4/9/1964

מיכאל ששר

 ביקורת עצמית כיום על תקופת השואה אינה מוצדקת

מתוך: מוסף "הארץ"

משה שרת נכנס. שערותיו, ששיבה זרקה בהן, סרוקות בקפידה ולבושו פשוט. חולצה פתוחה (רק לצורך הצילום ענד עניבה) ומעיל קיץ בהיר וקל. שבעים שנותיו אינן נשקפות מהופעתו, שהיא גם היום דרוכה ונמרצת. הוא יושב-ראש ההנהלה הציונית והוא נתון כולו בכבשונן של בעיות קיום העם.

הוא פותח ואומר: קיומו של העם היהודי תלוי בתודעת ייחודו. ייחוד הכולל את כל היסודות המיוחדים להוויית העם היהודי כחטיבה אנושית מיוחדת במינה בדברי ימי עולם:

דת, שהיא אחת ויחידה לעם היהודי, והעם היהודי אחד ויחיד לה;

הכרת האחדות העולמית של העם, כולל הכרת היות העם מרוכז סביב מדינתו;

וההכרה כי קיומו תלוי בעתיד המדינה.

(הדברים נאמרים אומנם בנחת, אבל בנימה של החלטיות. הם קולחים בשטף ובדיוק תוך הקפדה על הגייה נכונה של כל מילה, וניכר בו בשרת כי הוא חי את הדברים) הנחות אלה באות לשלול כמה תורות מופרכות:

התורה כי העם היהודי יכול להתקיים אך ורק בכוח דתו;

התורה כי היהודים, הנחיתים בין אומות העולם, יכולים להיחשב אזרחים לכל דבר, בני מולדות שונות, אשר רק דתם, ונוסף לזה לכל היותר זיקה נפשית מסוימת שלהם לארץ מולדת עמם, מבדילה בינם ובין חבריהם לאזרחות.

במקביל לזה (מוסיף שרת) הייתי מציג כעיקר עיקרים לגבי חיי המדינה בהווה, ולעתיד לבוא, את תודעת ייחודה לא כמדינה בפני עצמה כמדינות כל הגויים, אלא כמדינה שהיא נחלתו של עם המפוזר בכל קצווי תבל ואשר עתידה תלוי בו, בזיקתו של העם אליה, אבל גם בזיקתה אליו. גם התלות הזאת של המדינה בתפוצות יש בה ייחוד לעומת כל אומות העולם. זהו גורל וזהו ייעוד. המדינה הזאת והעם הזה חייבים לתבוע את התודעות האלה מעצמם, ולתבוע את זכותן של התודעות האלה מאומות העולם.

הדירה מרוהטת בטוב טעם. ספרי מדיניות, אמנות, הגות וספרות מכסים את הקירות בקצת ערבוביה - אות לשימוש תדיר בהם. תמונות שמן גדולות תלויות על קירות חדר האורחים, ופסלים, אותם אסף משה שרת תוך כדי "משוט באסיה", בתוקף תפקידיו, ניצבים בשורה ארוכה על אחת הכונניות.

חולק על גולדמן

שאלתי על העבר. ד"ר גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית, אמר בשנה האחרונה פעמים מספר דברים קשים ביחס למנהיגות היהודית בתקופת השואה. מה דעתו של שרת - שהיה באותן השנים ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית - על כך?

משה שרת (בטון תקיף, תוך כדי הליכה אנה ואנה): אני חולק על גולדמן. חולק עליו. ביקורת עצמית הייתה מוצדקת לוּ באותו זמן נשמעו עצות, או מישהו היה מצביע על אמצעי פלא שלא שעו להם ועל אפשרויות הצלה שהזניחו אותן. כדבר הזה לא היה. לבוא כעבור זמן, לאחר שקרה מה שלא היה צפוי ועל יסוד חוכמה שלאחר מעשה להכות על חטא באופן קיבוצי, אין זה לדעתי ראייה נכוחה של ההיסטוריה.

שאלה: יהדות ארצות-הברית טוענת שאין להשוות את מעמדה עם זה של יהדות אירופה בעבר, ומכאן שגם קווי התפתחותה בעתיד יהיו שונים מאלה שנסתמנו בקיבוצי היהודים באירופה. האם יש לקבל דעה זו?

