משה שרת, גמאל עבדול נאצר ודוד בן-גוריון, קנט לאב - 1969
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  משה שרת, גמאל עבדול נאצר ודוד בן-גוריון, קנט לאב - 1969


1969

קנט לאב

 

משה שרת, גמאל עבדול נאצר ודוד בן-גוריון


 

קטעים נבחרים מתוך הספר  Kenneth Love, Suez - The Twice Fought War, A History, עמ' 125-5. ההשמטות לא צוינו. הערות 8-2 משל המערכת

 

התקוות לשלום, שטיפחו ירוחם כהן וגמאל עבדול נאצר בימי מלחמת [1],1948 קרבו להתגשמות במידה ניכרת בארבעה-עשר החודשים הראשונים של ראשות הממשלה של משה שרת - מנובמבר 1953 עד פברואר 1955 - שבמהלכם היה דוד בן-גוריון בפרישה להלכה. שרת ונאצר אף פתחו בגישושים זהירים באמצעות מתווכים, ובהם ראש מטה משקיפי או״ם גנרל ברנס וחבר פרלמנט בריטי מסיעת ה״לייבור״. אלה היו החודשים שבהם ניתן דרור למדיניותו המתונה של שרת.

אולם החבל של שרת היה קצר. למעשה, בן-גוריון מעולם לא הרפה ממנו. נהפוך הוא, שרת לא היה מודע לכך, אבל בן-גוריון דחף לפעולות שעמדו בסתירה ישירה להתנהלותו שוחרת השלום של ראש הממשלה. גנרל ברנס כתב על בן-גוריון באותם ימים:

אפילו במשך גלותו-מרצון בנגב, כאשר חי ביישוב המדברי שדה בוקר ומילא תפקיד של רועה צאן, נראה כי מוקד השלטון נמצא באותה נקודה נידחת. אחרי שובו לממשלה החלו לרווח שמועות, כאשר צלל במחשבותיו במדבר פיתח רעיונות חדשים על הכיוון שבו צריכה מדיניות ישראל לפעול - שהוא שוקל קווי פעולה הרפתקניים והרי סכנה.[2]

פשיטת עזה[3] הייתה גילוי ראשון של המפנה שחולל בן-גוריון במדיניות ישראל בשובו מן הנגב. יוקרתו ועוצמת אישיותו העניקו להשקפותיו מקום ראשון בממשלה מרגע שחזר אליה אף שכשר ביטחון נשאר רשמית כפוף לראש הממשלה שרת עד ששוב כיהן כראש ממשלה החל מ-2 בנובמבר 1955. לאמיתו של דבר, גילמה פשיטת עזה לאו דווקא מימוש ״רעיונות חדשים״ אלא חידוש המדיניות הצבאית האקטיביסטית הנושנה שהולידה את מדינת ישראל, ואשר המשיכה לשלוט במדיניותה הערבית של ישראל בתקופת מנהיגות בן-גוריון עד לכתו המדברה בנובמבר 1953.

פשיטת עזה [28/2/1955] הציתה שלשלת תגובות בין מצרים הנאצרית וישראל הבן-גוריונית - פשיטות, פשיטות-נגד, מירוץ זיון והיערכויות חדשות עם מעצמות-העל - שחוללו גלישה לעבר מלחמה שנבצר מרצון אנוש או ממיומנות מדינית כלשהם להטותה ממסלולה. הפשיטה גרמה להמרת רמה יציבה של התכתשויות קטנות-ממדים בין שתי הארצות בתהליך הדדי של העמקת חרדה והתגברות אלימות, ובתוך כך נתעמעם ההבדל בין צעדי הגנה ומעשי תוקפנות ונעלם מעיני העולם כולו. הטלת אשמת הפשיטה על ישראל[4] הייתה צעד פורמלי חף ממשמעויות מעשיות לגבי ישראל, שכן זו הייתה נכונה לו מראש. משמעות חשובה הרבה יותר נודעה לפשיטה זו מבחינתם של נאצר ושל ממשלת הקצינים המהפכנים הצעירים שלו, שתפסה את השלטון מידי המשטר המלוכני המושחת אך שנתיים וחצי לפני כן.

שלוש נסיבות השתלבו ועשו לחיזוק השפעה זו על שליטיה החדשים העצבניים של מצרים.

ראשית, הגבול עצמו היה שקט למדי בחודשים ובשנים שקדמו לפשיטה, והדבר העניק למצרים תחושת ביטחון.

