29/6/1956

אליעזר ליבנה

כיצד אסור לנהוג במדינה דמוקרטית

מתוך: "הארץ"

פיטוריו (או התפטרותו) של משה שרת מכהונת שר חוץ, הנסיבות בהן לוּוו והאופן בו בוצעו, יש בהם כדי להדאיג כל אדם בישראל החרד להנהגתה ההוגנת והדמוקרטית של מדינה זו. לא ברור כלל אם תהא לפיטוריו של משה שרת משמעות פוליטית חיצונית, אך משמעותה הפוליטית הפנימית חמורה; היא מעידה על התגברות יסודות אנטי-דמוקרטים במימשל המדינה, כולל שרירות בלתי מוסברת, ערפול כוונות השליטים והוצאת דיונים פוליטיים גורליים מידיעת הציבור והכרעתו השקולה. לגבי עניין זה - והוא המכריע בכל הפרשה העגומה - חייבים להיות מאוחדים כל נאמני החופש והדמוקרטיה בישראל, בין שהם תמימי דעה עם שר החוץ לשעבר, בין שהם (דוגמת כותב הדברים האלה) חולקים עליו בעניינים חשובים.

אם נסכם את הפרשה, ניאלץ לומר שני דברים המשלימים זה את זה. ברור לגמרי מי סילק את שר החוץ. לא ברור לחלוטין מדוע סולק.

אך שמא נחוץ להוסיף ולבדוק עוד משהו לגבי ה״מי״? ייתכן ויאמר: הרי בסופו של דבר אושרה החלטת הממשלה בדבר חילופי הגברי בתוכה על ידי רוב גדול בכנסת. והרי עוד לפני כך אושרה התפטרותו של משה שרת במרכז מפא״י [ב-17/6/1956], שהיא המפלגה הראשה בכנסת. הבה נבדוק את טיב האישורים הללו.

בממשלה התנגדו שלוש מפלגות הקואליציה (הדתיים, מפ״ם וה״פרוגרסיבים״), ליציאתו של שר החוץ. אחת המפלגות הקואליציוניות (ה״פרוגרסיבים״) אף הביעה את מחאתה בצורה הקיצונית ביותר הניתנת למפלגה ממשלתית: היא נמנעה מהצבעה והשר שלה (פנחס רוזן) נעדר באופן הפגנתי מעצם ההצבעה. מפלגת הקואליציה היחידה - חוץ ממפא״י - שלא נקטה עמדה מתנגדת לגבי השינויים בממשלה הייתה ״אחדות העבודה״. ברם, עמדת הביניים שלה ניכר בה ביטוי תמיהה נמרץ יותר לגבי עצם העניין מאשר בעמדתן המתנגדת של אחת או שתיים ממפלגות הקואליציה האחרות. בכנסת ובעיתונם הביעו אנשי ״אחדות העבודה״ - יחד עם ספקנותם לגבי מדיניות החוץ של הממשלה כולה - את תמיהתם ופליאתם למה ועל מה התפטר דווקא משה שרת ודווקא בשעה זו.

האחריות רובצת, לכאורה, על מפלגת פועלי ארץ-ישראל, שאילצה את שותפיה המתמרמרים והתמהים להסכים ל״שינויים בממשלה״ - או לפרק את הקואליציה. אך ספק אם הערכה זו תצדק יותר מאשר מבחינה פורמלית בלבד. מה אירע באותה ישיבת מרכז מפא״י, בה ״אושרה״ התפטרותו של משה שרת? שני דברים מעניינים אירעו בה.

א) ״הצמרת״ ניסתה לשכנע את חברי המרכז, שאין לדון בסיבות חילופי ההנהגה במשרד החוץ מתוך ״נימוקים ממלכתיים״; וכיוון שהצמרת סירבה למסור כל הסברה ואינפורמציה, קבעה עמדה זו את המשכו של הדיון, כלומר את חיסולו בטרם התחיל.

ב) ההצבעה במרכז (ללא דיון) לא נתנה רוב ליוזמתו - המוכרת עתה - של ראש הממשלה: בין 89 המצביעים הצביעו רק 35 בעד השינויים במשרד החוץ; 47 נמנעו; 7 הצביעו נגד. צריך להיות אדם נועז מאוד כדי להעיד - לאור הצבעה זו - שהיוזמה לחילופים במשרד החוץ באה מתוך המוני המפלגה, או שנתקבלה ברצון על ידי נציגיה. יתר על כן: בתנאים נורמליים פחות או יותר - בכל מפלגה - הייתה הצבעה מעין זו מתפרשת כאי-אמון וכישלון לבעלי ההצעה והייתה מחייבת דיון מחדש ברחבי המפלגה. לא כן אצלנו.