משה שרת: לגבי יהדות ארצות-הברית (משיב שרת לאחר הרהור קל) מתחייבת הודיה בעובדה אחת ניצחת, אשר עוד טחו עיני אחינו בארצות-הברית מראותה, או שהם מסרבים לראותה או להודות בה. לכאורה שונה גורלם מגורל יהודי אירופה, שכן יהודי אירופה התפזרו בארצותיה לאחר שהיו קיימים בהן עמים מגובשים בעלי מסורת לאומית מסוימת. ליהודים אלה לא היה חלק ונחלה בעברם של העמים האלה. מכל מקום שאליו באו - באו כזרים, היו זקוקים לחסד והיו קורבן לזדון. תקופה ארוכה לכל היותר היו נסבלים, היו כפופים למגבלות וצפויים לגירושים, להחרמות, גם לגזל רכוש ולשחיטות. בכל צירופי הנסיבות הללו יש צידוק להרכב הכלכלי והחברתי המיוחד במינו של יהודי אירופה, לאנומליה הסוציולוגית שלהם, שמעולם לא התפשטו על פני כל שטחי החיים הכלכליים ולא התייצבו על פני כל שלבי הסולם החברתי. שקר ענו בהם האנטישמים, שהם מטבעם עם שאינו יכול לאכול לחמו בזיעת אפיו, אלא הוא מוכרח להיות סמוך על שולחן אחרים... (הסגנון - קב ונקי, נמלץ אבל לא שלא במקומו. הדיבור חד וחלק וההרצאה כאילו נקראה מן הכתב) אבל יהדות אמריקה שיחק לה המזל ומעמדה ההיסטורי אחר לגמרי. יהודים באו לארצות-הברית עם ראשית הגירת אנשי אירופה לשם. הם בני-בית בארצות-הברית גם משום שלקחו חלק בתולדותיה מראשיתם, וגם משום שאוכלוסיית ארצות-הברית היא שעטנז של לאומים, של יסודות אתניים שונים, אשר בתוכם יכול הקיבוץ היהודי לראות עצמו כשווה זכויות גמור.

והנה, לכאורה תופעה משונה: גם באמריקה, מקום שם כל האפשרויות היו פתוחות בפני יהודים, הם עיצבו להם סוציולוגיה מיוחדת להם, מיוחדת לכל קיבוצי היהודים שבגולה. שוב חזרה אותה התופעה של הצטמצמות בגזרות מסוימות של השטח הכלכלי, בשלבים מסוימים של הסולם החברתי. מבנה זה עושה את הציבור היהודי לפגיע מכמה בחינות (רגע ארוך של מחשבה ובלבד שלא ייכשל בלשונו) אומנם הוא מוגן על-ידי הדמוקרטיה האמריקאית, על-ידי הרמה הגבוהה של המשק האמריקאי ועל-ידי היציבות החברתית הפנימית של ארה״ב, ולכן, אל אפתח פה לשטן, אבל מבחינה סוציולוגית, ובמידה מסוימת מבחינה מוסרית, נתונה יהדות ארצות-הברית במצר וישועתה המוסרית היחידה היא בישראל - הארץ היחידה בעולם שבה ניתנה האפשרות לעם היהודי, והוטלה האחריות עליו - להוות חברה אנושית שלמה, מאוזנת ועצמאית במובן הממשי ביותר של המושג.

הדברים עתיקים, אבל בניסוחו ובדרך הבעתו מקנה שרת גם לדברים הרגילים, שהם הם הבעיות האמיתיות, ממד חדש של עמקות והכרת ערך חשיבותם.

אתגר כביר

כך רואה שרת, יו״ר ההנהלה הציונית, את פני הדברים ביהדות ארה״ב, אולם האם באמת הולך הקשר בין ישראל והתפוצות ומתהדק משנה לשנה, או שמא הוא נעשה רפה יותר?

שרת (אינו מהסס): אני משוכנע שהקשר נתחזק. לכל בחור אמריקאי המכיר בעצמו כיהודי, המדינה מוסיפה גאווה ומהווה מוקד משיכה. ודאי, בשביל חיי נפש כאלה, היה לאבותיו רקע רוחני יותר עמוק משיש לו, והשאלה היא אם נְהִייה נפשית קלה בלבד יכולה לעמוד לו כדי להחזיקו בתחום היהדות, למלא את חייו תוכן יהודי ולעשות את זיקתו למדינת ישראל לגורם קובע. כאן טמון אתגר חינוכי כביר, העומד במרכז חיי הדור.

שאלתי: על מה, בכל זאת, יש לבנות את הקשר?

