כך חשף מקצת מהלך רוחו. מצד אחד ביטא התרוממות רוח קיצונית -

״לבי מנתר מקרבי ונפשי נסערה״

- ושאב נחת רוח הן מן התפקיד שמילא בימים ההם אך גם ממעמדו הרם כראש ממשלה כיום. הוא מתאר כיצד ותיקי הלוחמים צועדים מולו ומצדיעים לו יחידה אחר יחידה

ב״עיניים ננעצות ומתיזות ניצוצות של הכרת תודה ושל אהבה״, והוא מפרש את המבטים האלה כאילו אמרו לו אישית: ״אתה זוכר? אתה ואנחנו - יחד עשינו אז את הדבר הגדול! (...) חתרת כל הזמן אל המטרה הגדולה - והגעת! וביום הזיכרון הגדול הזה הנה אתה כאן - שלום לך, הננו עוברים על פניך ואתה עכשיו ראש ממשלתנו - הידד! הידד לעמנו העברי! אשרינו כולנו!״(יומ״א, עמ' 890-881).

אולם כאשר נשאר אותו לילה לבדו בביתו, נתקף שרת עצבות עמוקה ונפל ״טרף לעינויי נפש״. את מצוקתו תלה בדברים ששכח לומר בנאומו בעצרת, אולם חרטות זניחות אלה אינן עשויות להסביר את המשפט האחרון שרשם אותו לילה:

״איש אחד חש עצמו בודד בתוך ההמון החוגג. גם כשהיה מוקף חברים וידידים ואוהבים - בודד ומתבודד עם עברו״ (יומ״א, עמ' 890).

ייתכן שהמפתח להבנת הלך רוחו באותו יום נעוץ דווקא בתחושתו כי הדברים שהחמיץ לומר בנאומו ״שוב לא יסופרו לעולם״. וכי מה ימנע ממנו לספרם עוד ועוד? אלא שתחושת סופה של דרך לא הייתה קשורה באותם דברים שיש לספרם. האם ניתן לפרש דברים אלה, שדווקא באותו מעמד חגיגי הרגיש שרת שזמנו חלף?

 

נסער ומדוכדך

 

בן-גוריון, ששקל בעקבות העימות התפטרות, החליט להוציא את המחלוקת אל הקהל הרחב. הוא ניצל את מסדר צה״ל, שנערך אותה שנה באיצטדיון רמת-גן לרגל יום העצמאות השביעי, ונשא נאום מדיני חוצב להבות שבו פרש את כל משנתו המדינית וכלל בו את המשפט המפורסם: ״עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים״. שרת פירש משפט זה, ולא כל שכן את המשפט הבא: ״אל ניכבש על ידי הפחדנות המדברת בשם תבונה, כביכול - מה אנו ומה כוחנו?״ כמכוונים נגדו אישית וחש ״נסער ומדוכדך״. ביומנו רשם: ״אין להביע כלל את התפלצותי מאותה חוויה". ובראשי פרקים לרישומים שלא הספיק לפרטם, הגדיר את נאומו של בן-גוריון: ״חורבן, דמגוגיה, התגרות, כשל, פגיעות בי״. באוזני אחד מעוזריו כינה את הנאום: ״מעשה של בריונות מדינית, לא פחות מזה״ (יומ״א, עמ' 966, 967, 975).

בתגובה לדברי ביקורת על נאומו המשתלח, טען בן-גוריון כי

״כך מרגיש העם והוא ראה חובה לעצמו לבטא את רגשות העם״.

אכן, חרף ביקורת שספג בעיתונות קלע בן-גוריון היטב לתחושת הקהל, שמצוקות הביטחון המחריפות דכדכוהו במשך כל אותם חודשים. לעומתו הלך שרת והתרחק מהלכי הרוח שנשתרו בציבור. בדיון שהתקיים ערב יום העצמאות סביב הצעה נוספת לפעולת תגמול, אמרה שרת העבודה גולדה מאיר:

״בציבור שורד דיכאון שאין לשאתו״,

ואילו דוד גולומב, אחיינו הצעיר של שרת, הבהיר לו בשיחה פרטית

ש״רוב הנוער דוגל ב'אקטיביזם' ואינו בודק״ (יומ"א, עמ' 1006).

אך שרת חזר ופסל את יעילותן של פעולות התגמול והוסיף:

״אשר להשפעתן על רוח היישוב אין אני מזלזל בשיקול זה, אבל השאלה היא איזה מחיר מותר לנו לשלם בעד סיפוק נפשי״ (יומ"א, עמ' 950).

דברים שרשם ביומנו על גדוד הצנחנים, שהפופולריות שלו צברה באותם ימים תאוצה גדולה, מסמלים היטב את התרחקותו של שרת מהלכי הרוח שרווחו בעם:

״בימים אלה אנו מצדיקים את שיטת התגובות מתוך שיקולים תכליתיים מבלי להכשיר, חלילה, את עיקרון הנקמה לדרגה של עיקרון מוסרי, אבל בלי משים סילקנו את הבלמים הנפשיים והמוסריים מעל היצר הזה, הטבוע בנפש האדם להרע, ועל ידי כך התרנו ואפשרנו לגדוד הצנחנים להעלות את עניין הנקמה לדרגה של עיקרון מוסרי. (...) גדוד זה הפך למכשיר הנקם הקיבוצי של המדינה״.

אך הוא עצמו הבחין שדעתו זו אינה רווחת בציבור משום שמושג הנקם

״הוא נחלת חלקים גדולים של הציבור בכללו, וקודם כל של המוני הנוער״ (יומ"א עמ' 840).

בחודשי הקיץ, על רקע הסלמת הפעילות התוקפנית של המצרים לאורך קווי שביתת-הנשק וסירובו המתמשך של שרת לאשר הסלמה גם בתגובותיו, של ישראל, הלכו והידרדרו יחסיו עם הצבא בכלל, ועם משה דיין בפרט (יומ"א, עמ' 1000, 1001). דיין לא הסתיר את ביקורתו על מדיניותו של שרת. כך, למשל כינה בכנס צעירי המושבים את ממשלת שרת ״תבוסנית״ והגדיר את מדיניות החוץ שלו ״התרפסות״ (יומ"א, עמ' 1948). אך גם שרת החל לראות בו ובאנשי המטה הכללי יריבים מרים. בעקבות הצלחת פעולה ב-18/5/1955, שבה כבשו הצנחנים מוצב מצרי ליד קיבוץ כיסופים, למרות שרווח לו כאשר נודע שאיש מן הצנחנים (ואולי גם לא מן המצרים) לא נפגע, רשם שרת ביומנו:

״ידעתי כי במטכ״ל חוגגים ניצחונם עלי: הנה העזנו והצלחנו ואילו הייתה הלכה כמותו לא היה נעשה דבר. כך נחלנו שוב כבוד עצום והראינו לנבזים אלה מה כוחו של צה״ל. אדרבה, ירעדו!״ (יומ"א, עמ' 1009).

במקום אחר כינה את אנשי המטכ״ל ״בריונים״ (יומ"א, עמ' 1106). שרת היה מודע היטב להלכי הרוח ששררו בציבור. בכנס שגרירים אמר:

״נפש העם, הנוער והצבא נתונה לנחשולי דיכאון ולערעורי שיווי משקל הגורמים למשברים חמורים, אשר אי-התרתם במועדם כרוכה בסכנה״ (יומ"א, עמ' 1025).

עמדתו המצפונית, שהפכה יותר ויותר נחושה והשקפתו האישית מה טוב לעם, הרחיקו אותו בהדרגה מאותה ״נפש העם״.

 

מפלה

 

בבחירות לכנסת השלישית, שהתקיימו ב-17 ביולי 1955, איבדה מפא״י - שבראש רשימתה הוצב בן-גוריון - חמישה מנדטים ורבים תלו שקיעה זו במדיניותו ההססנית של שרת ובהידרדרות מצב הביטחון שאותה מדיניות כשלה בריסונה. אולם שנתיים ימים בראש הפירמידה חוללו שינוי עמוק בראייתו של שרת את עצמו. ב-11 באוגוסט 1955, כאשר נודע לשרת בראשונה כי בעקבות הבחירות לכנסת מתכונן בן-גוריון לשוב לתפקיד ראש הממשלה, נתקף זעם ושטח אותו ביומנו: ״עולמי חשך עלי ולא יכולתי להרים ראש״. הוא הרגיש ששוב לא יוכל לשוב אל תפקיד עושה דברו של בן-גוריון. בעקבות נאום תוקפני אנטי-שרתי מובהק, שנשא בן-גוריון במרכז מפא״י ב-8 באוגוסט 1955 (יומ"א, עמ' 1117-1116), שעורר חלחלה בלבו של שרת, הוא שב ורשם עתה:

בבת-אחת הפך אותו נאום-זוועה משַוְועת אין-אונים של מנהיג שנכשל לדבר השליט, הנגיד ומצווה - לנאום תוכניתי מחייב ופסקני של ראש הממשלה המיועד. הוא קבע שם מסמרות איזה שר חוץ נחוץ לו - צייתן וכנוע, בעל מקצוע שכיר, שתפקידו לנסח, להסביר ולהצדיק את מדיניות אלופו הרודני. הרגשתי מחנק גשמי - עצירת נשימה ונחשול של בחילה - אל אלוהים, חשבתי, מתי הייתי במצב כזה וכיצד נקלעתי לתוכו? האני אקבל עלי דין מחפיר זה? האני אתן כבודי למרמס, אאנוס כך את מצפוני? (...) ובפעם הראשונה התברר לי לחלוטין כי מקומי לא יכירני בממשלת בן-גוריון (...) אך ידעתי כי נפל הפור, כי העניין עבר את גבולות השכנוע, כי כאן החל נשמע ומצווה קול פנימי מכריע, דבר הגורל״ (יומ״א, עמ' 1128).

קשה לתאר את שרת כותב דברים מתפלצים כאלה שנתיים קודם לכן; נראה שלא רק החרפת הניגוד הרעיוני בינו לבין בן-גוריון גרם לזעזוע. הדבר העיד גם על מהפך קיצוני שחל בחוויית זהותו של שרת בינו לבין עצמו. שנתיים בראשות הממשלה חוללו גם פיחות בדמותו של בן-גוריון בעיני שרת. בנובמבר 1955 רשם ביומנו ללא הסתייגות דברים שאמרה לו רעייתו צפורה:

״דאבון לב הוא לאומה כולה כי בן-גוריון הפסיד עולמו. נתחללה האגדה. שגיאת חייו כי גמר אומר לסיים פרישתו לא בשדה בוקר אלא כראש ממשלה. שרירות לבו זו - לשוב אל ההגה, ולו אך הפעם, יהיה מה - הייתה בעוכריו״ (יומ"א, עמ' 1226).

מן הדברים הללו נראה בעליל ששרת ראה את עצמו חלופה ראויה לשלטונו של בן-גוריון וכמי שמציב אלטרנטיבה מדינית מוגדרת ומובהקת. אכן, שרת לא קיבל את דין סילוקו מראשות הממשלה בנקל. כך, למשל, כתב ב-7 באוגוסט 1955:

״איני רואה עצמי כראש ממשלה שנכשל בתפקידו והגיעה שעתו לפנות מקומו לחברו הטוב ממנו. (...) זכות זו שנטל לעצמו בן-גוריון להטיל את ראשותו על הכלל אך ורק משום שצלחה עליו הרוח לחזור לשלטון, מקוממת אותי עד עמקי הנפש" (יומ"א, עמ׳ 1110).

בשלב מסוים שקל לערער במוסדות המפלגה על סמכותו של בן-גוריון להרכיב את הממשלה הבאה, אלא ששמועות כאילו על רקע קשיים בהרכבת הממשלה שוקל בן-גוריון פרישה עיכבו יוזמה זו. כאשר נודע לו סופית שבן-גוריון אינו חוזר לשדה בוקר,[5] רשם ביומן:

״ישבתי שקוע בקדרות איומה״ (יומ"א, עמ׳ 1128).

גם בן-גוריון לא טמן ידו בצלחת.

מצד אחד הודיע לצמרת המפלגה ש"בלעדי שרת הוא עצמו לא ישתתף בממשלה״ (יומ"א, עמ׳ 1138),

ומצד אחר הבהיר במספר הזדמנויות באלו תנאים הוא מציע לשרת את התפקיד. בשיחה עם נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, אמר לו בן-גוריון שהוא רוצה בשרת כשר החוץ בממשלה, אך

״ברור שהוא יצטרך לבצע המדיניות [שתיקבע] וכן ברור שאם לא יסכים לה - לא יוכל להיות שר החוץ. מובן שהדברים נמסרו לשרת מייד" (יומ"א, עמ׳ 1060).