שנית, נאצר עצמו נקט קו פציפיסטי בהתנגדו להפניית משאבים לצבא מצרים, וגבר על עמיתיו בחונטה בטענו כי הגבול לא רק שקט, אלא בטוח.

שלישית, המשטר המצרי השתדל לבסס את מעמדו מול אופוזיציה רצחנית מבית ומערכת לא יציבה של לחצים דיפלומטיים מחוץ.

רצח רוכב אופניים במרחק כ-25 ק״מ בתוך ישראל שלושה ימים לפני פשיטת עזה, שבוצע בידי חוליית מודיעין פלסטינית מעזה, הוצג לא אחת כהצדקה לפשיטה בפי מי ששכחו, כי הטענה הישראלית הרשמית הייתה שפעולה זו הייתה לא יותר מאשר פרי עימות מתמשך. יתר על כן, אפילו מן הישראלים בעלי התושייה נבצר לבצע פשיטה ממין זה שלושה ימים בלבד לאחר הרצח. ברקע השקט ששרר לאורך הגבול עמדו נטייתו האישית של נאצר לשלום והאיפוק שנקט שרת, שהיה ראש ממשלה ושר חוץ ב-14 חודשי פרישתו של בן-גוריון לשדה בוקר. למרבה המכשלה, אף שנאצר מימש את שליטתו בביתו הפוליטי, לא זה היה המצב בביתו של שרת. אירונית וטרגית הייתה העובדה, שנמנע משרת לקיים שליטה לאורך זמן מספיק כדי יכולת להבהיר לאן תוליך המגמה לשלום.

״השלום היה ישיג עם חלוף הזמן״, אמר נאצר לקבוצת עורכים אמריקניים שביקרו בקהיר ב-15 במרס 1956. ״למעשה, שרר שלום בגבולות חוץ מכמה תקריות קטנות. אבל ב-28 בפברואר אנחנו נקלענו לא רק לאיום, אלא לחלום בלהות״.

בראשית פברואר 1955 עמד נאצר במוקד של הצטברות מאיימת של לחצים, שאף לא אחד מהם היה קשור בישראל: הללו היו כה ברורים עד ששרת ציין אותם בהצהרתו הכעסנית [בכנסת] על תליית שני חברי רשת הטרור היהודית. בחודשים הקודמים קידם נאצר את ההסכם השנוי במחלוקת על ההתפנות הבריטית מאזור תעלת סואץ חרף התנגדות מי שהיו נכונים לרצחו בגין ויתוריו לבריטים, תקף את ״האחים המוסלמים״ והוציא להורג שישה ממנהיגיהם, הדיח את גנרל נגיב מן הנשיאות, נקלע למחלוקת עם עיראק בגין ברית בגדאד, והרגיע את כוחותיו ברצועת עזה בהבהירו להם כי ישראל אינה חותרת לעימות ומשום כך מצבם שם בטוח חרף חולשתם. לחץ מחודש מצד ישראל, בנסיבות אלה, היה לא הוספת קש על גב הגמל, אלא העמסתו במטען חומרי נפץ. הצהרת שרת לימדה, כי הישראלים מודעים היטב להשפעת הפשיטה על מגמת השלום. והידיעות הראשונות על הפשיטה שהגיעו אותו לילה לקהיר נראו כמבשרות פתיחה של מלחמה ממש. היה זה בלתי נמנע, שידיעות אלה על התקפה ללא התגרות יעוררו את נאצר ואת ממשלתו להנהיג שינויים מרחיקי לכת במערך ההגנה על מצרים ובמדיניות החוץ שלה. החלטת נאצר לזיין את צבא מצרים התקבלה במהלך ליל מבוכה ללא שינה בעקבות פשיטת עזה. אם היו לו פקפוקים כלשהם לגבי הכורח הפוליטי שבהזדיינות, הם נעלמו בתוך השעות הספורות שחלפו לאחר שְכוֹך נפצוצי הירי ורעמי ההתפוצצויות.