שרת: ישנה בעיה של חינוך יהודי בעולם. היא מדאיגה יותר ויותר את החוגים הפעילים ביהדות. החינוך הופך לנושא המרכזי של החיים הקהילתיים בתפוצות. אבל זו נקודת מוצא לבירור, לוויכוח ולמאבק פנימי: מהם דפוסי החינוך היהודי ומהם תכניו? החוויה של מדינת ישראל, דעת המדינה, הקשר הנפשי והממשי איתה, חייבים למלא תפקיד מרכזי. ברור שצריך לכלול לימוד עברית, תולדות ישראל, שמירה על ערכי מסורת, קיום אורח חיים יהודי למעשה. לא די בתודעה מופשטת. יש צורך בצורות חיים הנותנות ביטוי ממשי לעובדת יהודיותו (הרהור קל על הביטוי) של העם. שבת מוכרחה להיות שונה מזו של עמים אחרים. חגי ישראל מוכרחים לקבל ביטוי ממשי ובולט בחיי המשפחה והחברה (לרגע נדמה כאילו שמענו דברים מפיו של מנהיג אורתודוקסי אך מייד הוא מוסיף): אבל בית ספר ששוררת בו אווירה דחוסה של יהדות - ואיני אומר דחוסה לגנאי - שיש בו תפילה, שמתקיימות בו כל המצוות, שלימודי היהדות עומדים בו על רמה די גבוהה, אבל אין על כתליו מפת ישראל, אין תמונת נשיא המדינה, אין דגל המדינה ואין מטפחים בו את השאיפה לעלות למדינת ישראל ולהזדהות איתה הזדהות של חיים - בית ספר כזה תלוש מאחד השורשים העמוקים ביותר של המציאות היהודית, והוא מרוקן את החיים היהודיים מתוכנם החי והתוסס, הכובש את הדמיון ומשתלט על הנפש כולה.

סיכויי הרפורמה

עברנו לבעיות דת ותרבות של המדינה. ״בדו-שיח״ האחרון שהתקיים בארץ העלה ד״ר יואכים פרינץ [מנהיג התנועה הרפורמית בארה״ב] את התביעה להכרה בתנועה הרפורמית בישראל. מה דעתו של שרת על כך?

משה שרת: יש כאן בעיית התביעה מלמטה ובעיית המשטר שייקבע מלמעלה. הדבר השני תלוי בראשון. אם יקומו יהודים בתוך הארץ, בין ילידיה ובין עולים אליה, אשר יבחרו בדרכי ביטוי אחרות לדתיותם היהודית מן הצורות המקודשות במסורת החרדית, יש להכיר בזכותם זו ולהגן עליה בפני שולליה בכוח. אבל אי-אפשר לנטוע הלכי רוח כאלה, שאיפות רוחניות כאלה, כזמורת זר מבחוץ. יש להן זכות קיום וזכות מלאה לשוויון רק אם הן יהיו בוקעות מבפנים. אין כל ספק שכל ניסיון להקים תנועה של יהדות ״מתוקנת״ בארץ לא יתעטף בשום פנים בלבוש כה זר כפי שהדבר מצוי בארה״ב ובכמה מרכזים אחרים של הגולה. התפילה פה יכולה להיות מקוצרת, אבל תהיה עברית. גם אין להעלות על הדעת שיתעורר פה ניסיון לערוך תפילה בגילוי ראש. אבל לגמרי טבעי הדבר, שאנשים הרואים בשותפות הרוחנית של האיש והאישה אחד היסודות האיתנים של חיי זמננו, לא ירצו לוותר על צמידות זאת גם בשעת תפילה. אם ישנם אנשים כאלה, אשר באמת ובתמים ירצו להתפלל, אבל דווקא יחד, אינני רואה באיזה תוקף מוסרי ועל-פי איזה עיקרון של היהדות אפשר יהיה להצדיק את ההתערבות כדי להפריד בין המינים בבית כנסת כזה. (הטון, תקיף, כזה המציין בדרך כלל את נימת דיבורו של שרת. עם זאת הוא מרגיש, כדיפלומט מנוסה, כי עלה על שדה מוקשים) ברור לך (הוא אומר לי) כי הבעתי רק את דעתי האישית ולא דיברתי בשם ההנהלה הציונית.

הפסקה.

