הג'נטלמן, רפאל בשן - 15/5/1964
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  הג'נטלמן, רפאל בשן - 15/5/1964

15/5/1964

רפאל בשן

 הג'נטלמן

 

מתוך: ״מעריב״, הובא ברפאל בשן, יש לי ראיון, עמ׳ 137-128

 

הלכתי אל משה שרת בכוונה ברורה לשמוע את תגובת התנועה הציונית העולמית להצהרתו המוזרה של עוזר שר החוץ האמריקני, פיליפ טלבוט,[1] שגרמה נחת רוח כזאת למתבוללים היהודים באמריקה.

כיוון שישבנו שעות הרבה, וכיוון שמשה שרת הוא מי שכיהן כראש ממשלת ישראל ומי שהיה שר החוץ, וכיוון שהוא כיום יושב-ראש הנהלת הסוכנות וחבר "הפסגה הסוציאליסטית", שם יושבים הרולד ווילסון ו[ג'וּזֶפֶּה] סַרַגַט, וגם מרכז בידו את החוגים הרעיוניים במפא״י, ובכלל - גלש לו הראיון לשדות רחבים, קרובים ורחוקים. אנו צעדנו בעקבותיו, קוצרים את העומר אלומות אלומות.

 

שרת (נשען לאחור, משלב אצבעותיו ולאט): אינני סבור כי הצהרת טלבוט משנה משהו למעשה. היא מגלה רקע של מושגים, לפי דעתי מושגים שאבד עליהם הכלח אפילו מבחינת המדיניות האמריקנית והמסורת המדינית של ארצות-הברית. יש לנו פה עניין עם מי שלא ידע את יוסף. שאלתָ מדוע צהלו אנשי ״קאונסיל פור ג׳ודאיזם״? וזהו בעצם העוקץ. כי המועצה הזאת של יהודים מתבוללים הוציאה מתוך המכתב צימוק שהיה במיוחד לפי טעמה ואותו הגישה בקול תרועה גדולה לציבור, (בזהירות ודייקנות שרֵתית) אם לדון לפי מה שהתפרסם בעיתונים. איש אינו בא לטעון כי העם היהודי מהווה חטיבה משפטית. זוהי הוויה היסטורית, עובדה עולמית ניצחת, שממשלת ארצות-הברית לא זו בלבד שלא כפרה בה מעולם, אלא חזרה ואישרה אותה כדבר המובן מאליו. המונח ״העם היהודי״ (״דה ג׳ואיש פּיפּל״) הוא חלק בלתי נפרד של רקמת הלשון השגורה בפיהם של מדינאים אמריקניים. יש גם מסמכים רשמיים המעידים על כך. (מְעיין בצרור ניירות) המושג העם היהודי, רגע אחד, מוטב נאמר - המונח. ובכן, המונח הזה קיבל בפעם הראשונה תוקף בינלאומי בהצהרת בלפור. מדובר שם על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. נוסח הצהרת בלפור כלול במנדט הארצישראלי מטעם חבר הלאומים, והמנדט נפתח במשפט רב-משמעות על הקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל. מה שמעניין אותנו ברגע זה הוא השימוש החוזר ונשנה במונח ״העם היהודי״. והנה, גם נשיא ארצות-הברית ווילסון סמך ידיו על הצהרת בלפור, וגם הנשיא הרדינג, שבא אחריו, מברך על החזרת העם היהודי לארצו. באחת מהצהרותיו שפרסם בין 1922-1921 הוא מרים על נס את (בהטעמה) שחזור ארץ פלשתינה כארץ מולדת בשביל העם היהודי. (באירוניה קלילה) איש מהם לא הוציא את יהדות ארצות-הברית מכלל מונח זה! בשנת 1922 קיבלו שני הבתים של הקונגרס האמריקני - הסנאט ובית-הנבחרים - החלטה משותפת, המחייבת הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. לשמוע עכשיו, בשנת 1964, מפי נציג של מחלקת המדינה, הצהרה היכולה להשתמע ככפירה בזכות קיומו של העם היהודי, דבר זה עומד בניגוד גמור לכל המסורת הממושכת הזאת ולמושגים השוררים בציבוריות האמריקנית עד עצם היום הזה. ברור, כי ההצהרה הזאת מחייבת תגובה מצד הציבור היהודי בארצות-הברית.