 

*

 

פרישת בן-גוריון בנובמבר 1953 לא שיקפה מגמה לנקוט מדיניות מתונה בשלטון שרת. בן-גוריון העדיף את אשכול על פני שרת בראשות הממשלה והתאמץ לשכנע את צמרת מפא״י לבחור בו, אלא שהמפלגה עמדה על צורך במדיניות מתונה בהנהגת שרת. אולם בן-גוריון הצליח להציב את מועמדו פנחס לבון בראשות משרד הביטחון, ושמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, גם הוא מאנשי בן-גוריון, נשאר בתפקידו והבטיח באופן זה את שליטתו של ״הזקן״ על התחום הפוליטי והתחום האזרחי של המשרד. המשך שליטתו של בן-גוריון במשרד הובטחה וחוזקה במינוי אלוף משה דיין בן השלושים-ושמונה לרמטכ״ל בדצמבר 1953. כך יכול בן-גוריון לנהל למעשה מדיניות משלו כל אימת שחשב כי שרת אינו קוצר הצלחות בעמידה מול הערבים, מול מעצמות-העל ומול או״ם.

באביב 1954 התייצב וישינסקי, נציג בריה״מ באו״ם, לימין הערבים במועצת הביטחון בתוקף כה רב עד שהפרלמנט של ירדן קיבל פה אחד החלטה חסרת תקדים להביע תודה לבריה״מ.[5] שרת הוקיע בוויכוח מדיני שהתנהל בכנסת ב-1 בספטמבר את בריה״מ על שהטילה במועצת הביטחון וטו לטובת הערבים. הוא הוסיף שישראל תברך על ידידותה של בריה״מ בנוסף לידידות ארה״ב, אך לא במקומה. בעוד שרת ומשרד החוץ משמיעים מחאות, תיכּנו נאמני בן-גוריון בממסד הביטחוני תוכניות במאי וביצעוּן ביולי: אמ״ן הורה לרשת סוכנים במצרים, שמאז 1951 עמד בראשה אברהם דר, לחבל במרכזי תרבות של ארה״ב ובריטניה, בבתי קולנוע שבבעלות בריטית ובמשרדי דואר מצריים, במטרה לסכל התפייסות אנגלית-אמריקנית עם מצרים. היה זה מבצע חובבני שכשל עוד בטרם חלף יולי. כישלון מבצע החבלות בקהיר הוליך להדחת פנחס לבון ממשרד הביטחון ב-2 בפברואר 1955, והבמה הוכשרה לחזרת בן-גוריון.

לימים אמר לי שרת, כי נאצר הבטיח לו ״בשפה רפה״, באמצעות תיווכו של חבר פרלמנט יהודי אנגלי, שלא יהיו הוצאות להורג [של חברי רשת אמ״ן במצרים]. במקרה הטוב ביותר הייתה פה אי-הבנה שחוזקה מכוח משאלות לב. לא היה לנאצר שום מניע להשמיע הבטחה שכזאת. ראוי לציין, ששרת, שהוקיע בפומבי [בנאום בכנסת] את ההוצאות להורג [של שני חברי הרשת] הכיר בלחצים האדירים שבהם היה נאצר נתון אז. שרת אמר לי אחר-כך, כי המבצע בקהיר היה ״מעשה בלתי אחראי ביותר״, וכי ״בין אם לבון נתן את ההוראה לביצועו או לא, הוא היה שר הביטחון ומשום כך אחראי מיניסטריאלית ל'מבצע הביטחוני'״. בנסיבות שנוצרו לא היה זולת בן-גוריון מי שיוכל למלא את תפקיד שר הביטחון. נאמני בן-גוריון, שגברו על לבון, נראו כמי שאינם נכונים להישמע לאיש זולת ״הזקן״. יתר על כן, הבחירות לכנסת עמדו בשער ומעמדה של מפא״י היה במורד. בעיותיה של ישראל היו רבות ושום ראש ממשלה לא היה יכול להיטיב לפעול משרת לפתרונן. שובו של בן-גוריון, הגיבור הזקן המתלהם, חיזק בבירור את סיכוי מפא״י.

היה זה שרת כפוליטיקאי של מפא״י, הנתון בלחצים מפלגתיים ומיומן בטקטיקת בחירות ובפסיכולוגיה של הציבור, שקרא לבן-גוריון לחזור. הדיפלומט שבו, חרף חששותיו מפני הרפתקאות חדשות שעלול בן-גוריון ליזום, נכנע לפוליטיקאי שבו.

כעבור תשע שנים שאלתי את שרת אם היה קשר כלשהו בין ״פרשת לבון״ ופשיטת עזה. הוא השיב:

״הקשר הוא שכאשר בן-גוריון חזר לכהונת שר ביטחון, הוא החליט על ביצוע פשיטת עזה. פשיטת עזה לא הייתה יכולה לבוא לעולם אלמלא חזר בן-גוריון לממשלה״.

נאצר החליט לתת לצבאו נשק חדש. זה היה השינוי הראשון שחוללה הפשיטה הישראלית במדיניות מצרים.

השני היה החלטתו האישית לארגן יחידות נקם מקרב הערבים הפלסטינים, שנקראו ״פִידַאִיוּן״.

דיין מתארך את ההחלטה באפריל 1955, למעלה מחודש אחרי פשיטת עזה. קיים אישוש להנחה שבן-גוריון, אם גם לא שיחר ממש למלחמה, היה נכון לקדמה בברכה מאז הורה לבצע את פשיטת עזה. על דבר זה שפך אור מאמר שפרסם דיין בינואר 1955 בירחון האמריקני ״פוֹרֵין אֶפֶרְז״, שם טען כי המתח בין ישראל ומצרים החריף באחרונה וסיכם: ״ממשלת ישראל וצה״ל לא יחמיצו שם הזדמנות שתעניק סיכוי לתיקון המצב״, ובנאום ב-4/9/1955, שניתן לו פרסום נרחב, גילה כי ישראל הביאה בחשבון פרוץ מלחמה כתוצאה מתגובת מצרים לפשיטת עזה. ישראל, אמר דיין, מתכוננת לקראת כל מבצע. למבצעים הגדולים נגד מצרים ב-1955 קדמו גיוס חלקי של מילואים והצבתם הכן לקראת כל הסלמה בלחימה. ב-2 במרס אמר שרת בנאום בכנסת:

אם מצרים, בניגוד להתחייבויותיה לפי החוק הבינלאומי, מכריזה חזור והכרז כי היא מקיימת, ורשאית לקיים, מצב מלחמה נגד ישראל - טענה שנפסלה לחלוטין ונדחתה במפורש על-ידי מוסד עליון של או״ם - היא הנושאת באחריות לתוצאות; תוצאות הכוללות גם התנגשויות מזוינות, כל שכן אם היא יוזמת אותן, וקרבות דמים המתפתחים כפי שהם מתפתחים. הברירה היא בין המצב כמו שהנהו, על כל האבדות והסכנות הכרוכות בו, לבין הימנעות מוחלטת ממעשי איבה, קיום קפדני של הסכם שביתת-הנשק והתקדמות לקראת שלום.

אולם ראש הממשלה ושר החוץ התווה מדיניות ששר הביטחון שלו כבר הפנה לה עורף. בן-גוריון הוא שקיבל את ההחלטות, לא מצרים.

התבטאויותיו של נאצר היו בוטות, אך הוא חש חולשה רבה. תחילה פנה לוושינגטון בבקשת נשק. מאמציו המתמידים כוונו אל ארצות-הברית לפני שחתם על העסקה לרכישת נשק מן הגוש הסובייטי, והם נעשו דחופים יותר לאור דיווחי סוכנויות הידיעות ב-29 במרס 1955 על הזמנות נשק סודיות מצרפת, שהגישו דיין ופרס בפריס באוגוסט 1954. פנייתו הראשונה של נאצר אל שגריר בריה״מ בקהיר הייתה ב-18 במאי 1955, וההודעה הפומבית על הסכם רכישת נשק מצ'כוסלובקיה הייתה ב-27 בספטמבר. ב-25 בספטמבר אמר לי בן-גוריון בראיון בשדה בוקר, כי ממשלתו תפתח את [ההסגר ב]מפרץ עקבה בתוך שנה.

ישראל הופתעה מעסקת הנשק המצרית-צ'כוסלובקית למרות שהמגעים בין המצרים והרוסים היו ידועים לממשלה. תגובות מבולבלות בתוך הממשלה הולידו הצהרות סותרות ב-3 באוקטובר מטעם ראש הממשלה שרת, שרֶכֶש הנשק מצרפת בחשאי על-ידי משרד הביטחון לא דוּוַח לו במלואו, ומפי שמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, שביצע את הרכש החשאי: ״הדיווחים שפורסמו בקהיר על עליונותה כביכול של ישראל בנשק הם חסרי שחר בעליל״, הכריזה הודעת משרד ראש הממשלה לעיתונות; ״אשר לרכש נשק״, אמר שמעון פרס לעובדי משרדו בתל-אביב, ״אנו השגנו לישראל עליונות על מדינות ערב״. פרס גילה, כי בן-גוריון התווה תוכנית רכש כבר שנתיים לפני כן, על סף פרישתו הזמנית, ואמר כי למעלה משני-שלישים של התוכנית כבר הושלמו ״הודות ליחס הנדיב של הממשלה הצרפתית״.