על מנת להעמיד את שרת במקומו ולהבהיר מה תפקיד הוא מייעד לו כשר החוץ, יצא בן-גוריון במה ששרת ראה

כ״התקפה גלויה, חזיתית ושוצפנית, נגדי ונגד מדיניותי״. ״משרד החוץ״, הסביר בן-גוריון לחברי מרכז המפלגה ב-8 באוגוסט 1955, ״גורס כי לו הסמכות להכריע במדיניות הביטחון; עיקרון זה פירושו הפקרת הביטחון וחורבן המדינה. שר הביטחון הוא המוסמך לקבוע את מדיניות הביטחון ואילו תפקידו של שר החוץ הוא להסביר את המדיניות הזאת כלפי המעצמות ו'או״ם שמום'״ (יומ"א, עמ׳ 1115).

שרת נדהם ונעלב. הוא ראה בדברים כוונה

״לרמוס שרידי חברות ברגל גסה ולהתעלל בכל מושכל ראשון של אחריות מדינית והגינות אישית וציבורית (...) העוול וההפקרות היו משוועים״.

שרת ראה במעשהו של בן-גוריון אות לשקיעתו של בן-גוריון:

״נורא היה לראות אדם גדול בקלקלתו, יותר נכון, בהתבזותו. נראה כי כשיא עלייתו של אדם כן שפל ירידתו״ (יומ"א, עמ' 1118-1117).

ניתן לשער, שהפיחות שחל בהערכה שרחש שרת לבן-גוריון תרם גם הוא לאותה דרישה שדרש שרת מעצמו לעמוד בתוקף על דעתו ולהילחם עד חורמה נגד מדיניותו של בן-גוריון.

מן הסתם חש גם בן-גוריון בשינוי שחל בהלך רוחו של שרת. מאיר בראלי, מצעירי מפא״י באותם ימים, סיפר שבן-גוריון הסביר לו את פשר הקרע:

״כהונתו של שרת כראש ממשלה גרמה לשינויים כאלה במשה שרת, שהפריעו לדוד בן-גוריון לעבוד איתו״.[6]

בתשובה למכתב ששיגר לו הרצל ברגר, ח״כ ומבכירי עיתונאי ״דבר״, לאחר הדחת שרת מן הממשלה, כתב בן-גוריון:

״היה לי הפעם רושם, שאחרי היותו ראש הממשלה, ובייחוד לאחר כניסתי לממשלה בראשותו, וקבלי ברצוני הטוב את הכרעתו - זחה דעתו, אם לא לומר התנפחה יהירותו״ (יומ״א, עמ' 1546-1544).

בן-גוריון חש בשינוי אך טעה בפירושו. כל המעיין ביומן שרת יבחין כי מקור השינוי לא היה ב״התנפחות יהירותו״. לאורך כל המשבר נשאר שרת אותו אדם צנוע שהיה כל ימי חייו, אדם המוכן לבטל עצמו לטובת האינטרס הכללי כפי שהוא הבינו. השינוי שחל בו מאז נטל את ראשות הממשלה נבע מתחושתו שהוא מייצג טוב יותר את האינטרס האמיתי של המדינה, ושוב אין הוא חופשי לבטל השקפתו בפני עמדות מנוגדות ולכן הוא חייב להיאבק על אינטרס זה בכל מאודו. הפיחות שחל בעיניו בדמותו של בן-גוריון חיזק בו אותה נחישות, שבן גוריון פירש שלא כדין כ״יוהרה״.

במכתב ששיגר שרת לארבעה חברים בכירים במפא״י, שבו שטח לפניהם את לבטיו האם לקבל על עצמו את תפקיד שר החוץ בממשלתו החדשה של בן-גוריון, הזהיר כדרכו בגילוי לב מוחץ:

״ייתכנו מצבים שימנעו ממני את היכולת להמשיך בתפקידי כשר החוץ וכחבר הממשלה. מצבים כאלה עלולים להיווצר בכל פעם שאהיה נתבע לבצע או להצדיק מדיניות חוץ תוך אונס מצפוני ועשיית שקר בנפשי״ (יומ"א, עמ' 1146).

ניבא ולא ידע מה ניבא: אותו שילוב קטלני בין הפער הקיצוני שנפער בין עמדותיו לעמדות בן-גוריון, עם העמידה הנחרצת שבה העמיד שרת את עצמו, שתבעה ממנו מאבק נחוש על עמדותיו, הוא שהוליך כעבור עשרה חודשים למשבר הסופי. אך לפי שעה, חרף ההיסוסים והפקפוקים, קיבל שרת את דין צמרת מפלגתו והצטרף לממשלתו החדשה של בן-גוריון.

 

ללא סמכות מוסרית

 

מעשה המרכבה של הקואליציה החדשה נתקל בקשיים רבים והתמשך למעלה מן המשוער. במהלך אותה תקופת בין-השמשות לקה בן-גוריון במחלה ויצא ממעגל הפעילות למספר שבועות. כתוצאה מכך נשאר משה שרת על כנו כראש ממשלה שלושה חודשים נוספים, אלא שמעמדו כשומר זמני של החותם נחלש. ביומנו כתב:

איזה מזל קטלני! עלי להופיע כראש ממשלה שנפסלה כבר סמכותו ולהגיש ממשלה מחודשת אשר מישהו אחר הקימה למורת רוחי, ולהציג את עצמי כממלא מקומו של אותו מישהו, ולשאת בינתיים באחריות להסדר שאני שולל לחלוטין כמה מיסודותיו, ולהישאר רתוק וכפות ללא יכולת לעשות את המוטל עלי בימי מסה והכרעה אלה - לנסוע לארה״ב או לפחות לאירופה - ועל כל פנים להכריע בקביעת מדיניות לפי ראות עיני. נגזר עלי מצב אשר פשוט אין לשאתו״ (יומ"א, עמ' 1225).

וכך הוא מתאר את מצב רוחו:

מוטל עלי לשאת לזמן בלתי מוגבל בראשות הממשלה ללא סמכות מוסרית של ממש וללא יכולת של תכנון והתוויית קווים לעתיד - ואני עושה זאת כאילו כפאני שד, ללא כל חדוות עבודה, תוך הרגשת מחנק הולך וגובר (יומ״א, עמ' 1110).

גם יכולתו לעמוד מול בן-גוריון ויתר הנהגת צמרת הביטחון נקטמה. ניסיונותיו למתן את המתיחות תוך הידברות עם המצרים באמצעות ועדת שביתת-הנשק והשלטת איפוק על צה״ל לאורך רצועת עזה לא צלחו. למגינת לבו, תקריות הגבול הלכו ורבו. המצרים פגעו יומיום בסיורי הגבול הישראלים ומדי פעם אף התנהלו חילופי אש מרגמות ותותחים (יומ"א, עמ' 1143).

ב-22 באוגוסט, בעקבות התקפה של משמרות מצריים על פטרול צה״לי, הסתערו הצנחנים וכבשו זמנית מוצב מצרי ליד קיבוץ מפלסים מעבר לגבול. נאצר הגיב בהפעלת יחידת הפידאיון שהוקמה באביב אותה שנה. בתגובה הציע המטה הכללי של צה״ל לערוך בליל 29 באוגוסט מספר פשיטות לאורך הרצועה. ההצעה אושרה על ידי שר הביטחון ועל ידי ראש הממשלה, אלא שברגע האחרון התחרט שרת והורה להחזיר את הכוחות שכבר היו בדרכם ליעדיהם. הדבר היה קשור בניסיון תיווך שניהל באותם ימים אלמור ג׳קסון, שליח ה״קווייקרים״ האמריקנים, בין ישראל ומצרים, ושרת חשש להיראות כמי שמחבל במאמצים הללו. הרמטכ״ל משה דיין הודיע כי יתפטר מתפקידו אם פעולת תגמול נרחבת לא תאושר לאלתר ושרת, שחשש שגם בן-גוריון ילך בעקבותיו, נכנע ללחץ. למחרת בלילה תקף גדוד הצנחנים את משטרת חאן-יונס, הרס אותה והרג למעלה מ-70 חיילים מצרים.[7]

אף שכראש ממשלה היה בסמכותו של שרת לקבוע את הקו שיש לנקוט, הדגימה פרשה זו היטב את חולשתו הגוברת כראש ממשלה ״בין הזמנים״ ונוכח הקצנת התביעה של מערכת הביטחון לנהל מדיניות תוקפנית. לעומת זה, עמד שרת על דעתו ופסל הצעה של צה״ל לבצע פעולת תגמול נגד לבנון בתגובה על מספר פיגועי רצח שמבצעיהם באו משטחה (יומ"א, עמ' 1173), והצעה נוספת לפעולת תגמול ברצועת עזה בעקבות רצח שומר ליד מושב גילת (יומ"א, עמ' 1193-1192). הפרשה גם הגבירה את תחושת הניכור של שרת מצה״ל וממנהיגו הרמטכ״ל. לאחר שהמתיחות לאורך הגבול המצרי פגה במידת-מה, רשם שרת בנעימת לעג חריפה:

״דיין היה אבל וחפוי ראש על השקט השורר באזור רצועת עזה״ (יומ"א, עמ' 1157).

תקלה שאירעה בעת כניסת חיילי צה״ל לתוך מפקדת משקיפי האו״ם בניצנה ב-20 בספטמבר 1955, שבה נפצעו שני חיילים מצרים, תרמה אף היא לחוסר האמון הגובר של שרת בפיקוד צה״ל. ביומנו רשם:

״סטייה פרועה זו מסיכום ברור ומפורש (...) גרמה לי פלצות״ (יומ״א, עמ' 1158).

בימיו האחרונים בתפקיד ראש הממשלה חש שרת מצוקה גוברת. הודעתו של גמאל עבדול נאצר [27/9/1955] על עסקת הנשק הגדולה שחתמה מצרים עם צ׳כוסלובקיה הטילה את המערכת כולה לתזזית עזה. חרדה אחזה בישראל לנוכח ההפרה הבוטה במאזן הכוחות שחלה בינה ובין מצרים. נשמעו קולות גוברים שתבעו לצאת למלחמת מנע.[8] שרת רשם ביומנו כיצד תינה באוזני רעייתו את

״מדווי לבי על הסיכָּלוֹן שאני נתון בו ועל המבוכה האופפת אותי ועל אוזלת היד שהיא מנת חלקי״;

דברי ארגעה שניסתה רעייתו להרעיף עליו לא גרמו לו הקלה:

״שורש ייסורי הוא כי איני רואה דרכי בתוך הסבך שנוצר בחזית החוץ וכאילו נשמט מידי הגה היוזמה וההדרכה״ (יומ"א, עמ' 1198).

לאורך כל ״הימים הקודרים״ ההם הוא קיבל תמיכה ללא סייג מסגל עובדי משרד החוץ, שתמכו בגישתו המדינית ואף הרעיפו עליו אהבה והערצה, אך בכל אלה לא היה כדי להפיג את תסכולו ואת תחושת הבדידות שאפפה אותו. באמצע אוקטובר, כשבועיים לפני שסיים את תפקידו כראש הממשלה, רשם ביומנו דברים מרים כלענה:

כיחדתי זה זמן תחת לשוני את המבוכה המדכאה שאני עצמי שרוי בה מאי-ראיית דרכי בתוך הסבך החמור שענייננו נתון בו. (...) אני מתהלך אובד עצות וההרגשה כי איני אוחז בהגה ביד אמיצה ואיני יוזם מגמה וחתירה פעילה (...) הרגשה זו מנמיכה שיעור קומתי בעיני עצמי ואינה נותנת לי מנוח. אין לתנות כלל את ייסורי נפשי בימים אלה (יומ"א, עמ' 1207).

נראה, ששרת שפט את עצמו בחומרה יתרה, שהרי שוב לא הייתה בידיו אפשרות ״לאחוז בהגה ביד אמיצה״ כאשר כבר היה ברור שבתוך ימים ספורים יתפוס בן-גוריון את ההגה וכל כיוון המדיניות ישתנה מקצה אל קצה. אולם עצם העובדה שהוא לא עשה הקלה לעצמו בנימוק שימיו כראש ממשלה ספורים, מצביעה על אותו שינוי עמוק שחל בראייתו את מחויבותו למצפונו.