 

אני: מר שרת, אם כבר בסוגיות ציונות אנו עוסקים, האם אתה, כיושב-ראש ההנהלה הציונית, מסכים להנחה כי רק יהודי העולה ארצה הוא ציוני?

שרת (שקול-שקול, מתון-מתון, עקב בצד אגודל): מי שעולה ארצה בוודאי שממלא את המצווה הציונית העליונה, אבל תנועה גדולה איננה מורכבת רק מממלאי מצוות. תנועה דוגלת ברעיונות מסוימים, היא מקיימת ומפיצה רוח מסוימת, היא נאבקת בצורות שונות על הגשמתה של משאת נפש, וגם לאחר שמשאת הנפש הוגשמה הגשמה ראשונה, היא דואגת לביצורה ולהתפתחותה. בתולדות התנועה הציונית היו אישים רבים וציבורים שלמים, אשר לא קיימו את מצוות העלייה, גם כשיכלו לעשות זאת. (בקצת חגיגיות) ואף-על-פי-כן, התקדמות המפעל הציוני והגשמת החזון הציוני לא היו אפשריות בלי מסירותם, יוזמתם ופעולתם.

 

שאלה: האם אתה רואה את אלה שאינם עולים כציונים סוג ב'?

שרת (בתקיפות מסוימת): לא! אינני רואה אותם כציונים סוג ב׳. יש עולים רבים שמעולם לא השתייכו לתנועה הציונית, ומאידך גיסא מצויים ציונים רבים שלא עלו. שני התהליכים האלה משולבים, אבל ההרכבים האנושיים שלהם אינם זהים. (מרים קולו) יש יהודים רבים בתפוצות, אשר ציוניותם היא נשמת אפם! היא התוכן העיקרי של חייהם הרוחניים והנפשיים והיא, במידה רבה, גם פעולת יום-יום בשבילם. ואף-על-פי-כן, לא נסתייע להם לעלות. מי שמכריז עליהם שאינם ציונים, הרי הוא פוצע את נפשם.

 

אני: אמרת ״מי שמכריז עליהם״. מדוע לא נקרא לילד בשמו?

שרת (מקמץ שפתיו לרגע של כעס): הוא איננו ילד, ואני לא רוצה עכשיו להזכיר את שמו. אגיד כך: מי שנוקט בעניין זה הבחנה חותכת בין תקופת המדינה לבין התקופה שקדמה לה, על יסוד ההנחה כאילו לפני קום המדינה לא היו היהודים חופשים לעלות ועל כן אין לגנות את אלה שלא עלו, ואילו משהוקמה המדינה ניתנה לכל יהודי החירות לעלות - חוטא לאמת. גם בתקופת המנדט היה, למעשה, חופש עלייה בשביל המוני יהודים בעלי אמצעים די צנועים, אך הם לא השתמשו באפשרות הזאת. רק עליית אנשים מחוסרי-אמצעים, כלומר העלייה העובדת, הייתה כפופה למגבלות מספריות. התנועה הציונית בהיקפה הרחב תיבָּחן במידת היותה מנוף לעלייה מתמדת, אך ההסתדרות הציונית לא הייתה מעולם ולא תוכל להיות גם עכשיו ארגון של עולים.

 

שאלה: יש רושם, כי מאז כניסת אשכול לכהונת ראש ממשלה השתפרו היחסים בין הממשלה והסוכנות, הן במסגרת המוסד לתיאום והן באווירה הכללית. האם זה נכון?

שרת: למען האמת עלי לציין, כי שיתוף הפעולה המעשי בין ההנהלה הציונית לבין ממשלת ישראל, במסגרת המוסד לתיאום, במשרדי הממשלה ובמחלקות ההנהלה, היה קיים גם בימי ראשות ממשלתו של בן-גוריון. לעומת זאת, לא הגענו גם עכשיו למלוא שיתוף הפעולה המתחייב והאפשרי בכל התחומים. יש ויש מה לתקן. מה שקרה הוא שינוי האווירה. (מעביר אצבעותיו בבלוריתו המטופחת בקפידה) שינוי זה הוא בוודאי פרי חילופי גברי בראשות הממשלה, אבל לא זה בלבד. לדעתי, חל שינוי ברור באווירה הציבורית של מדינת ישראל ביחס לזכות קיומה ולחשיבות תפקידה של התנועה הציונית גם בתקופת העצמאות.