אם פשיטת עזה הייתה נקודת מפנה לגבי נאצר, הייתה העסקה הצ׳כית נקודת מפנה לבן-גוריון. עסקת הנשק מפרידה את 20 החודשים שבין פשיטת עזה והפלישה לסיני לשתי תקופות מובהקות. ב-7 החודשים הראשונים הבשילה תגובתו הכפולה של נאצר לפשיטה: פעולות גמול באמצעות הפידאיון והשלמת החתירה לנשק חדיש. 13 החודשים האחרונים נחלקו אף הם לשתי תקופות - ל-9 חודשים שבהם נבלמה מדיניותו של בן-גוריון בידי סיעת שרת בממשלה עד להדחתו, ול-4 החודשים הבאים, שבהם יישמו בן-גוריון ונאמניו האקטיביסטים את תוכניות המלחמה שלהם, בנצלם במיומנות הן את התרחקות מצרים משלוש מעצמות המערב והן את מצוקותיה של רוסיה בפולין ובהונגריה.

ישראל קלטה למעלה ממיליון מהגרים יהודים וקבעה כי שיבת פליטים ערביים בלתי אפשרית מבחינה מעשית, שלא לדבר על האיום שיהיה בכך על ביטחון המדינה. הערבים השיבו כי אם יש בישראל מקום לקלוט כל יהודי לפי ״חוק השבות״, ודאי יש בה מקום לשיבת תושביה המקוריים שברחו. השלום נמצא אולי בשטח ההפקר שבין שתי גישות אלה. אפשר ששרת ונאצר, אילו עמד הזמן לרשותם, היו מעזים להשיגו. אולם שום ערבי לא היה מעז להרחיק לכת ולהגיע עד לקווים של בן-גוריון בלא להסתכן במתנקש שיבוא מתוך מחנהו-הוא.

ב-22 באוקטובר 1955 קרא בן-גוריון לדיין, שנפש אז בצרפת, לשוב ארצה ולמחרת הורה לו לתכנן את כיבוש מצרי טיראן. ב-2 בנובמבר, בהציגו את ממשלתו החדשה בכנסת, מנה את הפרות שביתת-הנשק על ידי מצרים והזהיר: ״מלחמה חד-צדדית זאת חייבת להיפסק, שכן היא לא תוכל להישאר חד-צדדית לנצח״. דיין כתב אחר כך כי הממשלה, חרף הצעת בן-גוריון והסבריו, החליטה שהשעה אינה כשרה. ״ייתכן, כמובן״, כתב דיין לממשלה, ״שבאחד הימים האלה ייווצר מצב שיעשה את הפעולה הצבאית לאפשרית, אבל זה יהיה פרי מקרה ולא תוצאה מתוכננת של דחייה לזמן ולמקום מסוימים״. אבל שרת ועמיתיו שוללי ההסלמה התנגדו בתוקף למלחמה.[6]



*

ב-23 באוקטובר 1955, ביום שבו הורה שר הביטחון בן-גוריון לרב-אלוף דיין להכין תוכנית פלישה לסיני, המריא שרת לפריס כדי לבקש נשק משלושת שרי החוץ המערביים לקראת פגישתם בז׳נבה עם שר החוץ הסובייטי מולוטוב. לא ברור מה ידע אז שרת על הברית המעשית שכבר נקשרה בין ממסדי הביטחון של צרפת וישראל - באותם ימים ניהל שמען פרס שיחות עם שר הביטחון הצרפתי גנרל פייר בִּיוֹ ועם אישים אחרים והפציר בהם שלא להיוועץ באמריקנים בנושא הרכש של ישראל מצרפת; סביר, שמידע רב על כך לא היה ברשות משרדי החוץ של שתי המדינות. שרת סיים את שליחותו בפגישה עם מולוטוב בז׳נבה ב-1 בנובמבר. מולטוב אמר לו, כי אין הוא סבור שיש לישראל סיבה כלשהי לחששות. שרת היה עדיין ראש ממשלה ושר חוץ, אבל ידע כי שר הביטחון שלו הוא, בעצם, אדוניה האמיתיים של הממשלה. שרת חזר לישראל ולמחרת [2/11/1955] העביר את שרביט ראשות הממשלה לבן-גוריון אשר, פרדוקסלית, לא רק החליט לאסור מלחמה אלא כבר הורה לעבד תוכנית מבצעית, שאותה אמר להגיש לממשלה.