״עייפתי״, אומר שרת כשהוא מנגב את זיעת מצחו לאחר שעה ארוכה של דיבור, בו מתגלה שוב ושוב כישרון הביטוי הברור והבהיר בו נתברך גם כשהוא עוסק בנושאים "כבדים", שלהם יאה, כביכול סגנון מסורבל. נקל לשער שבכוח כישרון ביטוי זה (גם באנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית, ערבית ועוד) עשו דבריו הבהירים את שליחותם בהתדיינו עם שליטי עולם על זכותו של עם ישראל על מולדת זו.

*

ערב. השיחה מתחדשת. שרת שוב רענן. ניכר עליו שגם בשעות ההפסקה לא נתנו לו דבריו מנוח. הוא חשב עליהם שמא לא אמרם בדיוק כפי שביקש לאומרם. הוא מבקש אפוא לתקן, לשפר ולשנות מקצת מן הדברים. כי המילה האמורה, כמו גם הכתובה, אין ערוך לחשיבותה. משום כך גם אין שרת מְשַחת מילים. הוא יכול לדבר שעה ארוכה, אך גם אז נדמה כאילו הוא נואם ומייחס חשיבות עליונה לכל מילה ומילה.

נישואי כהן וגרושה

שאלתי על בעיית יחסי דת ומדינה. שרת חושב. הוא מפנה מבטו למרחוק, פניו נעשים קפואים קמעה, כל קמטים לא נראים על המצח, אך הדברים יוצאים מפיו כמשנה ערוכה וסדורה.

משה שרת: הסמכות המוסרית של ההלכה ברחבי הציבור תלויה במידה רבה במידת סיגולה של ההלכה למושגי המוסר השולטים בחברה. (מפסיק. מביט למרחוק) קמו גאונים במרוצת הדורות, אשר חוללו תמורות כאלה במשפט ובנוהג ההלכתי. הם נשמעו בזה לצווי הזמן ופעלו גדולות לשימור היהדות בתוך חליפות הזמן. (חשבתי להפסיק ולהקשות על הדברים, אך לא. אין זו שיחה. זהו מונולוג שאין להפריע למהלכו השוטף) דורנו אינו שונה מבחינה זו מן הדורות הקודמים. להיפך, יש בו יותר מהתערערות היסודות שהיו מקובלים בעבר, גם יותר תביעות של המוסר החברתי מידי נוהגים דתיים שהם מורשת של מושגים שאבד עליהם כלח. (לדוגמה?) חוסר שחר, לפי דעתי, לאסור על מי שנחשב לפי המסורת לצאצא של אהרון, לשאת אישה גרושה בשעה שהוא והיא מתקשרים באהבה אמיתית ורואים את אושרם בנישואין, והם אף מחייבים בהחלט את העיקרון של נישואין כדת וכדין ומעוניינים להשתית את עתיד משפחתם על נישואין אלה. זוהי דוגמה אחת מני רבות. (חדשות. צפורה רעייתו מכניסה טרנזיסטור לחדר. הקריין מודיע, כי הרבנות הראשית מחקה את "בני ישראל" מן ההנחיות) כבר לפני שנה ביקשתי זאת מן הרב ניסים. לו שמע לי אז...

לא רק בפרשת דת ומדינה יש לשרת דברי ביקורת. תופעות רבות בתחום חיי החברה והתרבות של המדינה, מטרידות אותו:

משה שרת: מכמה בחינות (אומר שרת על המדינה) היא עברה כל גבול של דמיון שהיה לנו, בראש וראשונה מבחינת קיבוץ גלויות ופיתוח המשק. לעומת זאת, מבחינת התפתחות חייה החברתיים והרוח הכללית השוררת בקרב חלקיה הגדולים, יש בה הרבה אכזבות וגילויים הטעונים עמידה נמרצת במערכה. כן אני מסופק אם בראשית ימיה של המדינה העלה מישהו מאיתנו על הדעת, כי כעבור עשר שנים לקיומה יהיו סיכויי השלום בינה ובין שכניה כה רחוקים כפי שהינם כיום. לעומת זאת (עתה מדבר מי שהחזיק שנים רבות בהגה מדיניות החוץ) תהליך השתלבותה של ישראל ברקמה הכללית של החיים הבינלאומיים, ובייחוד קשריה עם הארצות הצעירות בעצמאותן והתפתחות שירותיה להן - מכל הבחינות האלה עלו ההישגים על כל המשוער.