במסגרת המגעים להרכבת הממשלה החדשה הציע בן-גוריון למשה שרת לשוב ולשמש כשר החוץ בממשלתו. שרת, כפי שראינו לעיל, התחבט בשאלה זו רבות מאחר שהיה ברור לו כי נכונות לו מחלוקות קשות (יומ"א, עמ' 1106-1105). בסופו של דבר, חרף כל העלבונות והמצוקות, קיבל את הדין. בפני מדינת ישראל עמדו עתה בעיות מדיניות קשות. ב-16 באוגוסט 1955 הכריז מזכיר המדינה דאלס על תמיכתו ברעיונות שהיו כלולים ב״תוכנית אלפא״[9] והיה ברור שישראל תהיה חשופה בעתיד הקרוב ללחצים בינלאומיים חמורים. לאחר ששגריר ארצות-הברית אדוארד לוסון מסר לשרת את הדברים, הוא רשם ביומנו:

״הניחני נרעש ונפחד. הייתה לי הרגשה כמעין זו של ערב 'הספר הלבן' ב-1939 (...) צעד שלילי זה בעל טווח כה רב עלול להיות ממאיר ביותר״ (יומ״א, עמ' 1147). גם עסקת הנשק הצ׳כית-מצרית חייבה עתה מאמץ מדיני עליון לנסות ולהשיג נשק מאזן״.

הסכמתו של שרת לשוב וליטול על עצמו את האחריות למדיניות החוץ של ישראל נבעה מן ההכרה שהוא חייב להישאר במערכת על מנת לסכל את מזימות האמריקנים והבריטים ועל מנת לעמוד בפרץ ולמנוע מישראל יוזמות מלחמה, שנראו לו מסוכנות ומיותרות. צפורה שרת כתבה אז לבנה יעקב ולרעייתו רנה, אז בחו״ל:

״אם אבא יישאר בממשלה הוא יוכל לעצור את בן-גוריון בהשתוללותו וישמור ויציל מחבלות את מה שניתן להציל״ (יומ"א, עמ' 1149).

 

עדנה מאוחרת

 

במשך מספר ימים הייתה לשרת עדנה. בסוף אוקטובר 1955 התקיים בז׳נבה כינוס פסגה של שרי החוץ של המעצמות. בעצת יועציו במשרד החוץ החליט שרת, עדיין ראש ממשלת ישראל, לנצל את ההזדמנות, לצאת לז'נבה ולשטוח לפני המתכנסים את דאגתה של ישראל נוכח התחמשות המצרים בנשק סובייטי ולתבוע איזונו של מאזן החימוש שהופר. ב-23 באוקטובר המריא לפריס ונפגש תחילה עם אדגר פוֹר, ראש ממשלת צרפת. מסעו החל ברגל ימין, משום שפוֹר נענה לכל בקשות הרכש שהוגשו לו - הן כללו מטוסי סילון מתקדמים, תותחים ארוכי טווח להרכבה על טנקים ורשימה ארוכה של פריטי חימוש נוספים.

״התגובות החיוביות כאש מתלקחת הדהימוני בקלותן ובמיידיותן. (...) הסתלקנו חוגגי ניצחון בלב״,

רשם שרת ביומנו. אף שפור סולק במהרה מהשלטון בעקבות הבחירות שהתקיימו בצרפת, סבר שרת שהפגישה עמו שימשה פתח לקשרי רכש הולכים ומתפתחים בין ישראל לצרפת. לעומת הצלחה זו, לא הניבו פגישותיו של שרת עם שאר שרי החוץ פירות של ממש. הוא נפגש עם ג׳ון פוסטר דאלס, מזכיר המדינה האמריקני, ועם הרולד מקמילן שר החוץ הבריטי בפריס, ובז׳נבה נפגש פעם נוספת עם שני אלה וכן נפגש שם עם אנטואן פיניי, שר החוץ של צרפת ועם ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ הסובייטי.

כצפוי, הקרין שר החוץ הסובייטי עוינות והשיחה עמו הפכה במהרה לוויכוח סוער ועקר.

״הוויכוח״, רשם שרת, ״יותר נכון הריב, עמד כל הזמן בחומו. לא חרגנו מגדר הנימוס הלשוני אך היו התרסות בוטות מזה ומזה״.

אך גם את פגישותיו הנוספות עם דאלס ומקמילן סיכם שרת בשלילה

״מבחינת התוצאה הממשית ואקלים היחסים הייתה זו אכזבה גמורה״.

בריטניה וארצות-הברית עמדו בעיצומם של המאמצים לקדם את ״תוכנית אלפא״ ושל ניסיונות למנוע את גלישתו המוחלטת של נאצר לעבר ברית-המועצות, ולא היו מוכנות לשקול בשלב ההוא כל סיוע לישראל בין אם על ידי אספקת חימוש ובין אם באמצעות ברית הגנה או ערבויות הגנה.

בהגיעו לז׳נבה רשם שרת ביומנו:

״קמתי שחוח מדיכאון. הרי מלבד התוצאות המפתיעות שהשגתי אצל פוֹר – במבצעַי הדיפלומטיים העליתי חרס ונגזר עלי כנראה לחזור בידיים ריקות. (...) נמצא כי תחת לחזק מעמדה של ישראל החלשתיהו, ותחת להרים קרנה הורדתיה. (...) נחלתי כישלון חרוץ״.

שרת לא צדק במשפטו זה. חרף הכישלונות הדיפלומטיים לבש מסעו לז׳נבה צביון דרמטי בלתי צפוי והיכה גלים ברחבי עולם. הפולמוס שניטש באותם ימים בישראל בדבר מלחמת מנע לא נותר סוד, ועיתונות העולם ראתה יוזמה התקפית של ישראל כאפשרות ריאלית. נוכח השיממון והקיפאון שאיפיינו את שיחות ״הגדולים״, הפכה נוכחות שרת לאירוע הדרמטי היחיד בוועידה. בצדק רשם שרת ביומנו, כי בסופו של דבר הוא הצליח

״לגנוב את ההצגה (...) הופעתנו בז׳נבה כבשה מקום ראשון בכותרות העיתונות, הטלוויזיה והרדיו״ (יומ"א, עמ' 1250-1243).

כתב ״מעריב״ סיכם את המסע כ״סנסציה עולמית״:

״אולי לא יביא עמו משה שרת ממסעו נשק אמריקני (...) אבל כבר ברור ששליחותו השיגה מטרה חשובה אחת: היא גייסה את דעת-הקהל העולמית נגד חימוש חד-צדדי של הערבים והעלתה את הבעיה הזאת למקום ראשון במעלה במדיניות העולמית״ (״מעריב״, 27/20/1955).

בגנזך המדינה מצויים שני תיקים עבי כרס עם מאות קטעי עיתונות שזרמו מהעולם כולו עם דיווחים נרחבים על הופעותיו של שרת בפריס ובז'נבה. בסקירה השבועית של משרד החוץ מ-2/11/1955 נכתב:

״[זה היה] אחד השיאים במאמציה המדיניים וההסברתיים של מדינת ישראל מאז היווסדה״.

אך טבעי הדבר, ששרת התבסם מן החשיפה הנרחבת שהוענקה לו. הוא תיאר את החוויה ביומנו:

״מראה כזה עוד לא ראיתי מימי, אף לא פיללתי כי ייתכן. מאות, ממש מאות, עיתונאים וצלמים לעשרות צבאו עלינו״.

בשובו לנמל התעופה של לוד, והוא עדיין ראש הממשלה, המתינו לו משמר כבוד, תזמורת צה״ל וקהל רב, והוא רשם ביומנו הערה שמישהו מעוזריו לחש באוזניו:

״זהו סיום מפואר לתקופת כהונתך כראש ממשלה. (...) זהו ביטוי לרחשי לב הארץ כולה עם שובך ממסעך זה״ (יומ״א, עמ' 1278).

 

סכין בגב

 

הסיפוק שנחל שרת מהופעותיו בפריס ובז׳נבה והחום הרב שהעניקו לו חבורת הפקידים והשגרירים שנלוו אליו בשליחותו לא הפיגו את חששותיו מן הצפוי לו בחודשים הבאים. ב-2 בנובמבר 1955 הושבעה ממשלתו החדשה של בן-גוריון ובו בלילה ערך צה״ל את הגדולה בפעולות התגמול עד אז. חטיבה שלמה כבשה והרסה את כל מערך המתחמים המצרים באזור הסבחה (בסמוך למפורז ניצנה) [״מבצע הר געש״]. 70 חיילים מצרים נהרגו, כ-50 נלקחו בשבי וכן נלקח שלל רב. שרת הסתייג מן העיתוי ואף הריץ לבן-גוריון פתק ובו העלה את ספקותיו, אך ההחלטה כבר נפלה והוא נמנע מהתווכח. אולם היה ברור שאין זה אלא איתות ראשון לשלשלת התנגשויות צפויות בין ראש הממשלה החדש ושר החוץ שלו, למרות שבן-גוריון חזר והצהיר שגם הוא מתנגד למלחמת מנע (יומ"א, עמ׳ 1281-1280). גם בן-גוריון הבין, שמלחמה שתחל ביוזמה ישראלית תיתקל בהתנגדות חריפה, אולי גם אלימה, מצד מעצמות המערב. ב-22 באוקטובר, ימים ספורים לפני צאתו לז׳נבה, כשביקר שרת את בן-גוריון בעת שהחלים במלון בירושלים, אמר לו הלה מפורשות שהוא מתנגד למלחמת מנע, אך גם הבהיר שיש להגיב בחריפות על כל פגיעה מצרית, ולהקפיד עם המצרים על כל הפרה של הסכם שביתת-הנשק. שרת הבין היטב את כוונתו של בן-גוריון, אך תמה

״אנה פני בן-גוריון מועדות - האם רק ׳להגיב׳ או להתגרות מלחמה. במילים אחרות, כשהוא אומר כי אי-אפשר ׳במלחמה יזומה׳ היכן כאן הדגש, במילה הראשונה או השנייה? זאת אומרת, האם אין רצונו במלחמה או שבהחלט הוא חותר למלחמה על מצרים, אבל בתנאי שהיא לא תיראה בעיני העולם כמלחמה יזומה מאיתנו אלא כפויה עלינו״ (יומ"א, עמ׳ 1240).

חשדנותו הייתה מוצדקת. למחרת נפגש גם הרמטכ״ל דיין עם בן-גוריון והשניים סיכמו את קווי מדיניות הביטחון שתינקט עם הכתרתו של בן-גוריון לראש הממשלה - גישה שנודעה לימים כ״מדיניות הדרדור״. לרגל מחלתו טרם חזר בן-גוריון באותם ימים לרשום תרשומות ביומנו, אך ביומן לשכת הרמטכ״ל מופיע דיווחו של דיין בשובו מהפגישה לסגנו אלוף חיים לסקוב ולראש אמ"ן אלוף יהושפט הרכבי:

גם בן-גוריון סבור שהפתרון היסודי לבעיות הביטחון המחריפות של ישראל הוא הפלת משטרו של נאצר, וכדי להפילו יש לחולל התמודדות מכריעה ומקיפה בין צה״ל ובין הצבא המצרי. למרות זאת יש לשלול מיסודו את רעיון מלחמת המנע, מאחר שהיא תעמיד את ישראל נגד העולם כולו. לכן ״את ההתמודדות יש לחולל בשיטת ההידרדרות. (...) את הפרובוקציה מספקת מצרים השכם והערב. ישראל יכולה להסתפק בכך שתעמוד על זכויותיה בעקשנות וללא ויתור, ותגיב בחריפות על כל תוקפנות מצרית. סופה של מדיניות כזו להביא את המתיחות לידי התפוצצות מאליה״.[10]

קווים אלה שהתווה בן-גוריון כוננו מסלול התנגשות בלתי נמנע עם שרת לא רק משום שעמדו בניגוד גמור להשקפותיו ולתפיסותיו של שר החוץ, אלא גם משום ששרת, כאמור, היה עתה אדם אחר. מי שעמד עד לפני ימים מעטים בראש הפירמידה, ומתוקף עובדה זו לא יכול להתחמק מלהגשים בכל הנחישות את המדיניות שנראתה לו חיונית לביטחונה ולשלומה של ישראל, שוב לא יכול להסתתר מאחורי התירוץ שמישהו אחר נושא באחריות העליונה. הערכתו הביקורתית, שלא לומר המזלזלת, כלפי בן-גוריון הפכה עתה לאמונה לוהטת ש״הזקן״ מוליך את המדינה אל עברי פי פחת והוא עצמו חייב לעשות הכל על מנת - כפי שכתבה צפורה שרת לרנה וליעקב שרת

- ״לעצור את בן-גוריון בהשתוללותו, לשמור ולהציל מחבלות את מה שניתן להציל״ (יומ"א, עמ' 1149).