אכן, הצלחתו הממשית היחידה של שרת ברכש נשק הייתה בפנייתו לצרפתים, אשר בחשאי כבר סיפקו נשק לישראל - הוא סיפר לי לימים כי עלה בידו להשיג נשק מממשלתו של אדגר פור; ״זו הייתה התחלה טובה״, אמר, אך הוסיף כי ״הכמויות הגדולות הגיעו אחרי שעזבתי את הממשלה״ (ביוני 1956). פניותיו אל דאלס ואל שר החוץ הבריטי מקמילן נענו באהדה. בשבועיים הראשונים של נובמבר הודיעו ה״סטייט דפרטמנט״ ו״הבית הלבן״ פעמים אחדות על נכונותם לשקול בקשות ישראליות לנשק. תגובות נאצר על מהלך זה - הכרזותיו כי הבטחות ארה״ב ועיכוב מימושן אילצוהו לפנות בבקשת נשק לבריה״מ - העידו על הצלחת שרת.

בדצמבר 1955, בעת מסעו של שרת - עתה שר חוץ בלבד - למען ״המגבית היהודית המאוחדת״ ומפעל ״איגרות החוב״ של ישראל ברחבי ארה״ב, ניהלו עמו פקידים אמריקנים, שהכרזות נאצר לא הרתיעום, שיחות על הרכשת נשק. בעוד ארה״ב שוקלת הספקת מטוסי ״אפ-86״ לישראל, קיעקע בן-גוריון את שליחות שרת ברגע האחרון בפשיטה רבת-עוצמה של צה״ל על סוריה אור ל-[7].12/12/1955

גנרל ברנס ביטל את הטענה הישראלית הרשמית, כי הפשיטה בוצעה בתגובה לירי סורי על סירת משמר ישראלית בכנרת. ״איש שמתמצא בעניינים צבאיים לא יאמין״ - כתב - ״כי התקפה כה מורכבת ומתואמת לא תוכננה זמן רב לפני כן, וככל הנראה גם תורגלה, ולבטח לא אולתרה בתוך שעות ספורות״.[8]

הפשיטה ניפצה את תקוות ישראל להשגת נשק אמריקני לאלתר, כשם שבשעתה גרמה פשיטת עזה לדאלס לקטוע את הדיונים על מתן ערובות צבאיות לישראל.

ב-12 ביוני 1956, תשעה ימים אחרי שהתחוור לשרת בשיחה כנה עם בן-גוריון כי לא יוכל עוד להישאר בממשלה, הפציר רדיו קהיר בישראלים, בשידורו הסדיר בעברית, לתמוך בשרת ולהתנגד להדחתו מכהונתו.

״ארצות ערב ואומות העולם - נאמר בשידור - מבקשות שהאיש האחראי למדיניות החוץ של ישראל יהיה מתון, שלו ושפוי - איש המטפל בבעיות בתבונה״.

ולהלן הוסיף: בן-גוריון ״מאמין כי מה שקרה ב-1948 אפשרי גם היום״.

שנים מספר אחר כך סיפר לי שרת על מה שאירע במילים פשוטות:

הסיבה שבן-גוריון אילץ אותי להתפטר הייתה מפני שהרגיש, שאני עומד לו למכשול בביצוע מדיניותו כאשר החליט לצאת למלחמה במצרים בתוך זמן קצר מאוד. אין זה חשוב אם עמדה מצרים לתקוף את ישראל, או אם עמדה ישראל לתקוף את מצרים, או אם המצב היה כה בלתי נסבל עד שישראל הייתה חייבת להתנער מחנק. מלחמה עמדה על הסף, ובן-גוריון רצה שלא אעמוד בדרכו.

אינני אומר שהייתי שולל מלחמה בכל נסיבה שהיא. אני חונכתי על ברכי מסורת ה״הגנה״. אבל ההיגיון שלי היה שונה משלו. הוא עמד על כך שאסתלק ואיים בהתפטרות. חברי אמרו שאינם יכולים להרשות זאת, שכן אנו זקוקים לו. פירושו של דבר היה שהם לא היו זקוקים לי. הגשתי את התפטרותי ב-18 ביוני.