יוון וישראל

שאלה: לעתים משווים את ישראל החדשה ליוון החדשה. בישראל מדברים בשפת התנ״ך, כיוונים החדשים בשפת הפילוסופים הגדולים. בישראל נקראים אנשים משה, ישעיהו וירמיהו, כביוון סוקרטס, אפלטון ואריסטו. אך כל זה אינו אלא ביטוי חיצוני לקשר עם העבר המרוחק והמפואר. האם אין סכנה שישראל החדשה, כיוון, שוב לא תהא ראויה להיות ממשיכת מורשת עברה המפואר?

תשובה: (שרת קם ממקומו, מהלך אנה ואנה בחדרו. מתקרב לארון הספרים ומתחיל לטייל בשבילי תרבות ישראל ויוון בימי קדם) זוהי אחת הבעיות שהן מכבשונו של עולם. היא נושא לתהייה על עתידות נעלמים. אין זו שאלה שאפשר לתת עליה תשובה חותכת. (הפסקה קלה) מכמה בחינות היסטוריות עמוקות, לא הרי זה כהרי זה. עם כל התרומה העצומה שתרמה יוון העתיקה לתרבות האדם בתחומי התרבות, האמנות, המדע, חוכמת המדינה והֶהָגות הצרופה (דווקא בסדר זה, נדבך על נדבך, מן הקל אל הכבד והנצחי) לא היא נתנה לעולם את ספר הספרים. לא בה עמדה הרוח למרוד נגד רומא. לא העם היווני הוכיח את היכולת להחזיק מעמד בתנאי ניתוק ופיזור דורות על גבי דורות תוך סבל ועינויים. ודאי, (מביט מבעד לחלון. בחוץ לילה שקט) כיבושי עבר אינם ערובה לשמירת ערכיהם בעתיד, אבל שוב, לא הרי זה כהרי זה גם לגבי העתיד. משקמה מדינת יוון החדשה היא לא נקלעה תחת הלחץ האדיר של מצוקת עם עולם, אשר המונים גדולים בתוכו ביקשו במולדת העתיקה הצלה ופדות לאלתר. (הדברים נקראים כאילו מתוך מאמר שנוסח בקפידה, אבל זוהי דרכו של שרת; גם כשהוא מדבר ומרצה, נקיים דבריו מכל גמגום ומייד עם אמירתם הם ראויים לדפוס) גם הציפייה של אומות העולם לבשורה מישראל, הייתה והינה גדולה לאין שיעור מזו שליוותה - ובוודאי מזו שמלווה כיום - את תקומת יוון החדשה. ציפייה זו אין מקורה אך ורק בהישגים המעשיים של ישראל בתחום ההתיישבות, הפיתוח והחינוך, אלא יש בה משהו מן התביעה להשראה רוחנית. חמור מאוד עלול להיות גורלה של ישראל אם תקוות אלה תיכזבנה. ודאי, יכולים אנו לטעון בצדק, כי זכותנו להתקיים ולחיות כאומה עצמאית פשוטה וטבעית כזכותו של כל עם, ואין אנו חייבים להצדיק את עצמנו על-ידי שירות מיוחד לאומות אחרות, או למין האנושי כולו. אף-על-פי-כן, עובדה היא כי מייחסים לנו ייעוד מסוים. ייחוס זה הוא נכס יקר אשר אם נאבדנו, עלול הדבר להיות בנפשנו.

אכזבה עמוקה

משה שרת: פזורות על פני שטח חיינו המציאותיים כיום הרבה סיבות לאכזבה עמוקה, (שקט ארוך) אבל אני בטוח כי רבים רבים בתוכנו אינם מוכנים להתפשר עם קטנות ולהתייאש מגדולות.

הדברים האלה לא מפיו של עסקן מפלגתי נאמרו, אלא מפיו של מנהיג שהכניס את הנימה התרבותית האצילה לעולם העסקנות הפוליטית. אך דווקא זכות זו לא תמיד עמדה לו. כג׳נטלמן אמיתי ליווה אותי לדלת היציאה וכאיש תרבות ונפש רגישה, התנצל אם פגע בי חלילה שלא במתכוון תוך כדי השיחה. סיימנו. אך לא. הדברים שאמר לא נתנו מנוח לשרת. נפגשנו שוב.

משה שרת: קראתי שיר הנותן ביטוי קולע לדברים שעליהם דיברנו. (אמר כמתנצל על כך שהזמינני בשלישית) השיר הוא של משורר עברי גדול בדורנו, אהרון צייטלין שמו, היושב בניו-יורק, ושמו ״משא צבר״, בו תוהה המשורר על עתיד הדור הגדל בארץ. הוא פונה אל ה״צבר״ ואומר לו: