20/6/1975

דוד הכהן

האיש ויומניו

מתוך: ״מעריב״, בעשור למות משה שרת

אנו חיים בעולם של שכחה, אולם פרסום יומניו המדיניים של משח שרת בהיר הביטוי וצלול המחשבה, בְּרוּך הניסוח המדויק, אינו מניח לנו לפסוח על האיש.

זה לא כבר יצא לאור הכרך הרביעי של יומן מדיני שלו,[1] הרצוף כקודמיו סיפורי מתח על מאבקים ומלחמות נועזות בכל שלבי המדינה-בדרך, ומתאר את ימי ועידת ״השולחן העגול״, ועידת סנט-ג׳יימס בשנת 1939 בלונדון. שווה בשווה עם חיים וייצמן ודוד בן-גוריון הקשישים ממנו עמד שם משה שרת במערכה, אך בכל שרשם והנציח לא ניסה אף פעם אחת להבליט את חלקו על פני חלקם של חבריו.

לימים, בתקופה אחרת לגמרי, בהיותו ראש ממשלה ושר חוץ, כתב משה שרת גם יומן אישי, שפרקים מספר מתוכו נתפרסמו בשנה שחלפה[2] ועוררו בשיחות ובחליפת מכתבים עמי ביקורת מצד חברים טובים שלו. הביקורת הזאת נמתחה על שבניו ובתו נטלו לעצמם רשות לפרסם את היומן המצוי בידיהם, ונתלווה לה ניסיון לגמד את דמותו של משה שרת ולפגום בסגולותיו תוך האשמת בניו שהם-הם שגרמו לכך. כמי שקרא את מרבית יומניו האישיים אני חולק על כך לחלוטין.

איש ציבור הרושם יומנים מניח שיתפרסמו אם על-ידי בניו ואם על-ידי נכדיו ובימינו, שבהם הזמן ממהר כל כך אין פלא שהדבר נעשה על-ידי הבנים. כמובן ייתכן, שלו פרסם משת שרת בעצמו את היומן, היה עורכו בשיטה משלו ואולי משמיט פרט זה או אחר, ובהערה זו בלבד אני מצטרף למבקרים, אשר כמה מהם שופכים אש וגופרית על הדברים שכבר פורסמו.

מדובר ביומן אישי מאוד של אדם שמצא את עצמו מבודד כראש ממשלה וכשר חוץ ולא השלים עם פריקת עול משמעת על-ידי חברים - על אף כל הזכויות שעמדו להם בדעת הציבור - אשר ביצעו תפקידים בניגוד לחובות ולמשמעת כלפי הממונה עליהם והאחראי על האינטרס הלאומי כולו ועל מימשל תקין.[3]

אין ספק באמיתות הפרטים והעובדות שמביא משה שרת ביומנו האישי. אך טבעי, שהוא האיר בו את הפרטים בזרקור הרגע, כאשר נגעו בו ופצעו אותו. ייתכן, שכיום משקלו של פרט זה או זה המובא ביומן האישי נראה מופרז, אך אל נשכח את מסגרת הדברים. זה יומן! על ההפרזה, כביכול, או על ההשלכות של פרטים מסוימים ביומן על מהלך העניינים והיחסים בעצם הימים האלה יוכל לשפוט רק ההיסטוריון, אשר ינסה לנווט דרכו לאור כל ההיבטים, בהיות החומר מונח לפניו בשלמותו.

מדוע חפצו למנוע מבניו, היודעים את מחשבות אביהם, את סבלותיו ואת המסקנות הדרמטיות שאליהן נאלץ להגיע - את פרסום החומר האותנטי הזה?

מי שמכיר את משה שרת, את אורך רוחו, את עבודתו הממושכת עם חבריו, את אי-התנשאותו על חברים נחותים ממנו בכישרון, את דרך שיתוף הפעולה שלו ואת כפיפותו למשמעת כלפי דעת הרוב הדמוקרטי, יכול להבין את מצב רוחו והתרגשותו כאשר נאלץ לקבל דין דברים שנבעו מהיעדר סגולות חברות פשוטה ודין דמוקרטיה של חבורה העובדת יחד.[4]

כל זה סיפר משה שרת בינו לבין יומנו, וכבר אז חזה כמה פגמים חמורים - מדיניים, חברתיים ומפלגתיים - בחוג המצומצם שבו פעל.

גם אם טועה אני במשמעות ההשלכות של רשומות היומן האישי של משה שרת על ימינו אלה, נאמן הוא עלי ללא שמץ ספק, כי התרשמויותיו ממאורעות ומאישים אז, לפני עשרים שנה, נכוחות ובדוקות. מדוע, אם כן, חשיפת עובדות אלה, וקינה עליהן, הן דוגמה כביכול, לגילוי ״אופי חלוש״ וכיוצא באלה - הערכות שמשמיעים חברים על האיש ויומניו האישיים, המתנערים ממנו על אשר נתן ביטוי ממצה ביושר ובמצפון טהור; חברים שבעצם ימים אלה הם עצמם ניזונים מהדלפות ומחתירות וממלחמות גלויות ומופרזות. מה זכותם של אלה לפגוע באיש הנאמן לדעתו, אשר נחנק בתוכו ופרש מתפקידו הממלכתי כמסקנה סופית תוך ששמר על טוהר מצפונו?

על כל זה היה משה שרת משוחח בחוג מצומצם, בראש ובראשונה עם רעייתו צפורה ועם ילדיו כאשר היו בקרבתו. ופעם, בצאתי ביוזמתו למסע שליחות ממושך באסיה,[5] כתב לי:

לא זו בלבד שאתה עצמך חסרת לי כל הזמן ולעתים עד כאב, אלא גם הכתיבה אליך הייתה אצלי צורך נפשי שלא בא על סיפוקו מחמת התנאים הטרופים והמטורפים, הבלתי אנושיים לחלוטין, שבהם אני חי ובהם כנראה נגזר עלי לחיות לאורך הימים.

התחלתי לכתוב יומן. זהו נטל כבד מנשוא. אני כותב, כמובן, ביד, ודווקא לא בקיצור אלא באריכות מופלגת ובפירוט רב - לרוב בשעות מאוחרות מאוד בלילה, בערבי שבתות ובשבתות, על חשבון שינה ומנוחה ולפעמים גם מתוך הסגת גבולה של עבודה דחופה... יומן זה משמש לי תחליף לכתיבת מכתבים לפחות לשני אנשים, לך ולקובי בני.

בוודאי ברור לך גם מרחוק, כי הסבכים החמורים והממאירים שליוו את חבלי לידתה של הממשלה החדשה,[6] גם בתוך החוג הצר שלנו, קיימים ועומדים עד היום ואפילו מתחדשים משבוע לשבוע, הן בתוך הממשלה והן מחוצה לה. כנראה גזירה היא לחיות עם סבכים אלה ולקבל דינן של בעיות אשר רק הזמן יפתרן, אם בכלל יש להן פתרון...

הערות