ואכן, באומץ רב, נאמן לחלוטין לתפיסותיו ולמצפונו, עלה בידי שרת להביס את מדיניות הדרדור ואפילו לשכנע את בן-גוריון עצמו להציב את המאמץ הדיפלומטי להשגת חימוש מאזֵן בעדיפות העליונה. באמצע דצמבר בוטלו למעשה כל ההכנות למבצע ״עומר״, שנועד לכיבוש מצרי אילת וללא ספק, אילו יצא לפועל, היה מחולל מלחמה בהיקף מלא. ב-16 בדצמבר נפגש בן-גוריון עם צמרת צה״ל כדי להסביר את השינוי שחל במדיניותו. הוא אמר להם:

השיקול המכריע הוא לעשות את כל המאמצים להשיג נשק, שכלול הצבא לעמידה, ולא להסתכן במלחמה תוקפנית, מלחמה אשר עלולה להיגמר בתבוסה צבאית על ידי כניסת כוח זר שלא נוכל לעמוד נגדו, ובוודאי תיגמר בתבוסה מוסרית עולמית ונעמוד מבודדים בקרב העולם. משום כך, לפי הכרתי, זו עמדה נבונה שנקטה הממשלה, שלא תהיה מלחמה יזומה על ידינו.[11]

לתפנית שחלה ממגמה תוקפנית לאסטרטגיה מיגננית היו סיבות אחדות. נאומו של ראש ממשלת בריטניה סר אנתוני אידן בבית העירייה של לונדון ב-7 בנובמבר (״נאום גילדהול״) חשף בצורה בוטה את עמדתן הנחרצת של בריטניה וארצות-הברית למנוע התערערות מצב הביטחון במזרח התיכון. גם תגובות האו״ם ומדינות רבות אחרות נגד פעולות התגמול שבוצעו באותה תקופה החריפו את החשש מפני התערבות מעצמתית נגד יוזמות מלחמה של ישראל. ייתכן שבן-גוריון עצמו פקפק מלכתחילה ביעילותה של מדיניות הדרדור ואפילו ביכולתה של ישראל לבצע את המתקפה המתוכננת נגד מצרי אילת. עם זאת, אין ספק שעמידתו הנחרצת של שרת והצלחתו להעמיד לימינו גם רבים משרי הממשלה, הציבו בפני בן-גוריון משקל-נגד ללחציו של הצבא, ומשה דיין בראשו, להמשיך להסלים את המתיחות ואפילו ליזום מבצע נרחב לכיבוש רצועת עזה.[12] ההכרעה הסופית להעביר את צה״ל למסלול הגנתי ולהפסיק לפי שעה את פעולות ההתגרות נפלה רק לאחר משבר חמור שחוללה פעולה נוספת ונרחבת במיוחד שביצע צה״ל בחופי הכנרת בלילה אור ל-12 בדצמבר 1955.

שבוע לאחר שהושבע לשר חוץ, נאמן לעדיפות העיקרית שקבע, יצא משה שרת למסע ממושך בארצות-הברית במגמה לשכנע את המימשל האמריקני לספק לישראל חימוש שיאזן, ולו במקצת, את הפער שנפער בינה לבין מצרים בעקבות עסקת הנשק ״הצ׳כית״.[13] חודש של פעילות מדינית וציבורית (למען ״המגבית היהודית המאוחדת״) עמוסה עמד להגיע לשיאו בפגישה נוספת שנקבעה לשרת עם מזכיר המדינה ל-12 בדצמבר, שבה היה ג׳ון פוסטר דאלס אמור לתת לשרת את תשובת ממשלתו לבקשותיה של ישראל לרכישת פריטי חימוש שונים. שרת הניח, שלפחות מקצתה של הרשימה שהוגשה תיענה.[14] אלא שבלילה שקדם לפגישה זו ביצע צה״ל ״פעולת דרדור״ שבה השמיד את כל עמדות הצבא הסורי לאורך חופה הצפוני-מזרחי של הכנרת (״מבצע עלי זית״). הפעולה נערכה מתוך תקווה לגרות סוף סוף את נאצר לתגובה שהתחייבה, לכאורה, מברית ההגנה שחתם עם סוריה חודשיים קודם לכן. המבצע החטיבתי המורכב, שהיה הצלחה גדולה במישור הטקטי, היה כישלון אסטרטגי ומדיני ממדרגה ראשונה. נאצר לא נתגרה והסתפק בהפרחת ססמאות מתלהמות ואיומים לעתיד לבוא. הסורים חזרו למחרת היום אל גדות הכנרת ושיקמו במהרה את ביצוריהם, ואילו התגובה הבינלאומית הייתה נזעמת ביותר וגרמה עיכובים אפילו בהספקת הנשק שהבטיח אדגר פוֹר. אולם התוצאה החמורה ביותר הייתה המשבר החמור שחולל המבצע בתוך הממשלה ובעיקר ביחסי בן-גוריון-שרת.

כצפוי, עקב ״מבצע עלי זית״ נדחו פגישת שרת עם דאלס ומתן התשובה לבקשות ישראל לנשק. שרת ראה במעשה חבלה חמורה בסיכוי לקבל נשק מהאמריקנים ובאינטרסים המדיניים של ישראל, אך גם פגיעה קשה בו עצמו. ביומנו רשם:

״חשך עולמי, עניין הנשק נרצח. (...) שוב רושם של שאיפת דם רב והתגרות למלחמה״.

במברק נרגז שהריץ אל בן-גוריון הוא התבטא ביתר איפוק, אך לא בפחות מרירות:

״לא יכול היה להיבחר מועד העומד בסתירה יותר מזעזעת למאמצים המדיניים והדיפלומטיים הנעשים בשליחות הממשלה ועל פי הוראותיה״ (יומ"א, עמ' 1307).

שרת לא היה יחיד שנדהם וזועזע. שרים וחברי כנסת זעמו לא רק על עיתוי הפעולה, על היקפה המופרז וחסר הפרופורציה ועל הנזק שגרמה במישור הבינלאומי, אלא גם על שבן-גוריון לא נועץ עם איש בטרם אישר את ביצועה, והיו שחשדו שצה״ל הרחיב על דעת עצמו את היקף הפעולה.[15] ייתכן שאהוד אבריאל, ממקורבי שרת, ביטא את מה שהתרחש גם בלבו של שרת עצמו - שרת רשם ביומנו את שאמר לו אבריאל למחרת ליל המבצע:

הממשלה בראשות בן-גוריון מהווה סכנה לעם וגורל המדינה נתון בידי שרת (יומ"א, עמ' 1307).

צפורה שרת, כדרכה, הביעה דעתה במכתב לבנה וכלתה ביתר בוטות:

״פעלו כאן זיקנת הזקן, תוצאות מחלתו האחרונה והחלשת כוח זיכרונו ויכולתו להקיף את הנעשה בכל החזיתות - מדינית וצבאית - תסביכו הישן כלפי אבא, ועל הכל באה השתלטותו על הזקן של משה דיין, שבפירוש רוצה מלחמה. רמטכ״ל זה בוודאי מצטער על שנאצר לא נענה להתגרותו״ (יומ"א, עמ' 1315).

ניכר שאפילו בן-גוריון עצמו נבוך ממה שהתחולל. תגובותיו ברובן היו קלושות ובלתי משכנעות ואפילו מתנצלות. בפתק ששלח פנחס ספיר לשרת במהלך ישיבת ממשלה, כתב:

״גם פני בן-גוריון לבשו קדרות, עצבות וצער. כל אבן מהקירות זעקה נגד המעשה״.

יצחק נבון, מזכירו של בן-גוריון, דיווח לשרת כי

"ראש הממשלה מתחרט על המועד ועל ההיקף״ (יומ"א, עמ' 1321).

כדי להקדים רפואה למכה הציע בן-גוריון עצמו בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת המבצע, שלהבא יהיה שר הביטחון חייב להביא לאישור הממשלה כולה פעולות בהיקף כה נרחב. יתר על כן, אף שהממשלה לא קיבלה החלטה מפורשת בדבר, הבהיר בן-גוריון למשה דיין שבפועל יהא צורך להימנע מפרובוקציות ולהיערך להגנה. לשאלתו של דיין ״מה יעשה הצבא מעכשיו?״ השיב:

״הצבא מעכשיו צריך להיות מוכן להתקפה מצרית. הצבא צריך לתכנן איך עומדים בפני התקפה מצרית אשר יכולה לבוא בחודשים הקרובים״.[16]

שרת ראה במעשהו של בן-גוריון גם פגיעה אישית חמורה. הוא חש כאילו נתקעה סכין בגבו.[17] ימים אחדים לאחר שובו ארצה כתבה רעייתו צפורה ליעקב ולרנה שרת:

"מידת דיכאון נפשו אין לשער. (...) הרגשתו היא כי קרה לו אסון אישי בגלל יחס חברו הקשיש אליו. הדרך ההגיונית בשביל אבא זוהי התפטרות, אך האם מותר לו לעשות צעד כזה כעת? זאת תהיה התמוטטות מוחלטת, נפילת הממשלה ובחירות חדשות וכו׳" (יומ"א, עמ' 1315).

הדברים שכתב ואמר שרת בימים האחרונים של דצמבר 1955 מלמדים, כי הניתוק בין השניים היה שלם וכי הוא נואש מלרפאו עד כי שוב לא ברר את מילותיו. בישיבת הוועדה המדינית של המפלגה אמר בהתייחסו למבצע:

״הגענו לשעה של ליקוי מאורות. השטן עצמו לא היה נותן עצה טובה ממבצע כנרת למניעת נשק מישראל״.

דברים אלה עוררו תגובה נזעמת של בן-גוריון. למרות שבפרשה זו נטתה המטוטלת לצד שרת, היה ברור שימיו בממשלה מעטים. ח״כ (מפא״י) ויו״ר ועדת חוץ וביטחון מאיר ארגוב אמר לח״כ (מפא״י) יונה כסה:

״כשם שיצמחו עשבים על כף ידי כך ימשיך משה שרת להיות שר החוץ״ (יומ"א, עמ' 1318).

חדי עין יכלו כבר אז להבחין שהצלחתו של שרת לכפוף את ידו של בן-גוריון ולאלץ את צה״ל לעבור למיגננה לא היה אלא ניצחון פירוס, וסופו שקבע לא רק את גורלו של שרת כשר חוץ אלא גם את העובדה שרק מעטים מעמיתיו יצאו להגנתו. דווקא התגייסותה של המדינה כולה להיערכות להגנה עד מתקפה מצרית הבליטה ביתר שאת את בדידותו ואת ניכורו הגובר של שרת מהלכי הרוח שהשתררו בציבור וכבשו את לב רוב עמיתיו.

 

כזר ומיותר

 

במשך החורף והאביב של 1956 הייתה מדינת ישראל נתונה בהלך רוח פטליסטי ובהתכוננות לקראת מתקפה מצרית שעשויה כביכול להתגשם בקיץ או בסתיו. גורמי המחקר וההערכה של אמ״ן, צה״ל, ורבים מן הפרשנים הצבאיים הניחו, שמתקפה מצרית עלולה להתחולל בקיץ או בסתיו. כישלונה של הדיפלומטיה הישראלית להשיג נשק חדיש, השפעתו הגוברת של נאצר בעולם הערבי, מצוקות ההסתננות וההפרות המתרבות של הסכמי שביתת-הנשק חיזקו בלב העם את תודעת הסכנה המתקרבת והולכת. מבצעי גיוס נרחבים שנערכו באותם ימים - גיוס כספים במסגרת ״קרן המגן״ או מבצע התגייסות העם לביצור יישובי הספר עוררו בעם רוח לוחמנית והגבירו את הציפייה לעימות הצפוי בקרוב. לאווירה זו התאימה מנהיגותו של בן-גוריון, אביר מלחמת העצמאות, ולא תדמיתו ההססנית והרכה של משה שרת, מה גם ששרת עצמו לא סבר כלל שמלחמה צפויה בקרוב. יוקרתו האישית לא פגה, אולם מרכזיותו בהנהגה דהתה והלכה. כדרכה, הבחינה צפורה שרת בתהליך היטב. במכתבה מ-5 בינואר 1955 ליעקב ורנה שרת כתבה:

מדברים הרבה דברים מיותרים וססמאות וצעקות נבובות פורחות פה ושם. פשוט בידיים יוצרים מצב רוח של מלחמה. לא כולם מטורפים, אך לא קשה להיגרר אחר ההיסטריה. לאבא עכשיו רק מטרה אחת - למנוע מלחמה ככל האפשר, וזה לא קל כאשר לראש הממשלה ולרמטכ״ל מצב רוח אחר. לראשון מתוך שהוא אוהב לשחק בחיילים וחי בדמיונות, ולאחרון מתוך שהכניס לראשו כי עתה היא שעת הכושר למגר את האויבים״ (יומ"א, עמ' 1327).