 

אני: האם זו תוצאת הפסקת התקפותיו של בן-גוריון על התנועה הציונית?

שרת (כמי ששולף לאט-לאט פקק מבקבוק, ופתאום מטיח החוצה): אמת ונכון! עם פרישת בן-גוריון נפסק פולמוס עקר וטרדני בנושא זה, שנשתווה לו משקל מיוחד עקב היות אחד מבני הפלוגתא ראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו.

 

אני: האם ידוע לך מה שורש יחסו השלילי של בן-גוריון לציונות?

שרת (באירוניה מושחזת): שורשו של היחס הוא יותר בפסיכולוגיה מאשר בלוגיקה, ויש לי מושג די ברור מה הם השורשים הפסיכולוגיים לעמדה השוללנית של בן-גוריון כלפי התנועה הציונית. (באותה אירוניה, אך חדה שבעתיים) אבל לא הייתי חפץ לעסוק עתה בפסיכואנליזה. מכל מקום, דבר אחד מוכרח להיות ברור: אין בשום פנים להסתפק במושג ״יהודי״ כפותר את כל בעיות מדינת ישראל, ובראש וראשונה כפתרון לסוגיית הזיקה ההדדית בין המדינה והתפוצות. בקרב העם היהודי נטושה עכשיו מערכה. נקודה. שמת נקודה? אני מודה לך. אפרש: אנשי ״הוועד היהודי האמריקני״, למשל, הם ללא ספק יהודים טובים וגם ידידים מסורים של מדינת ישראל, אבל לא מהם ייוושע ולא מהם ייבנה החינוך היהודי בגולה - ובוודאי לא החינוך העברי. הם גם בשום פנים ואופן לא יעשו עצמם מנוף להגברת העלייה. ישנם חוגי חרדים בארצות שונות - מהם רבי-משקל - אשר לא יעלה על דעת איש לכפור בזכותם לגרוס את יהדותם לפי מצפונם, מסורתם והשקפת עולמם. אבל בקרב החוגים האלה ובמוסדות החינוך המתנהלים על-ידיהם, פסולה מדינת ישראל כדבר מינות, והאוזן קשובה לכל דבר שימצה הנפוץ על המדינה מתוך רגש נקם ושמחה לאיד. (כמצהיר) חיי העם היהודי בתפוצות הם חזית. עם כל היות המדינה נכס יקר ביותר, מוקד של גאווה לאומית ומקור של השראה בשביל המוני העם שבתפוצות, יש לראות את החיים היהודיים בגולה כשדה מערכה בין תפיסה ציונית לבין תפיסה בלתי ציונית או אנטי-ציונית של ההיסטוריה היהודית ושל עתיד העם היהודי. אין זאת אומרת עדיין כי התנועה עומדת עכשיו, בחזית זאת, במלוא הכוח, האומץ והמעש הדרוש. אבל זהו האתגר. (נזכר) אומרים כי ״אתגר״, הוא חידוד לשוני שלי - אבל לא אני חידשתיו. (אותו יום הוא טורח ומטלפן אלי אחר הצהריים ומתקן): אנא כתוֹב, כי המלה ״אתגר״ היא חידוש של אפרים ברוידא.

 

*

 

מצאתי את משה שרת נינוח, שָלו, קצת מכונס בתוך עצמו. כתמיד בעל גינונים מלוטשים של ג'נטלמן. כתמיד מצויד בהליכות מהוקצעות, לבוש בבית, לעת ערב, חליפה כהה, צווארון צחור נוקשה, שפמו עשוי היטב, שערו מסורק בקפידה. הוא אינו נשמע מריר, אף לא מאוכזב, לא תובע זכויות-עבר - לא נוקם ולא נוטר. דיבורו בשובה ונחת, בלא רוגז, בלא רתחה או חצי לשון מורעלים. דומה, מתח האיש קו על העבר. השלים, פתח פרק חדש. מרגיזים אותו שני דברים: סילופי ההיסטוריה של עצמאות ישראל שנתרקמה בתקופת כהונתו כראש הממשלה ושר החוץ, ומעשים, מחדלים והצהרות של בן-גוריון. מוציא אותו מכליו דבר אחד: שיבושי לשון. זה פשוט גורם לו כאב פיסי. אופיו הג'נטלמני ללא תקנה אינו מתיר לו להגיב כשנוגעים במוקדי תבערה אישיים, אלא בטון מינורי. דומה, מוכן האיש לבלוע - ולא לפגוע. מה לעשות? עניין של אופי.