כך, בגיל שישים-ואחת, הקיץ הקץ על קריירה פוליטית של מי שהיה ברציפות שר חוץ של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל מאז 1933. משמעות הדבר הייתה תבוסת הדרך המדינית המתונה והשקולה, שבעיני שרת הייתה התקווה היחידה לקיומה של ישראל לאורך ימים.

 

הערות


[1] במאמר שפרסם סרן ירוחם כהן בשבועון ״ג׳ואיש אובזרוור״ ב-1953 על פגישותיו עם גמאל עבדול נאצר על גבול ״כיס פלוג׳ה״, בימי מלחמת העצמאות, כתב: ״נפרדנו בתקווה שלא ירחק היום בו נוכל להיות ידידים בלי גדר תיל שתפריד בינינו״.

[2] ר׳ Lieutenant General E.L.M. Burns, Between Arab and Israeli, עמ' 102. גנרל ברנס כותב שם על משה שרת:

כמנהיג, בהשוואה למר בן-גוריון, נעדר מר שרת ברק, דינמיות וכושר הלהבת-המונים. האומנם נגזר מכוח חוק אוניברסלי, שאפילו במשטר דמוקרטי יהיה כוח המשיכה של מנהיג שוחר שלום פעוט מזה של מנהיג שאינו נרתע מן הרעיון לאסור מלחמה לשם השגת מטרות לאומיות? ייתכן שתדמית המנהיג, בכל גזע, היא זו של הגיבור העומד בראש העם במלחמה, אף כי לא אחת הוליכו גיבורים את עמם אל הפַחַת (שם, עמ' 44).

על יחסי בן-גוריון-דיין אומר שם גנרל ברנס:

היה ברור כשמש, כאשר צפית בשני האישים יחדיו בישיבות, כי בן-גוריון הוא ה״בוס״ וכי דיין היה שבע רצון שכך הוא. ואף על פי כן הרהרתי האם, בפגישותיהם בינם לבין עצמם, לא דחקה תוקפנות דיין את בן-גוריון, שהוא עצמו לא היה בדיוק יונת שלום, לפתרונות אלימים ולוחמניים עוד יותר. מכל מקום, ניתן להעריך כי השפעת דיין עליו, שהייתה ניכרת בעליל, פעלה בדרך כלל בכיוון של פתרונות בכוח הזרוע (שם, עמ' 67).

ועוד אומר שם המחבר:

בשלהי 1954, בעת שהיה שקוע במחשבותיו בישימון הנגב, יכול מר בן-גוריון לראות בבירור, בלי ספק, כי מדינות ערב אינן נכונות לעשות שלום אלא אם כן תוכר זכות השיבה של הפליטים. (...) המשום כך נקט מדיניות של אילוץ המצרים לעשות שלום? את התשובה אני מניח לקורא. ואולם אני סבור, כי בפרקי הספר הבאים יוכח שכל פעולות התגמול הצלחות כשלו בבלימת ההסתננות; למעשה, הן הולידו פיגועים קשים יותר. וההצלחה הצבאית של מערכת סיני לא השכינה שלום והניחה את המזרח התיכון מסוכן לישראל, ולשלום העולם, כמקודם. במילים אחרות, בין אם הייתה מדיניות ישראל - שמר בן-גוריון היה אחראי לה בעליל - מוצדקת מוסרית ובין אם לא, היא הייתה לא-אפקטיבית, ומשום כך רעה (שם, עמ' 65-64).

[3] ״מבצע חץ שחור״, 28/2/1955.

[4] בהחלטת הגינוי לישראל שקיבלה מועצת הביטחון ב-28/3/1955.

[5] ברית-המועצות הטילה וטו על הצעת-החלטה מערבית בנושא עבודות ישראל בערוץ הירדן, 23/1/954. זה היה וטו ראשון שהטילה בריה״מ במועצת הביטחון בעד הערבים ונגד ישראל.

[6] מדובר ב״מבצע עומר״, שנפסל על-ידי רוב חברי הממשלה בראשות שרת, 8/1/1956 (ר, יומ"א עמ׳ 1328).

[7] ״מבצע עלי זית״ בפיקודו של אריאל שרון. ר' פרק ״סכין בגב״, יומ"א ה', עמ' 1300 ואילך.

[8] ברנס, שם, עמ' 108.

העתקת קישור