יומנו של שרת מלא באותם חודשים אחרונים לחברותו בממשלה דיווחים כאובים על התנצחויות חוזרות ונשנות בינו ובין בן-גוריון. בן-גוריון שלל כמעט כל הצעה שהעלה שרת ולעתים קרובות

״התלקח ושפך עלי קיתון זעם״ (יומ"א, עמ' 1331).

הוא גם חזר והצדיק בפומבי את מבצע כנרת וביטל את טיעוניו של שרת בדבר הנזקים שנגרמו בגינו. העניין לא פסק להטריד את מנוחתו של שרת; הוא היה נחוש להוכיח את משוגת המבצע ולחשוף את שנראה לו כשקריו של בן-גוריון. הוא גייס כל שבריר עדות לאישוש ביקורתו. כך, למשל, כחודשיים לאחר המבצע, נסע במיוחד לטבריה לפגישה עם חבר קיבוץ עין גב כדי לתחקרו על נחיצות המבצע בגין מצוקות הדייגים. (יומ"א, עמ' 1346). בתוך כך חש שרת היטב בניכורו ההולך וגובר:

״אבדה לי כל יכולת נפשית לשוחח עם בן-גוריון לאחר שהרס בלי רחם את יחסי החברות בינינו ועכשיו הוא מבקש את דמי״ (יומ"א, עמ' 1349).

אכן, נראה כי במשך פברואר ומרס חיפשו השניים הזדמנויות להתנגח, אך עדינותו של שרת הציבה אותו מראש בעמדה נחותה. את מרי שיחו שפך ביומנו:

״עד מתי אהיה אומנת לבן-גוריון לנקות אחריו?״ ובמקום אחר: ״הייתי טרף לחרון אפו אין אונים״ יומ''א,עמ' 1351);

ובעקבות המאבק בדבר העברת הטיפול בענייני הסכמי שביתת-הנשק רשם:

״קצתי בחיי מן הכורח להיאבק ולעקוב ולהציל. (...) כמה פגיעות חמורות נעשו במעמדי וכמה ביזיונות נחלתי וכמה הכרעות נפלו בניגוד להכרתי ולמצפוני שחייבו והצדיקו את התפטרותי״ (יומ"א, עמ' 1353).

כאמור, נערך צה״ל במשך החורף להגנה בפני ההתקפה המצרית, שלכאורה הייתה צפויה בקיץ. כל יישובי הספר בוצרו; יישובים חדשים נוסדו בפתחת ניצנה מטעמים צבאיים גרידא; צה״ל פרס שדות מוקשים בנקודות התורפה; הוקמו ועדות שרים מיוחדות להכנת העורף והמשק למלחמה (של״ח ומל״ח); מערך המילואים שודרג והתעדכן. באוויר עמד ריח מלחמה. לשרת נראו כל ההכנות האלה ותחזית המלחמה שעמדה בתשתיתן כמופרכות מעיקרן. עמדתו זו החריפה את העימותים בינו לבין בן-גוריון. כך, למשל, בישיבת הממשלה ב-15 בינואר 1956 אמר בן-גוריון:

״אני בטוח ביטחון מוחלט כי מנוי וגמור עם נאצר לחסל את מדינת ישראל״.

שרת הסתייג מן הפסקנות הזאת (יומ"א, עמ' 1333), אלא שדברי בן-גוריון הם ששיקפו את הלך הרוחות ששרר ברוב שדרות העם, ואילו שרת ביטא בהסתייגותו בראש ובראשונה את ניכורו הגובר. הלך הרוח הפסימי שרר לא רק בקרב הציבור אלא גם בקרב רובה של המנהיגות, וכך, אט אט, בוֹדד שרת את עצמו גם משאר חבריו. אפילו ראש המוסד איסר הראל, שהיה מקורב אליו מאוד וכן גם גיסו שאול אביגור, ״בטוחים כי נאצר יתקוף״ (יומ"א, עמ' 1372).

ב-19 בפברואר כינס בן-גוריון את ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון לדיון מקיף על ההכנות למלחמה. סגן הרמטכ״ל אלוף חיים לסקוב הרצה לפני השרים את הערכות המצב של צה״ל ותגובות השרים העידו שגם הם שותפים להערכה בדבר קרבת המלחמה. נראה, כי רק משה שרת ניצב בשלב זה מנגד. אותו ערב רשם ביומנו:

״ישבתי רוב הזמן כאילו מן הצד - כה משונה הייתה בעיני השתקעות זו בחישובי המלחמה כאילו היא באמת מאחורי כותלנו - או משום שאין מנוס ממנה וזוהי גזירת הגורל, או משום שהיא אדיר-חפצנו ומנוי וגמור עמנו להביאה לעולם ברצון עצמנו, ויהי מה״,

אך כדרכו אין הוא בטוח בעצמו והוא מוסיף:

״ואולי אני הטועה והמוליך עצמו שולל, ניפתה אחרי הרהורי לבי ונתפס לאמונת שווא באפשרות הצלת השלום?״ (יומ"א, עמ' 1362).

גם יחסו של שרת לצבא ולמפקדיו נעשה חשדני ומתנכר עוד יותר ועמד בניגוד חריף להערצה הגוברת שרחש הציבור לצמרת צה״ל באותם ימים. לאחר סילוקם של הקצינים הבריטים ובראשם גלאב פשה מירדן, בראשית מרס, התעורר חשש למשטרו של חוסיין ובאופן יותר ספציפי התעורר חשש שמא ימנע הפיקוד החדש של ״הלגיון״ את עלייתה הדו-שבועית של שיירת החילופין והאספקה למובלעת הר הצופים. כדי לקדם את פני הרעה העלה הצבא לירושלים פלוגת צנחנים שנועדה לכבוש את שכונת שיח' ג׳ראח ולפרוץ בכוח אל ההר. שרת הסתייג אפילו מצעד שגרתי למדי זה, שבסך הכל נועד לקדם את פני הרעה. הוא פירשו כ

״סימן מובהק נוסף ליצר המלחמה היזומה שנכנס כדיבוק לצמרת צה״ל עד שהם עטים על כל אפשרות של תואנה ופתחון פה לבצע איזה מעשה מפוצץ שישמש גץ אשר ידליק את תיבת אבק השריפה״ (יומ"א, עמ' 1371).

אף שפיטורי שרת השתהו עד 18 ביוני, היה ברור כבר בסוף מרס כי דרכו בממשלה מגיעה לקצה. מאז חזר בן-גוריון בסוף פברואר 1955 לשמש כשר ביטחון בממשלת שרת, עמדה ביניהם מחלוקת בדבר ניהול ענייני הסכמי שביתת-הנשק והקשרים עם מנגנון משקיפי האו״ם. בן-גוריון טען ששאלות אלה הן בראש ובראשונה ביטחוניות במהותן, ואילו שרת טען לעומתו שמשרד החוץ אינו יכול להינתק מהמגעים הללו משום שהוא המופקד על ניהול ענייני האו״ם ברמה הבינלאומית. המחלוקת הגיעה לשיאה ב-18 במרס 1956 על רקע הצלחתו של שרת לבטל את תוכניתו של בן-גוריון להקים יישוב חדש בבארותיים, באזור ניצנה. בן-גוריון נזעם והודיע לשרת שלא יוסיף לדון בשאלות האלה ישירות עם שר החוץ אלא אך ורק במסגרת דיון בממשלה. החלטה זו העמידה את שרת במצב בלתי נסבל, משום הצורך בתיאום בינו ובין שר הביטחון בנושא זה, שנדרש יומיום, ולעתים קרובות לא ניתן להמתין עד לישיבת הממשלה. שרת כתב לבן גוריון ש

״כשיטה של קבע איני מוכן בשום פנים להתפשר עם מצב זה״,

והוסיף יותר מרמז על אפשרות התפטרותו:

״אני מניח כי בעצמך תבין את המסקנה המתחייבת לדידי מהמצב שנוצר״.

בן-גוריון לא התרצה וכתב בתשובה:

״זהו דבר מכובד להיות יועץ למשרד החוץ - אבל לא קיבלתי על עצמי תפקיד זה, ואין אולי גם החברים והציבור הרחב סבורים שזהו תפקידו של שר הביטחון״ -

והוא עצמו איים בהתפטרות ״מייד לאחר עבור סכנת המלחמה״. לדעתו של בן-גוריון, המחלוקת אינה סבה על דרכי התיאום בין המשרדים, אלא על השאלה מי קובע את המדיניות, והוא התריס:

״איני גורס כי שיתוף פעולה בין ראש הממשלה ושר החוץ פירושו קבלת דעתו של שר החוץ״, (יומ״א, עמ' 1378-1376).

אולם שרת לא נסוג למרות היותו מודע למעמדו המתערער. במכתב נוגע אל הלב ששיגר אל בן-גוריון ניסה להסביר, כי הנתק שכפה עליו ראש הממשלה בסוגיית שביתת-הנשק מעמידו במצב בלתי נסבל, ואף רמז שהאמברגו שהטיל עליו בן-גוריון יחייב אותו ״להסיק מסקנות״ משום שאין הוא

״מוכן לשרת בממשלה אשר אין מקובלים בה הלכה למעשה מושגי יסוד אלה של עזרה הדדית, אחריות קיבוצית ומילוי חובה ראשונית״.

אך עם זאת חזר ועמד על זכותו להיאבק על עמדותיו:

״שר אני ככל השרים והרשות נתונה לי להציע ולשכנע והרשות נתונה לכל חברי הממשלה להצביע לפי הכרתם״ (יומ"א, עמ' 1380-1378).

אלא שגם שרת הבין, שדווקא תביעה צודקת זו תהיה בעוכריו משום שבן-גוריון שוב לא היה מוכן לשאת את הקשיים ששר החוץ שלו עשוי לערום על דרכו.

במאבק זה גילה בן-גוריון מידה רבה של צרות עין, אולי אף קומץ רשעות, אולם על הפרק לא עמדו הלכות נימוסין. על הפרק עמדו טיבם של היחסים מיסודם ושאלת הסמכות הכוללת. ייתכן כי כבר בשלב זה הגיע בן-גוריון למסקנה שעליו להיפטר משרת, וכי את המשבר סביב פרשת הקשרים עם מנגנון האו״ם חולל במגמה לדחוק את שרת לעבר התפטרות. יתר על כן, בעניינים אלה נשאר שרת בודד והוא עצמו הרגיש בזאת בכאב לב נואש. בחריקת שיניים המשיך לנהל את ענייני משרדו אולם לבו בל עמו. ב-2 באפריל 1956 חזרה ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון לדון בסדרים מינהליים שיש להתקינם מראש לקראת מצב המלחמה הצפוי. שרת רשם ביומנו:

ישבתי בתוכם כזר וכמיותר, והייתי לָפות הרגשת אי-המציאותיות ואי-הממשות שבדיון זה כולו. כדי לא להוציא שעתי לבטלה נטלתי טופס של התקנות המוצעות וערכתיו סגנונית - זאת ודאי שלא היה עושה איש זולתי - אך כששאלתי עצמי אם צדקתי בהרגשתי כי כל ההכנות המסורבלות לפורענות הגדולה הן מאפע ועתידות הן להתנדף כעשן באשר פרוץ לא תפרוץ שום מלחמה - לא יכולתי לענות בחיוב. מי יודע מה ילד יום, מי יודע מה ילד יום! שוב חזרתי ושאלתי עצמי אם גיבוש ההנחה כי אנו עומדים על סף מלחמה והשרשתה במוחות ההמונים אינה עלולה, בכוח עצמה, ליהפך לגורם שסופו להביא מלחמה לעולמנו״ (יומ''א, עמ' 1385).

נבואה זו שלו התגשמה במלואה, אך בה גם חרץ את גורלו.

 

במדרון החוצה

 

כאמור, ביקש בן-גוריון לנטרל את משה שרת ואת משרדו מהטיפול בענייני שביתת-הנשק. עתה ביקשו הרמטכ״ל משה דיין ומנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס להדירם כליל גם מהטיפול בענייני רכש נשק. על רקע עוינותו של משרד החוץ הצרפתי מזה, ואהדתם הגוברת של גורמי הביטחון בצרפת לישראל מזה, עבר בהדרגה הטיפול בענייני הרכש לידי פרס וחבר עוזריו במשרד הביטחון. מעבר זה התאפשר על רקע האנרכיה ששררה במנגנוני הרפובליקה הרביעית. עם זאת, נשאר הטיפול ברכש ברוב ארצות העולם, ובייחוד בארצות-הברית, בידי הנציגים הרשמיים של משרד החוץ הישראלי, משום שכך הייתה דרכו של עולם: נושאים אלה נחשבו כעניינים מדיניים ודיפלומטיים ולא עניינים שיש להניחם לגנרלים.