הדירה מרוהטת בטעם מעודן, סביב-סביב פסיפס מזכרות: ציוני דרך למצעדו הארוך של משה שרת בנתיבות ישראל, בשער האומות: אלבומי תצלומים מדרום-אמריקה, בובות מהונג-קונג, סירת כסף מלאכת מחשבת מתנת דום מינטוף ממלטה; קערה מצועצעת, שי של [גנרל] נה-וין מבורמה; על הרצפה נח זכר לימי ראשית הקריירה המדינית שטיח רחב-ממדים, מתנת המלך עבדאללה. "עוד היום הוא שימושי מאוד!" מחייכת הגברת צפורה שרת. על הכוננית ניצב פעם אגרטל נהדר, מתנת קלמנטיס,[2] אבל הוא נשבר - כמו האיש שנתן אותו. את עבודתו כיושב-ראש ההנהלה הציונית לוקח שרת ללב. הוא מאורגן, מתוכנן, מסודר עד לפרטי הפרטים. אין בפנקס שעה שאין לה פגישה, ישיבה, דיון, התייעצות. יום עבודתו מתחיל בשבע ושלושים בבוקר ומסתיים, לעתים, בחצות.

מתי הוא מתלהב? כאשר הופכים עמו בסוגיות לשוננו.

 

אני: ועדיין אתה קנאי לעברית כאשר היית?

שרת (קם ממקומו, מתחיל להלך אנה ואנה): קנאי? אינני קנאי, אני נגד. אני רוצה ש״קול ישראל״ העברי יהיה תרבותי ונכון כמו ״קול ישראל״ הערבי, הנה, בשידור הערבי אם מישהו תמעד לשונו ויבטא מילה לא כשורה - בושה תכסה את פניו!

 

אני: ומה עם ה״את״? אתה גורס ״את״?

הוא (בהתרגשות): שמעני, ידידי! ״את״ היא סגולה יקרה - והנה באים ועוקרים אותה מן הלשון - הרי זה חוסר שחר גמור!

 

אני: נו, ואולי אפשר לשמוע בהזדמנות זאת איזו מילה עברית חדשה בהופעת בכורה?

הוא (בהנאה): בבקשה, בבקשה, הנה מילה חדשה: ״מידע״ במקום אינפורמציה. איזו מילה ארוכה ומכוערת: אינ-פור-מצ-יה? שמע איך זה מצלצל: אני מבקש ממך מידע; בעניין זה אני מחוסר מידע, מילה שנייה - מילה טובה - שמע: ״לפתוק״, זהו היפוכו של לפקוק. פתוק - לשלוף פקק מבקבוק. הנה (מנפנף חולץ פקקים בידו) זהו מַפְתֵק! המקור במשנה: ״פותקין את הביבין״. לא כל המילים המיוחסות לי - שלי הן. אבל יש כשלושים-ארבעים חידושי לשון שחידשתי (כבעל אחוזות המתאר היקף טירותיו ושדותיו):

פיחות - שלי, לויין - שלי, ייצוג - שלי, תוואי - שלי, נוהל - שלי, לבַטֵח - שלי, נזיל - שלי.

 

אני: ושירים אתה ממשיך לתרגם?

שרת (בצער): אין זמן.

 

צפורה שרת: אבל אתה כותב שירים, משה. ספר לו. (אלי) לפעמים, כשיש יום הולדת לנכדים, הוא כותב בשבילם שירים. נכון, משה?

 

אמרתי: אני רוצה לשאול אותך שאלה גלויה מאוד, מר שרת. בציבור קיימת הרגשה, כאילו החלטת לפרוש לחלוטין מזירת החיים הפוליטיים-ממלכתיים במדינה ועובדה היא: בכל הרכבי הממשלות וחילופי השרים בשנים האחרונות לא הוצע לך אף פעם תיק. האם הדבר נכון?