אצלנו - הוכרע דבר סילוקו של שר החוץ על ידי מיעוט במוסד המייצג של מפלגתו ותוך התנגדות פנימית של רוב שותפי המפלגה בממשלה. הצבעתה הנגדית של האופוזיציה בכנסת אינה אלא פרט נוסף; הוא בא להדגיש ביתר שאת, שרוב הציבוריות לא רצה בהתפתחות זו, אינו מבין לשם מה היא באה ולא נתן לה את אישורו המוסרי. ודבר זה הוא המכריע בכל הפרשה.

אפשר לרוקן את הדמוקרטיה מתוכנה בדרכים שונות. אחת הדרכים לכך היא למנוע מהציבוריות את האפשרות המעשית לדון בעניינים חיוניים לאומה. הדיפלומטיה יכולה להיות סודית, ולפעמים היא צריכה להיות סודית, אולם ההכרעה על עיקרי מדיניות החוץ ומדיניות הביטחון חייבת להיות פומבית. אחרת, יוכרעו העניינים הגורליים של מלחמה ושלום, והדרכים המובילות למלחמה או לשלום, לא על ידי הכלל שישלם את המחיר, אלא על ידי כת קטנה זו או זו.

התפטרותו של שר החוץ היא עניין פוליטי מובהק. יש ובמדינה טוטליטרית אין נותנים במקרה כזה הסברות פוליטיות לציבור: מכיוון ששם אין חייבים לתת הסברות בכלל, אין מגלים חילוקי דעות כלל ואין משתפים את הציבור בהכרעה. שם אפשר להרחיק שר על יסוד שרירותי, חשדנותו או יצריו של הדיקטטור. אולם במדינה דמוקרטית נאמר לציבור על ידי שני הצדדים היריבים מדוע מתפטר שר חשוב. הציבור יודע על מה נחלקו הדעות, מי ייצג את הדעות המנוגדות ובאיזו דרך בחרה הממשלה. הציבור מלווה כרגיל את פעולתה של הממשלה לאחר ההתפטרות בתשומת לב, בודק את הצלחת מדיניותה - ומחליט בבוא הזמן מי צדק - המתפטרים או הנשארים?

כך נהגו בבריטניה, למשל, כאשר אנתוני אידן התפטר תוך חילוקי דעות עם צ׳מברליין, או כאשר אניורין ביוואן חלק על קלמנט אטלי, וכך נהגו בצרפת בימים אלה - ימי מלחמה ממש! - כאשר מנדס פרנס התפטר תוך ניגודים עם ראש הממשלה בדבר המדיניות הצפון-אפריקנית. שם לא מנעו מהציבור את ההסבר ״מנימוקים ממלכתיים״ ומכיוון שזה ״נושא מממלכתי״, במדינה דמוקרטית מחייב נושא ממלכתי דיון ציבורי ונימוקיה הממלכתיים של דמוקרטיה תובעים את בירורו הפומבי. אכן, בלי בירור ציבורי כיצד תיתכן הכרעה עממית?

כל אזרח ישראלי הדואג לעתידה של המדינה - ויהיו דעותיו בענייני חוץ וביטחון אשר יהיו - חייב לשקוד על כך שמקרה שני כדוגמת פרשת סילוקו של משה שרת לא יחזור עוד בישראל. אחרת, יבואו ויתרבו מקרים גרועים ממנו. המורָד תלול. בסופו של דבר, קשה יהיה לציבור לתבוע אחריות בעד מעשים שנעשו - ושלא ייעשו - והוא אפילו לא ידע ממי לתבוע. סנונית מסוג זה הופיעה בעצם דיוני הכנסת על התפטרותו של משה שרת. בעת אחד הנאומים העיר בן-גוריון תוך קריאת ביניים, שבזמן תקרית קיביה הוא היה ב״חופשה ארוכה״. משה שרת הוסיף מניה-וביה שהוא היה ב״חופשה קצרה״. אין לציבור דבר נגד חופשות לשרים - קצרות, ארוכות ואף מוחלטות. בכל זאת: מיהו האחראי לתקרית קיביה?! ואין זו אלא שאלה סמלית.