כאשר נודע בראשית אפריל 1956, שמאמצי משרד החוץ להניע את ארצות-הברית להעניק לישראל נשק משמעותי עלו בתוהו, ומזכיר המדינה הודיע מפורשות שמימשלו לא ישמש מקור לחימושה של ישראל,[18] הציע דיין להפקיע את הטיפול בענייני רכש בכל הארצות מידי משרד החוץ ולהפקידו בידי משרד הביטחון. להצעה זו, כפי שהבהיר שרת, לא היה כמובן כל שחר, משום ש

״שום משא-ומתן עם מפקדות ועם הנהלות בתי חרושת [ברחבי עולם] לא יביא לידי תוצאות בלי הכרעה מדינית של משרדי החוץ [של הארצות שבהן מדובר], אשר רק הנציגויות [של משרד החוץ הישראלי] ישיגוה״.

הצעתו של דיין אפילו לא עמדה לדיון רציני. עם זאת, והדבר אופייני להוויית הימים ההם, גונן בן-גוריון בדיון על דיין בטענו כי דבריו לא הובנו לאשורם, ואילו בפועל התמידו אנשי פרס בצרפת לעקוף שם את השגריר יעקב צור, אשר לא שותף בפעילות הרכש ואף לא ידע כי בסוף יוני 1956 - ארבעה ימים בלבד לאחר הדחת שרת - התכנסו פרס ודיין וראש אמ״ן יהושפט הרכבי וראשי הצבא, המודיעין והתעשייה הצבאית של צרפת בעיירה וֶרְמאר שבעיבורי פריס לישיבה גורלית (״ועידת ורמאר״), שבה נחתמה עסקת נשק ומודיעין דרמטית בין שתי המדינות.[19] לפי שעה הסתפקו אנשי ממסד הביטחון הישראלי בהפגנת זלזול בוטה בשרת, כאשר נמנעו להזמינו להשתתף בטקס נחיתת רביעיית ה״מיסטרים״ הראשונה בשדה התעופה חצור ב-11 באפריל 1956. כזכור, התברך שרת בכך ששיחתו עם אדגר פור בסוף אוקטובר 1955 פתחה את הדלתות לקראת אותה עסקה. בראשי הפרקים שביומנו רשם רק ״לא הייתי...״, אך שלוש הנקודות הרועמת הללו ביטאו את עלבונו יותר ממילים (יומ״א, עמ' 1392; ר' גם יעקב צור, יומן פריס, עמ' 256-220).

ימים ספורים אחרי אותו טקס מעליב נוכח שרת כי נשאר בודד גם בקרב חברי הממשלה. כמסופר לעיל, עלה בידיו פעמים מספר בעבר להדוף בממשלה הצעות ״אקטיביסטיות״ שהעלה בן-גוריון בעזרת שרי מפלגתו המתונים ושרי המפלגות המתונות, שתמיד עמדו לימינו. בראשית אפריל, לאחר מספר חודשים של שקט יחסי, התלקחה מחדש האלימות בגבול רצועת עזה וחילופי האש הסלימו עד כדי הפגזת השוק במרכז העיר עזה ב-5 באפריל, שקטלה למעלה מ-50 אזרחים, לרבות נשים וילדים (יומ"א, עמ׳ 1506-1505, 1539). בעקבות הרג זה הפעיל נאצר את פלוגות הפידאיון, שבמשך לילות אחדים זרעו הרס וחורבן בדרום הארץ. בואו של מזכ״ל האו״ם דאג המרשילד לארץ ולחץ אמריקני כבד הרגיעו את המצב וצה״ל הסתפק בפעולות הגנתיות ונמנע מהחרפת המתיחות. ב-11 באפריל נדמה היה שגל התקפות הפידאיון חלף וצה״ל התכונן לחזור לשגרה, אך באותו לילה תקפה חולית פידאיון את בית הכנסת של מושב שפיר והרגה 5 ילדים שלמדו שם תורה ופצעה כ-20 מהם. עתה נראה כי אין מנוס מתגובה קשה של צה״ל, העשויה להוליך להתלקחות כוללת. עם שחר נתן בן-גוריון הוראה למטה הכללי להכין הכל למלחמה.

גם שרת זועזע ורשם ביומנו:

״אווירת ערב-מלחמה - דיכאון וזעזועים״.

בישיבת הממשלה שכונסה על מנת לאשר פעולת תגמול נרחבת היה שרת יחיד שהתבטא ברורות נגד ההצעה. גם שרים מתונים כפנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, ומשה שפירא מנהיג המפד׳׳ל, שבעבר תמכו בעמדותיו המרסנות של שרת, הציעו רק שהפעולה תידָחה עד לאחר הפגישה המתוכננת בין בן-גוריון להמרשילד, אך הצטרפו להצעה לייפות את כוחו של בן-גוריון, ב״התייעצות עם שר החוץ״, לאשר את הפעולה מבלי לשוב ולבקש את אישור הממשלה. שרת רשם:

״בודדוּתי בהצבעה, מכה קשה״ והוסיף: ״צריך לומר להם כי יכינו שר חוץ״ (יומ"א, עמ' 1385).

היומן זרוע באותם ימים ביטויי ייאוש: ״קצתי בחיי״; ״עייפתי עד מוות״. את מועקותיו ותסכוליו, שאותן תינה בלילות באוזני רעייתו, כינה ״יללת חתולים״ (יומ״א, עמ' 1391, 1396).

ב-5 במאי רשם שרת ביומנו: ״כלתה אלי הרעה״. הוא הבין היטב, שהיטפלות בן-גוריון להתבטאותו במסגרת מפלגתית מבלי שהתכוון לכך ברצינות, כי הוא נכון ליטול לידיו את תפקיד מזכיר המפלגה - הוא אמר מה שאמר במגמה לעודד את גולדה מאיר ליטול את התפקיד על עצמה - לא הייתה אלא תואנה לאלצו להתפטר (יומ"א, עמ' 1404). הודעתו המפורשת של בן-גוריון, שהוא עצמו יתפטר מהממשלה אם שרת ימשיך לשמש כשר החוץ, סתמה את הגולל. כאשר ב-5 ביוני התייצבו זלמן ארן ופנחס ספיר בפתח ביתו של שרת לחלות פניו שיקבל את הדין, נזעק שרת כלפיהם וקרא: ״אני יודע למה באתם - לשחוט אותי! אני מסכים״.[20] הכאב הנורא נשקף היטב בין השורות.

 

בשולי הפולמוס

 

פרשת פיטוריו של שרת נחקרה וסופרה היטב מנקודות מבט שונות ואין צורך לשוב ולפרט את הסיפור לפרטיו במסגרת מאמר זה.[21] אוסיף רק הערה אחת בשולי הפולמוס, ראשית, פרשנים אחדים הולכים בעקבות פרשנותו של שרת עצמו וטוענים שפיטוריו נועדו לפנות את דרכו של בן-גוריון לבצע את ״מבצע קדש״ ולהכות את נאצר שוק על ירך - תוכנית ששקל זה מכבר. משנודע לשרת דבר ההתקפה הישראלית בסיני בעיצומה של שליחות ממלכתית שנטל על עצמו בארצות דרום-מזרח אסיה, כתב ביומנו שהתקפה זו הייתה הסיבה העמוקה לפיטוריו (יומ"א, עמ' 1923). בנו יעקב החרה החזיק אחריו וטען:

״הקנוניה האנגלו-צרפתית-ישראלית במלחמת 1956 הייתה הסיבה להתפטרותו המאולצת [של שרת] מן הממשלה״.[22]

הביוגרף של שרת אף הוא טען שבן-גוריון סילק את שרת על מנת שתהיה לו "יד חופשית להכות במצרים בעתיד הקרוב", ואף הרחיק לכת וכתב שלאחר הסתלקותו של שרת בן-גוריון "היה חופשי לממש את תוכניותיו למלחמת מנע".[23]

אין ספק, שורשה של יוזמת בן-גוריון להביא לידי הסתלקות שרת מהמשלה היה נעוץ בהשקפתו שבעתיד הקרוב אפשרית מלחמה וצפויות הכרעות קשות שיחייבו אקטיביזם ביטחוני ונחישות, שאותם שלל שרת פעם אחר פעם בשנים האחרונות. בן-גוריון ביקש לפיכך להרחיקו כמי שעמד למכשול לנקיטת מדיניות תקיפה ויוזמת שהתכוון לנהל. בעיצומו של המשבר ניסח שרת עצמו את מניעו של בן-גוריון:

"סילוק מעצור להחלטות נמרצות" (יומ"א, עמ' 1474).

בכל המכתבים שכתב ובדברים שאמר בעקבות הפיטורין חזר בן-גוריון והעלה כגורם מרכזי את המקרים שבהם ארגן שרת בממשלה קואליציה נגדו. כנגד הטענה שהטיח בו הסופר וח׳׳כ ס. יזהר, כאילו הוא מבקש להשליט בממשלה "שפה אחת ודברים אחדים", השיב:

"בממשלה אין מתווכחים רק על פעולות - אלא גם מחליטים עליהן",

ואין סיבה להטיל ספק בדבריו שסילוקו של שרת נראה לו חיוני להבטחת מדיניות הביטחון שבחיוניותה האמין.[24]

עם זאת, הקשר שמנסים לקשור את פיטורי שרת באופן ספציפי עם מלחמת סיני מוטעה, מאחר שהוא יוצר רושם שכאילו באמצע יוני 1956 כבר החליט בן-גוריון לתקוף את מצרים - ולא היא. מזה למעלה משנה, כבר באפריל 1955, הגיע בן-גוריון למסקנה שהסכם שביתת-הנשק עם מצרים משמש למצרים כסות לתוקפנות ושוב אינו לתועלת לישראל ועדיף לבטלו. יתר על כן, הוא הסכים עם השקפתו של דיין שנוכחות הצבא המצרי ברצועת עזה מסוכנת משום שהיא מקנה לו קו התחלה מסוכן מדי - אם יחליט נאצר לפתוח בהתקפה - ולכן כבר באפריל 1955 הציע לממשלה לכבוש את הרצועה. לעומת זאת, בן-גוריון פסל לחלוטין את רעיון מלחמת המנע משום שחשש להתערבות המעצמות לרעתה של ישראל. ביוני 1956 עדיין דבק בן-גוריון בשלילתו זו. נהפוך הוא, על הפרק עמדה אז עסקת רכש מרחיקת לכת בין ישראל וצרפת, שהבשילה ב׳׳ועידת ורמאר" ב-22 ביוני, ארבעה ימים לאחר סילוק שרת, ובעקבותיה קיבלה ישראל מצרפת משלוחי חימוש ניכרים, שאיזנו במידה רבה את עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. רכש זה ביטל את דחיפותו של העימות עם מצרים, שכן לצה׳׳ל נדרשה תקופה של חודשים רבים לקליטתו, ולפיכך נתחייבה לפי שעה הימנעות מהסתבכות במלחמה בהיקף מלא. צה׳׳ל יצא ל"מבצע קדש" באוקטובר 1956 על רקע רצונה המתמשך של הנהגת מערכת הביטחון הישראלית להכות את נאצר ולכבוש את רצועת עזה ואת שרם א-שיח', אך צעד זה לא היה יכול לצאת פועל אלמלא הברית המוזרה שנכרתה בין ישראל ובין צרפת ובריטניה על רקע הלאמת הסואץ בידי נאצר בסוף יולי 1956 - אירוע שאיש לא יכול לחזותו באמצע יוני. שרת קשר את פיטוריו עם ״מבצע קדש״ בטעות, משום שלא היה מודע לתהליכים המסובכים שהולידו אותו.