שרת (מוחלט, סופי, חד-משמעי): אני לא הייתי מקבל! (בתקיפות מפתיעה) לא הייתי מקבל! הם ידעו שלא הייתי מקבל! אגיד יותר מזה: יש תפקידים ממלכתיים שהוצעו לי - ולא קיבלתי, ויש תפקידים שלא הוצעו לי כי היה ברור שאדחה אותם! (אחרי הרהור) לא הייתי נוטל על עצמי תפקיד ממלכתי כלשהו בלי להתפטר מתפקידי בהנהלה הציונית, וזאת לא אעשה. (מתחבט דקה בחבלי-לשון) אח, איך לומר זאת? אגיד: כדי לא להפר אמונם של המוני האנשים, בעיקר בתפוצות, אבל גם בארץ, שהיו רואים בכך צעד של חוסר אחריות מצדי לגבי המשימה שקיבלתי על עצמי. אני מצטער שעלי להסביר את התנהגותי, אך נשאלתי וחובתי הייתה לענות. ובכן, כשהחלטתי, בשלב מסוים, להיענות לתביעות וללחץ הנמרצים מאוד שהופנו אלי בארץ ובמרכזי הגולה לקבל עלי את התפקיד הנוכחי, (בגילוי לב) לאו-דווקא משום שלבי הלך אחריו במיוחד, לא מצאתי בלבי מפלט מוסרי מקבלתו. משקיבלתיו - הסקתי מזה את כל המסקנות. וזהו המצב לעת-עתה. נקודה.

על-כל-פנים, אני הולך ושוקע יותר ויותר בסוגייה זו הנקראת ההנהלה הציונית, ומתרחק יותר ויותר ממחשבה על תפקיד ממלכתי. אני מבקש לציין, כי מגעי עם ראש הממשלה ועם שרי הממשלה שופרו בהרבה בתקופה האחרונה, הן משום השינוי שחל באווירה הכללית המקיפה את מערכת יחסי ההנהלה הציונית והממשלה, והן

(בחיוך דקיק, המבצבץ בעד לשפם) מסיבות אישיות.

 

אני: יש לי עוד שאלה אישית מאוד, אך דומה כי ראויה היא להישאל ומעולם לא נתת תשובה עליה: מדוע לא נלחמת בבן-גוריון - כדוגמת פנחס לבון?

שרת (נבוך לחצי דקה. אחר-כך מעיף מבט רב-משמעות ברעייתו, הנותנת בו מבט רב-משמעות עוד יותר, מניח כפות-ידיו על ברכיו, משיב בשלוות נפש גמורה): לא נלחמתי אז בגלל מידה של אופי (מזדקף בגאווה) - וחוסר תכלית. מלחמה כזאת טמנה בחובה נזק אפשרי למדינה - ומזאת ביקשתי להימנע בכל מחיר, מצב המצור ומצב המלחמה הכפוי שאנו נתונים בו, מטילים מגבלות מרחיקות לכת ביותר על חופש ההתבטאות הפומבית והפעולה הציבורית של מי שחושב עצמו לאזרח נאמן בחזית ענייני החוץ של המדינה.

 

אני: האם היו לך באותם ימים סיבות טובות להיאבק עם בן-גוריון?

שרת: היו והיו.

 

אני: מר שרת, מפתיע לראות כי אתה מדבר על הפרשה האישית הזאת שלך בלי כל מרירות. האם הזמן ריפא את הפצעים?

שרת (בשלווה): בלבי אין מרירות. (בכעס פתאום) ישנו רק דבר אחד שאני מתקומם נגדו תמיד בחמת זעם, ואלה הם סילופי אמת!

 

אני: כגון?

שרת: אה, ידידי, אתה גורר אותי יותר מדי רחוק.

 

שאלה: האם אתה מתכוון לסברה המתהלכת, כי הרכש הרציני של צה״ל החל רק אחרי פרישתך?

שרת: עובדה כרונולוגית היא כי הרכש התחיל אחרי שפרשתי, אך הצגת השתלשלות זו כסיבה ומסובב - היא סילוף האמת.

 

אני: נחזור עוד רגע ל״פרשה״. מה היו יחסיך עם פנחס לבון בתקופת כהונתך כראש ממשלה?

שרת: היו לי די סיבות למורת רוח על פנחס לבון, אבל זה היה בגזרה אחת. לא גרסתי, משום כך, פסילתו בגזרה אחרת.