בפגישה בוֶרמאר הסכימה ישראל לשתף פעולה עם צרפת בתחומי מודיעין ואף במבצעי תקיפה, שלביצועם ביקשו הצרפתים את עזרת צה״ל במסגרת מלחמתם במרד שהתחולל נגד שלטונם באלז׳יריה. צוות משותף כבר החל בתכנון המבצעים הללו אולם אף לא אחד מהם יצא לפועל, וזאת לרגל הלאמת התעלה. גבריאל שפר טעה בקביעתו כי בורמאר הוסכם על ״מבצע צבאי גדול נגד מצרים.[25] לא היה שום קשר בין פעולות החבלה בסיוע צה״ל, שעליהן חשבו באמצע יוני, כגון פיצוץ האנטנות של תחנת הרדיו המצרית ״סאות אל ערב״, או פשיטה למחנה המורדים האלז׳ירים בלוב, ובין ״מבצע קדש״ לבד מעצם האינטימיות שנתרקמה בין מערכות הביטחון והמודיעין של ישראל ושל צרפת, שבבוא העת הקלה על ההתפתחות הנפרדת שהוליכה למלחמת סיני. הקישור הישיר שמנסים לקשור בין הדחת שרת ו״מבצע קדש״ מרדד שלא לצורך את ההתפתחות המסובכת שהתחוללה לאחר ההדחה; היא גם אינה דרושה למסקנה העקרונית הקושרת את ההדחה עם רצונו של בן-גוריון לנהל מדיניות נחושה ותוקפנית ועם מגמתו להסיר ״מעצור להחלטות נמרצות״. המשורר והפובליציסט נתן אלתרמן, בעל החושים המחודדים,[26] כתב ב״הטור השביעי״ שפורסם ימים ספורים לאחד הדחת שרת, שהיא לא באה

״משום שתוכניות מפנה-פתאום שמורות בתיק סודי על חותמות ועל בריחים״, ועם זאת רמז: ״יש נקיפה של פחד... יש ויש... כבראשיתו של פרק לא נודע ונעלם (...) / משום שאין עמים וממשלות יודעים את שצופן להמה גורלם, / גם אם אומרים הם כי לעת גורל חובה לקום כאיש אחד ולא כשניים...״[27]

 

איש לא קם

 

עקבנו אחר התגברותה של תחושת הבדידות שאפפה את משה שרת בחודשי כהונתו האחרונים בממשלה. התגובות על ההדחה, שזרמו מצדדים שונים, הצביעו על כך שבדידותו הפכה גם למצב אובייקטיבי מעבר לתחושותיו הסובייקטיביות. מייד עם היוודע דבר פרישתו ברבים הוצף שרת בעשרות ואולי במאות מכתבים שהביעו צער ואף זעזוע. שרת תיאר ביומנו כיצד

״במשך כל היום זרמו הדים ותגובות מירושלים ומכל הארץ. (...) נתקבל הרושם כי כל הארץ שמעה את הדברים ונזדעזעה ת״ק על ת״ק״.

היו גם מכרים שבאו ממרחקים והתפרצו לביתו של שרת רק כדי ללחוץ את ידו ולהביע הזדהות עם מצוקתו (יומ"א, עמ' 1466, 1490, 1496). מן הסתם נדו לגורלו רבים מבין אלה שסבו באותו סוף שבוע סביב שולחנות הבוטנים ברחבי הארץ.

פה ושם בצבצו גם כמה וכמה מחאות בעלות משמעות יותר פוליטית. בישיבת הממשלה, שבה הודיע שרת על התפטרותו, מחו מספר שרים הן על עצם הסתלקותו של שרת מן הממשלה והן על שהממשלה הועמדה בפני עובדה ולא ניתן לה לדון בפרשה. השר פנחס רוזן, שעמד תמיד לימינו של שרת במאבקיו נגד האקטיביזם של בן-גוריון,

״הביע תרעומת קשה״ וטען ש״אין בשום אופן לוותר על תרומת משה שרת בהתוויית המדיניות״.

הוא אף הציע שהממשלה כולה תתפטר ורמז שמפלגתו עלולה לא להצטרף לממשלה חילופית שבן-גוריון יקים. גם השר מרדכי בנטוב, איש מפ״ם, רמז על משבר אפשרי:

״אם בן-גוריון מדבר על תקווה לשותפות של מפלגות הפועלים לעתיד, הרי מה שמתרחש כאן הוא מכה קשה לתקווה זו״.

השר משה שפירא ״קיטרג על הנוהג שננקט״ אולם קיבל את הדין ורק סיים את דבריו באומרו: ״קשה עלי פרידתך״. אלו היו בני בריתו המדיניים של שרת לאורך שנים רבות ולא היה בדבריהם כדי להפתיע, וספק אם שרת מצא בהם נוחם, ומה גם שבסופו של דבר גם מפלגות אלה לא נקטו שום צעד מעשי לביטוי מחאתן.

גם בעיתונות, בעיקר ב״הארץ״, הביעו משקיפים אחדים את מחאתם.[28] אך הבולטת והפחות בלתי צפויה הייתה מחאתם של פעילי אגודת ״איחוד״, יורשתה הרעיונית של ״ברית שלום״, אשר הדביקו בחוצות ירושלים כרוז שכותרתו זעקה:

״אהה כי שרת הלך, ואהה שבעתיים כי בן-גוריון נשאר!״ בגוף הכרוז נאמר: ״[בן-גוריון השכיל] להשתחרר משארית ההשפעה המרסנת והבולמת, שהייתה לו למשה שרת על המדיניות ההרסנית של שר הביטחון״.

פעילי ״איחוד״ הפצירו בפנחס רוזן לצאת מהקואליציה וקראו לשגרירים ולפקידי משרד החוץ לא לקבל את מרותה של גולדה מאיר, שירשה את מקום שרת. פרופ' עקיבא ארנסט סימון, ממנהיגי האגודה ואיש חינוך בעל יוקרה ציבורית רבה, כתב במאמר שפרסם בביטאון האגודה ״נר״, כי אנשי ״איחוד״ לא הסכימו על פי רוב עם גישתו של שרת בנושאים מדיניים רבים, אך ב״גירושו ממשרד החוץ״ הם רואים רעה חולה. את המעשה הגדיר פרופ' סימון:

״קנוניה כדי להרחיק מתוך הממשלה איש מרכזי, שמסביבו התחילה מתארגנת אופוזיציה (מתונה למדי) נגד שלטון היחיד של ראש הממשלה״.

גם אם הסכים שרת לתוכן הדברים, ספק אם נעם לו הסיוע מאגף קיצוני זה. מן הסתם לא נעמה לו גם המחמאה המפוקפקת שחלק לו פרופ' סימון בכתבו תוך המעטת דמותו:

״ישראל החולה לא קיפחה אפוא רופא מומחה עם גירושו של שרת. אבל היא קיפחה חובש מסור. ישראל התועה בדרכי חייה לא קיפחה, עם גירושו, מְכַוון עגלתה המתדרדרת, אך היא קיפחה בלם זהיר שהאט את קצב הידרדרותה״.[29]

אין זה אולי מקרה, ששרת לא ראה לאזכר מחוות אלה ביומנו.

החבורה היחידה שהייתה מוכנה ללכת עם שרת ״עד הסוף״ הייתה צמרת משרד החוץ, יציר כפיו של שרת. זו הייתה חבורת ידידים נאמנים שאהבו והעריצו את שרת בכל לבם ומתוקף תפקידיהם וניסיונם האישי היו שלמים לחלוטין עם דרכו המדינית. ימים ספורים לפני שההדחה התרחשה הציעו עוזריו הבכירים לשרת שכל צמרת המשרד תתפטר יחד עמו. שרת גער בהם על ״מחשבת הכסל״ הזו והפגיע בהם להמשיך לעבוד באותה מידה של מסירות עם גולדה מאיר, כאשר תחליף אותו בראשות המשרד (יומ״א, עמ' 1429). בנאום ההתפטרות שנשא בכנסת ב-18 ביוני 1956 גמל להם שרת באומרו:

״יש לי אולי כמה סיבות להצטער על שאני נאלץ לפרוש ממשמרתי. אך שום דבר אינו גורם לי יותר צער מפרידתי מעל סגל יקר זה, שהתקשרתי אליו בכל נימי נפשי. ברשות היו״ר וחברי הכנסת הנני להביע פה לחברי אלה את תודתי והוקרתי העמוקה על מסירותם, עזרתם וידידותם״ (יומ"א, עמ' 1464-1463).

קומץ מבין חברי מפא״י הביעו מחאתם במכתבים ששלחו לבן-גוריון לאחר פיטורי שרת ובראשם הסופר ס. יזהר והרצל ברגר, מבכירי העיתונאים. יזהר לא קם להגנת שרת אלא קבל על שהדחתו מסמנת ״נטייה לכוללנות ולהאחדה״ ולסילוקם של בני פלוגתא מן הדרך. תשובתו של בן-גוריון הרגיעה את יזהר במקצת, ובמכתב נוסף כתב לבן-גוריון:

״במידה ידועה נגולה אבן מעל לבי, ובמידה ידועה רק זעה-נעה בקוראי דבריך, ושבה על מקומה להעיק כשהייתה״.

במכתבו זה הלין יזהר על הנוהל של דיוני מרכז מפא״י בנושא ההדחה ולא על ההדחה עצמה[30] מכל מקום, הוא הסתפק במכתבים השניים ושוב לא נדרש לפרשה. הרצל ברגר, לעומת זאת, התייחס במאמרו גם לעצם ההדחה, הרבה בשבחי שרת והלין בעיקר על שלא ניתן להדחה שום הסבר מניח את הדעת. בן-גוריון הגיב על המאמר במכתב לברגר, שבו מתח ביקורת חריפה על אישיותו של שרת והבהיר שהוא התאים לשמש שר חוץ של מדינה שלווה

״כמו דנמרק״, אך במדינת ישראל ״העומדת מדי פעם בפעם בפני סכסוכים חמורים ושאלות גורליות, דרושה מידה של ראיית נולד, עוז-רוח וראייה מעמיקה של גורמים ונסיבות ממשיים״, ואלו חסרים לשרת. ״כושר ניסוח והסברה לא סגי״. ועוד טען בן-גוריון נגד שרת, שמאז נתמנה לראש ממשלה ״חלה בו, לתימהוני, תמורה נפשית״.

לא ידוע לנו אם תשובה זו סיפקה את ברגר, אך ככל הנראה גם הוא קיבל את הדין ולא התמיד במחאתו.[31]

מן הסתם הצטברו על שולחן בן-גוריון טענות מקרב חברי מפא״י לא מעטים, שעמדו נבוכים נוכח ההדחה ולא הבינו את פשרה. בן-גוריון חש צורך להסביר להם את הגורמים שהניעוהו לחולל את המשבר וב-28 ביוני ניסח מכתב ארוך ״לחברים״ ובו פירט את תולדות יחסיו עם משה שרת וערך עמו חשבון נוקב על כל המקרים שבהם פעל בניגוד לדעתו. גם במכתב זה עשה לפיחות דמותו של שרת, חזר על האשמתו בדבר התגברות יהירותו מאז נתמנה לראש ממשלה, מנה את מגבלות אופיו וכבמכתבו אל ס. יזהר קבע:

״אין לו שאר-רוח, ראיית הנולד והבנה ממשית של מצבים מדיניים מסובכים״.

לא ברור באיזה תפוצה הופץ מכתב זה ״לחברים״ אך לבטח הגיע לידיעת רבים.[32] עד מהרה פגה המתיחות ששררה במוסדות מפא״י בימים הראשונים שלאחר ההדחה. איש לא קם והתפטר או נקט צעד ממשי של מחאה.

שרת חש היטב בבדידות שאפפה אותו במפלגתו שלו. את מרי שיחו שפך בעיקר על עמיתיו בממשלה ובכנסת. וכך תיעד את רגע עזיבתו הסופית את שולחן הממשלה לאחר שהודיע על פרישתו:

״איש מחברי לא הרים ראש להביט עלי. איש לא קם כדי ללחוץ לי בכל זאת את היד״.

ושוב, בגמר הנאום שנגע ללבות רבים, שבו הודיע לכנסת את דבר פרישתו, כאשר רבים מחברי הבית התגודדו סביבו ללחוץ את ידו ולומר לו כמה מילים חמות, ציין כי

״חברי המפלגה לא היו בקרב המברכים ולוחצי היד. איש מהם לא ניגש אלי״ (יומ"א, עמ' 1471).

שרת סבר שנטישת עמיתיו אותו לא הייתה אלא תוצאת פחד מפני חמתו של בן-גוריון ״הדיקטטור״. הוא חזר והלין מרות על

״אותם השרים חברי המפלגה אשר כך נכנעו לגזירת סילוקי ולא פצו פה ולא הרימו יד ולא הושיטו יד. הם אומללים, בוודאי, אבל הם סילפו את נפשם״ (יומ"א, עמ' 1478).

פירוש זה שפירשו שרת וכמה מחסידיו את התנהגותם של חברי מפא״י, אף שיש בו כמובן גרעין אמת, אינו ממצה את העניין. קשה לדעת אם צדק שרת בהערכתו, שאילו קמו כל שרי מפא״י

״והודיעו [לבן-גוריון] כי עליו לחדול מהניסיון להדיחני ולהוציא מראשו כי יעלה בידו להביא לידי קיום ממשלה בלעדי (...) היה נשבר״ (יומ"א, עמ' 1490),

אך מה שהכריע היה העובדה שהם אף לא העלו בדעתם לעשות זאת.