 

שאלה: האם אתה סבור, כי שני הצדדים ב״פרשה״ חטאו בדבר שאתה נמנעת ממנו?

שרת: אם אתה שואל אותי, אני אומר: בלי ספק, גם הזהרתי מפני כך! (בחשדנות-מה) לאן אנו מפליגים, בעצם?

 

אני: מייד נעבור למי-מנוחות. רק עוד שאלה אחת: האם בלבך פנימה אינך מתגעגע לעתים לתפקיד ראש ממשלת ישראל?

שרת (בלי להסס רגע): לעתים רחוקות מאוד-מאוד!

 

אני (לצפורה שרת): ואת, גברתי?

היא (כמעט מבוהלת): אני? לא, לא מתגעגעת!

 

אני: השבוע מלאו חמש-עשרה שנה לקבלת ישראל לארגון האומות המאוחדות. בתחום זה, בוודאי יש לך זכות ראשונים.

שרת (בסיפוק מלא): נכון.

 

אני: השבוע הצהיר מנהיג ציוני בארצות-הברית הצהרה מרעישה, כאילו סייע הקרדינל הקתולי ספלמן בגיוס קולות מדינות דרום-אמריקה להצביע בעד הקמת המדינה.

שרת (מושך בכתפיו): לא. דבר זה אינו ידוע לי. (חוזר ומהרהר כדי להיות בטוח) אינני זוכר סיוע כזה. (מנתח) לוותיקן היה באותם ימים חשבון לא לפתוח ״חזית שנייה״. חוד החזית העולמית הקתולית היה מופנה כנגד הקומוניזם. הם ראו את העם היהודי כבעל-ברית בחזית זאת. מאידך גיסא, קשה היה להם מאוד לעכל דבר הקמת מדינה יהודית כלשהי בארץ הקודש. אבל הם שקלו והחליטו, שאם יצאו נגד הקמת המדינה הרי יקימו כנגד עצמם חזית עולמית שנייה ויפסידו את ברית היהודים במערכה נגד הקומוניזם. הוותיקן החליט, על-כן, לא להפעיל את הווטו לגבי תוכנית החלוקה מתוך שראה בכך ״פֶּקֶג' דיל״ - איך תאמר זאת בעברית? (הופך במכמני הלשון הפרטיים שלו) נגיד, הסדר מאוזן - ליהודים מדינה ולדת הקתולית מרות על ירושלים בין-לאומית. לכן כה גדלה מרירותם באשר התברר להם, כי משטר בינלאומי עורבא פרח. והקטרוג שלהם היה אז לא על היהודים אלא על האו״ם שמעל באמון שנתנו בו ונמצא כי יצאו קירחים מכאן ומכאן.

 

שאלה: היית הראשון בישראל ששיגר מברק איחולים להרי טרומן ביום הולדתו השמונים. כיצד אתה מגדיר את זכויותיו המיוחדות לגבינו?

שרת (מייד, על המקום, כשכל סעיף מסודר בפיו על מחנהו ועל דגלו על הפסיקים, הנקודות, וההטעמות בפתיחתה ובסיומת):

אל״ף, טרומן תמך מייד עם גמר המלחמה בתביעתנו להעלאתם המיידית של מאה אלף מניצולי השואה.

בי״ת, הוא פסל את תוכנית מוריסון-גריידי, שבאה כתחליף רקוח במשרד החוץ הבריטי להמלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, ובמקום זה נקט עמדה בעד מדינה יהודית בחלק מן הארץ כפתרון לבעיה.

גימ״ל, הוא נתן הוראה ישירה בזמן הדיונים על תוכנית החלוקה - הוראה ישירה מהבית הלבן - למשלחת ארצות-הברית באו״ם לחדול מהלחץ עלינו לויתור על אילת. (בדייקנות המדוקדקת המיוחדת רק לו) בן-גוריון שיגר לו מברק-ברכה והודה לו על הנגב. זו טעות! טרומן פעל בעיקר בקשר לאילת!

דל״ת, טרומן הכיר במדינת ישראל משהוכרזה, להפתעת משלחת ארצות-הברית באו״ם, שעדיין טענה לתוכנית נאמנות כפתרון. מייד אחר-כך הסכים לקשרים דיפלומטיים.

 

שאלה: מדוע תמכו בזמנו הסובייטים בהקמת המדינה? הלא אתה צריך לדעת זאת מכלי ראשון?

שרת: זה פשוט. הרוסים חשבו כי הדרך היחידה לעקור את אנגליה מארץ-ישראל היא תמיכה בנו. הם סברו שכל תוכנית מחוץ לתוכנית החלוקה הייתה משמשת פתח להשארת אנגליה בארץ-ישראל. המגמה האסטרטגית הראשית של הסובייטים הייתה להנחיל תבוסה לאימפריאליזם בכל מקום שניתן. מעניין, כי בשעת הקרבות עם הערבים גינו הסובייטים לא פעם את התקפותיהם. (בחיוך מריר) שררה בינינו ממש אווירה של בעלי-ברית!

מה חשבו הסובייטים? הם חשבו כי עניין גידול האוכלוסייה של המדינה ייגמר בזה שעקורי המחנות יועלו - ותו לא. שאלתי פעם את אנדרי וישינסקי: ״האומנם לא שיערתם מראש, כי מדינת ישראל, שהיא כולה פרי עלייה, תיהפך בעצמה לגורם כביר של עלייה המונית ותיזקק לעזרה עצומה לפיתוחה, והארץ שתוכל לתת לה זאת בממדים גדולים תהיה ארצות-הברית על מגביותיה, מענקיה ומלוותיה, ושתהליך זה יעורר ביום מן הימים הד חזק גם בקרב יהדות ברית-המועצות? האומנם לא שיערתם זאת?״ ענה וישינסקי: ״לא אוכל לאמור אם ממשלתי ראתה דבר זה מראש. אענה רק בשם עצמי: אני כשלעצמי לא חזיתי זאת!״

 

אני: ומבעיות חוץ - לענייני פנים. אתה הלא הממונה על הפעולה הרעיונית במפא״י...

שרת (מפסיק אותי בתנועת יד): ממונה? אין דבר כזה! אני יושב-ראש הנהלת בית ברל ויושב-ראש החוג הרעיוני המרכזי המתכנס בבית ברל - זה הכל.

 

שאלה: איזו פעילות רעיונית מתנהלת בימים אלה במפא״י?

שרת (בסגנון דיפלומטי): המפלגה עוסקת יותר מדי בענייני יום-יום, בבעיות מעשיות קצרות טווח, ואינה מקדישה די מרץ ותשומת לב לתהייה על עתידות ולקביעת מגמות התפתחות בטווח ארוך - משימות המחייבות מאמץ מתמיד של מחשבה. הוחלט עכשיו להקים במפלגה מטה לטווח ארוך, שיעסוק בתכנון כלכלי וחברתי.

 

שאלה: אתה שייך לאיזה חוג במפא״י?

שרת: אינני שייך לשום חוג. אני בחוג אחד עם שני בני!

 

אני: אתה עוד מקבל מכתבים מאנשים עמהם קיימת קשרים בהיותך בתפקיד ממלכתי?

משה שרת (בלי נוסטלגיה כלל, בחיוך רחב כמו היה מדבר על מישהו אחר): כן. יש עוד יהודים בחוץ-לארץ הכותבים אלי לכבוד משה שרת, ראש ממשלת ישראל...

 

הערות



[1] פיליפ טלבוט, עוזר מזכיר המדינה האמריקני, שיגר לוועידת ״המועצה למען היהדות״ - ארגון יהודי-אמריקני אנטי-ציוני - שנפתחה בניו-יורק, מכתב שבו אמר כי הסטייט-דפרטמנט אינו מכיר ב״עם היהודי״ כמונח במשפט הבינלאומי (״ג׳רוזלם פוסט״, 10/5/1964).

[2] ולדימיר קלמנטיס, שר החוץ הצ׳כוסלובקי. מנאשמי ״משפט פראג״ שנפתח ב-20/11/1952, בו הורשעו הוא ואישי שלטון בכירים אחרים, רובם יהודים, כבוגדים ו״משרתי האימפריאליזם והציונות״. הוצא להורג ב-27/11/1952. מ״ש נועד איתו ב-1947, בתקופת פעולתה של ועדת אונסקו״פ, שצ׳כוסלובקיה הייתה אחת מאחת-עשרה המדינות החברות בה.

 

העתקת קישור