התפתחות המשבר הגיעה עד נקודה שבה היה ברור כי אין מקום לפשרה: אם שרת נשאר בן-גוריון עוזב. ברי, שגם בן-גוריון ראה את המשבר במונחים אלה. במכתבו ׳׳לחברים׳׳ רמז ברורות שהוא סילק מדרכו לא רק את שר החוץ, אלא את מי שהעמיד עצמו כאלטרנטיבה. בפרטו את ביקורתו על גבולות כישרונו של יריבו, כתב:

״התכונות הדרושות על יד ההגה לא היו אף פעם ואינן למשה שרת״.

דוק, ״ליד ההגה״ - לא במשרד החוץ. עם כל הביקורת שהייתה לה מדי פעם נגד התנהלותו של בן-גוריון, ברור שצמרת המפלגה לא הייתה מוכנה בשלב זה לוותר על מנהיגותו. עוד בראשיתו של המשבר הבחין שרת שלוי אשכול ״אינו מוכן לאסור מלחמה״ על הישארותו בממשלה. (יומ"א, עמ' 1412). ואפילו פנחס ספיר, ״יונה״ מובהקת, קיבל את דין פרישתו של שרת ללא ערעור (יומ"א, עמ' 1414).[33] יתר על כן, נקל לשער כי בתנאים ששררו באביב 1956, על רקע הידרדרות המצב ברצועת עזה, התחזקות החוגים הנאצריסטים בירדן, התגברות הרהב של מנהיגי מצרים ושאר אותות מבשרי רע, נסחפו גם המתונים שבהנהגת מפא״י באווירה המלחמתית. ספקנותו של שרת בדבר מלחמה ממשמשת ובאה, אשר לה נתן ביטוי ללא מורא לאורך כל העת, שוב לא נראתה לרובם כתפיסה התואמת את המציאות.[34]

דברים שרשם שרת ביומנו מתוך אירוניה מרירה מצביעים היטב על ניתוקו מעם עמיתיו: ״אוי לצחוק המר, אבל מבחינת התמיכה האישית מפ״ם היא מפלגתי עכשיו בממשלה, יחד עם הפרוגרסיבים והדתיים״ (יומ"א, עמ' 1445). בעיצומו של המשבר הרהר שרת באפשרות לקרוא תיגר ולהתעמת חזיתית עם בן-גוריון. הוא הסביר שאין הוא עושה זאת משום שיציאתו של בן-גוריון מהממשלה ומלחמתו נגדה מבחוץ, כפי שאיים לעשות, הייתה קולעת את המדינה למצב חמור פי כמה. אלא שאפשרות זו כבר לא הייתה ריאלית כלל. מעבר לאהדה רבה שרחשו חברי מפא״י רבים לשרת, לא היה לו שמץ סיכוי ״לנצח״ את בן-גוריון במוסדות המפלגה (יומ"א, עמ' 1403).

 

*

 

לא באתי, במסגרת מאמר זה, לדון במחלוקת שרת-בן-גוריון עצמה, או לשפוט מפרספקטיבה של חמישים שנה מי צדק באותם פולמוסים נוקבים ומי הבין נכוחה יותר את המציאות שבה הייתה נתונה ישראל הצעירה. כל מבוקשי היה להבין את הלכי הרוח, להבליט את הצד האנושי שעמד ברקעו של המשבר, ולספר על הבדידות הנוראה שהייתה מנת חלקו של שרת באותם ימים.

באחד הקטעים ביומנו, שנגעו ביותר ללבי, מספר שרת כיצד, כאשר חזר לביתו מאחת מאותן ישיבות מכאיבות שבהן נוכח כי ימיו בממשלה כלים וכי חבריו נוטשים אותו, הבזיק בזיכרונו מנהגה של אימו בימי ילדותו, כאשר היה מספר לה עד מה הוא מסוער, לשאול אותו ברוסית: ״קרה לך משהו לא נעים?״

אכן, מעל לכל ניכרים בדברים אלה סבלו הנורא בגין אותה

״המרירות הנוקבת עד תהום״, אותו ״חתך בחיי אשר עוד לא היה עמוק וכאוב כמותו״ (יומ"א, עמ' 1423).

 

הערות



[1] המסמך ״לחברים״, 28/6/1956. מובא בשלמותו לעיל, עמ' 89-95.

[2] פרשת "בכייה לדורות", ר' לעיל עמ' 378 הע' 28.

[3] ,”Yaakov Sharett, “A Dove Among Hawks - The Political Tragedy of an Israeli Leader

20-27 Midstream, pp, מאי-יוני 2004, (להלן: י' שרת: ״טרגדיה״).

[4] גבריאל שפר, ״פתרון כולל מול מיתון הסכסוך הישראלי-ערבי: בחינה מחודשת של ההתנגשות בין משה שרת ודוד בן-גוריון״, מ׳ שטרן ואחרים (עורכים), הציונות והשאלה הערבית, תשל״ט, עמ׳ 162-119.

[5] ב-8/8/1955 שלח בן-גוריון לשרת מספר פתקים, שבהם הודיע לו על כוונתו לשוב לשדה בוקר (יומ״א, עמ׳ 1115, 1125).

[6] מאיר בראלי, להבין את בן-גוריון, עמ' 150.

[7] שרת לא רשם ביומנו דבר על פרשה זו [״מבצע אלקיים״]. עורך היומן יעקב שרת ציין שם, כי לא רק הרמטכ״ל דיין אלא גם שר הביטחון ב״ג נקט צעד מחאה - הוא ניתק מגע למשך יממה ״ולא חזר לענייניים״ (יומ״א, עמ׳ 1148). ור׳ דיין/אבנַי, עמ׳ 152-150; [מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ (להלן: גולני/תהיה מלחמה), עמ׳ 58-57; בר-זוהר, עמ׳ 1148-1147].

[8] על האווירה שנשתררה בישראל בהיוודע דבר עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית-מצרית, ר׳ בר-און/שערי, עמ׳ 27-13.

[9] על ״תוכנית אלפא״ לקיצוץ שטחים ניכרים בנגב לטובת מצרים וירדן, שיזמו הבריטים בתמיכת ארה״ב, ר׳ בר-און/שערֵי, עמ׳ 123-107.

[10] יומן לשכת הרמטכ״ל, 23/10/1955, ארכיון צה״ל.

[11] ר' נוסח מלא של הנאום באב״ג, שדה בוקר.

[12] על לחצי משה דיין ר׳ בר-און/אתגר, עמ׳ 50-47; על התוכניות למבצע ״עומר״ וביטולו ר׳ מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ, עמ׳ 109-98.

[13] בין 9/11/1955 ו-15/1/1956 - כחודשיים - לא כתב שרת יומן מפורט כדרכו, ומתקופה זו שרדו רק ראשי הפרקים שרשם כתשתית לתרשומותיו. כפי שנראה להלן, דווקא הסגנון הקצרני של רישומים אלה מקנה להם מידה רבה של דרמטיות (ר׳ יומ"א, עמ׳ 1331-1294).

[14] ר׳ הערכת אבא אבן בנושא זה לעיל, עמ׳ 34.

[15] ר' פרוטוקול ישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, 27/23/1955; על החשדת צה״ל ר' ״מעריב״, 13/12/1955.

[16] בן-גוריון לדיין ולפרס בישיבתם השבועית ב-15/12/1955, תיק פרוטוקולים, אב״ג.

[17] כך התבטא שרת באוזני נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן-גוריון, בבואו להקביל פניו בנמל התעופה לוד בשובו ארצה מארה״ב ב-19/12/1955 (יומ״א, עמ׳ 1312).

[18] השגריר אבא אבן דיווח לשרת את הודעת דאלס במברק ב-30/3/1956. שרת השיב לו: ״זהו סיום מאכזב ביותר לפרשת מאמץ דרוך מאין כמוהו מצד כולנו שנמשך חמישה חודשים רצופים״ (תיק מברקי משרד החוץ, ארכיון לשכת הרמטכ״ל); ור' גם יומ''א, עמ' 1380.

[19] על פעילות משרד הביטחון בפריס ר׳ בר-און/שערֵי, עמ' 211-188; על ״ועידת ורמאר״ ר' שם, עמ׳ 206-204; בר-און/אתגר, עמ׳ 159-153.

[20] כך לפי פנחס ספיר. שרת רשם ביומנו: ״באתם [לבקש] כי אֶשָחט ולא אוציא הגה?״. שני הנוסחים מובאים ביומ''א עמ' 1404.

[21] לגרסת שרת ר'

 859-887 .pp ,Gabriel Sheffer, Moshe Sharett, Biography of a Political Moderate

לגרסת בן-גוריון ר' יוב״ג, מאי-יוני. זכי שלום, ״התפטרות שרת מן הממשלה״, הציונות ב' (תשנ״ו), עמ' 293-259, מציג את שני הצדדים.

[22] יעקב שרת/״טרגדיה״, שם, עמ׳ 24, ור׳ גם יעקב שרת, "וידוא הריגה א-לה בן-גוריון׳׳, מוסף "הארץ", 8/10/1993. טיעון דומה ר׳ אצל ז׳ שלום, שם, עמ׳ 296-295.

[23] ג׳ שפר, שם, עמ׳ 877.

[24] הערת מערכת: מכתב ס. יזהר לב׳׳ג, 18/6/1956 מובא לעיל עמ׳ 304.

[25] שפר (אנגלית), שם, עמ׳ 876.

[26] הערת מערכת: נתן אלתרמן היה מקורב למערכת הביטחון ונמנה עם המוזמנים לחזות בהגעת מטעני הרכש מצרפת.

[27] הערת מערכת: ה״טור השביעי״ המלא מובא לעיל עמ׳ 301.

[28] ״מעריב״, אז העיתון הנפוץ במדינה, פרסם ב-11/6/1956 מאמר אנטי-שרתי, שכותרתו ״מאחורי המחלוקת בין בן-גוריון ושרת״. הערת מערכת: המאמר מובא בשלמותו ביומ"א. עמ׳ 1428-1427. שרת נדרש לו ביומנו: ״המאמר כולו אינו רכילות סתם ובשום פנים לא גיבוב דברים, אלא פרי תכתיב מחושב וממאיר״ (שם, עמ׳ 1427).

[29] הערת מערכת: מאמרו המלא של פרופ׳ ע״א סימון מובא לעיל בעמ׳ 324.

[30] מכתב ס. יזהר מ-18/6/1956 ר׳ לעיל עמ׳ 304. תשובת ב״ג עליו מ-21/6/1956 מצויה בתיק התכתבויות, אב״ג, שדה בוקר.

[31] הערת מערכת: למכתב ה' ברגר לב״ג מ-24/6/56 ר' אב״ג, שדה בוקר; מכתב ב״ג לה' ברגר מ-27/6/1956 מובא במלואו ביומ"א, עמ' 1546-1544, ונראה כי בו טבע ב״ג בראשונה את המונח ״בכייה לדורות״ לאפיון ההימנעות במלחמת העצמאות מכיבוש כל ירושלים וכל דרום הגדה המערבית (ר' על פרשה זו בהרחבה לעיל, עמ' 378 הע' 28). ר' עוד בנושא ההדחה חילופי מכתבים בוטים בין ב״ג והעיתונאי הוותיק דויד זכאי, מראשוני ״דבר״, ביומ"א עמ' 1546.

[32] הערת מערכת: המסמך ל״חברים״ מובא לעיל בשלמותו בע' 95-89.

[33] שמואל יבניאלי, מוותיקי מפא״י, אמר בישיבה מפלגתית סגורה: ״ראוי הוא ב״ג כי נשחרר אותו מלחץ שרת״ (יומ"א, עמ' 1449). לעניות דעתי, לא פירש שרת נכוחה את הימנעותם של רוב חברי מרכז מפא״י בהצבעה במרכז מפא״י ב-17/6/1956 על החלפתו בגולדה מאיר, משום שזו היתה הצבעה על נוהל, לא לגופו של עניין. אילו הועמד להצבעה עצם העימות בין ב״ג לשרת, לא היה האחרון זוכה אלא בקומץ תומכים (על ההצבעה ר׳ יומ"א, עמ' 1452-1451).

[34] בישיבת ״ועדת התשעה״ המפלגתית ב-4/6/1956 הבין שרת כי כבר ״שררה ההנחה כי אינני נשאר שר החוץ״. זלמן ארן, שעמד ברוב המשברים לימין שרת, הסתפח אל פנחס ספיר בבואו להבהיר לשרת שעליו לקבל את דין פרישתו (יומ"א, עמ' 1415). גם זלמן שזר, שבעבר דרש מב״ג להמשיך בעבודה המשותפת עם שרת, הסביר: ״כעת המצב אחר. כל זמן שב״ג ראש ממשלה, אין להשאיר את המצב הקודם״ (יומ"א, עמ' 1421).

 

העתקת קישור