סילוקו של מר שרת, גרשום שוקן - 22/6/1956
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  סילוקו של מר שרת, גרשום שוקן - 22/6/1956


22/6/1956

גרשום שוקן

 

סילוקו של מר שרת

 

 

מתוך: "הארץ"

 

קל להיות חכם לאחר המעשה. מכל מקום, אין מנוס מן המסקנה כי שגה מר שרת כאשר לא התפטר מן הממשלה אחר המבצע של צה׳׳ל בדצמבר 1955 בחוף המזרחי של ים כנרת. פעולה זאת, שבה הרס צה׳׳ל את עמדות התותחים הסורים שאיימו על דייגינו בים כנרת, נעשתה בימיו האחרונים של ביקורו של שר החוץ הקודם באמריקה, ובעצם הימים שבהם ניהל משא-ומתן עם מזכיר המדינה האמריקאי בדבר אספקת נשק לישראל. מר שרת ציפה אז לסיום מוצלח של המו׳׳מ עם מר דאלס, והוא סבור שמבצע כנרת, שפורש באמריקה כמעשה תוקפנות בלתי מוצדק, גזל ממדינת ישראל את פירות המשא-ומתן שבהבשלתם השקיע מר שרת מאמצים ממושכים ומסועפים. לדעתו לא היו התוצאות החיוביות של מבצע כנרת - הבטחת עונת דיג שקטה לדייגי עין גב, גינוסר וטבריה - שקולות בשום פנים כנגד הנזק החמור שנגרם על ידיו לביטחון המדינה: הכשלת המשא-ומתן להשגת נשק אמריקני לישראל.

מר שרת לא היה אז בודד בהערכה זו. לא רק שותפיה הקואליציוניים של מפא"י בממשלה, כי אם גם מפלגות הקואליציה, המחייבות בדרך כלל פעולות צבאיות תקיפות להגנת ריבונותנו, מתחו ביקורת על המבצע ובעיקר על המועד שנקבע לו, והכל ראוהו כעדות לחוסר תיאום מדאיג בין מערכת הביטחון שלנו ובין משרד החוץ. לו התפטר מר שרת באותו זמן מיוזמתו הוא, ודאי היה זוכה להערכה בחוגים רחבים על שראה להסב באופן דרמטי - ובמחיר של קורבן אישי ניכר - את שימת לב הציבור לליקוי חמור בהנהגת המדינה.

אומנם אפשר למצוא הצדקה לכך שמר שרת לא התפטר אז ממשרתו, כי הרי אחרי שובו לישראל נערך בקרב הממשלה דיון נוקב והוחלט על סדרים שהיה בהם כדי להבטיח - ואשר הבטיחו עד כה למעשה - שלהבא לא יוכל מר בן-גוריון כשר הביטחון להעמיד את חבריו בקואליציה, וגם את חברי מפלגתו בממשלה לפני עובדות גמורות של פעולות צבאיות. היה אפוא יסוד לחשוב שמר בן-גוריון השלים עם החלטת הממשלה בעניין זה, ומאחר שממילא כבר אי-אפשר היה לתקן את הנזק המדיני שיוחס למבצע כנרת, ומאחר שהובטח שמקרה דומה לא יוכל להתרחש בעתיד, אפשר להבין שמר שרת (וגם מר פנחס רוזן) לא ראו צורך להגיש את התפטרותם.

אולם המאורעות של השבועות האחרונים גילו כי מר בן-גוריון - גם אם נהג עד כה לפי ההסדר שהוחלט עליו אז - לא השלים עם העובדה שבדיון הממשלתי אחרי מבצע כנרת, כמו בהזדמנויות אחרות בעבר, התגבש מסביבו של שר החוץ רוב ממשלתי נגדו כראש הממשלה ושר הביטחון. בנאומו בכנסת ביום ג' [19/6/1956] הזכיר מר בן-גוריון במפורש מקרים - והוא הדגיש כי כוונתו למקרים שבהם דנו בעניינים ״גדולים וחיוניים״ - שבהם נשאר במיעוט בממשלה, ואמר כי בעקבות החרפתן היוצאת מן הכלל של בעיות הביטחון בזמן האחרון ראה הכרח בהתאמה מקסימלית בין משרד הביטחון לבין משרד החוץ. בכך הודה בגלוי שהיוזמה להתפטרותו של מר שרת לא יצאה משר החוץ הקודם, כי אם מראש הממשלה ושר הביטחון.

עם זאת ראה בן-גוריון צורך להדגיש ולחזור ולהדגיש, שגם להבא תתנהל המדיניות בענייני חוץ וביטחון בהתאמה גמורה לקווי היסוד של הממשלה הקואליציונית, והוא אמר דברים בוטים ומשכנעים בגנות הדיבורים על מלחמת מנע, הנשמעים בעת האחרונה גם מפיו של ציוויליסט כה מובהק כמר פרץ ברנשטיין [יו״ר מפלגת ״הציונים הכלליים״ וח״כ מטעמה]. ואם אלה הם פני הדברים, קשה למסתכל מן הצד לעמוד על חילוקי הדעות בין מר בן-גוריון לבין מר שרת, שהיו כה חמורים עד שהצדיקו בעיניו של מר בן-גוריון את הזעזוע הקשה של ממשלתו, הכרוך בחילופי הגברי האחרונים.

מר שרת מעולם לא הביע דעה שלילית יותר על הרעיון של מלחמה יזומה מצדנו משהביע מר בן-גוריון בנאומו השבוע. ומאידך גיסא ידוע שמר שרת לא התנגד למעשי תגמול במידה שהם דרושים כדי להבטיח את ביטחונם של גבולות המדינה ושל תושבי הספר. אנו גם יודעים מן הניסיון, שמר שרת מוכן לפרש את המושג ״נחיצות״ בפעולות תגמול כאלה פירוש נרחב למדי, כי הרי מעשה התגמול הגדול נגד רצועת עזה ב-28 בפברואר 1955 נערך בהיות מר שרת ראש הממשלה. למה אפוא ראה מר בן-גוריון דווקא עכשיו צורך להיפטר ממר שרת?

דומה, שגם חבריו בממשלה לא קיבלו ממר בן-גוריון הסברות משכנעות בעניין זה. בימים האחרונים נתפרסמה בעיתונים ידיעה, שלפיה דיבר מר בן-גוריון בישיבת הממשלה שדנה בסילוקו של מר שרת על ״תוכניות פעולה״ שהציע בהזדמנויות שונות בעבר לממשלה, ושהיה נאלץ לוותר על ביצוען מאחר שנדחו על ידי חברי רוב הממשלה ומר שרת בראשם. כנראה סבור מר בן-גוריון כי לו היה ניתן לו באותן הזדמנויות לבצע את תוכניות הפעולה שלו, הייתה ישראל היום במצב ביטחוני טוב הרבה ממצבנו הנוכחי. ואומנם נכון שידיעות על ״תוכניות פעולה״ כאלה של מר בן-גוריון חדרו לציבור גם בטרם פרש מר בן-גוריון לשדה בוקר וגם לאחר שחזר לכהן כראש ממשלה.

כאן מתעוררת שאלה מעניינת מאוד: ראינו בשבועות האחרונים שמר בן-גוריון לא היסס להיאבק בהתנגדות הניכרת בקרב מפלגתו שלו, כדי לסלק את מר שרת מראשות משרד החוץ ומן הממשלה בכלל. אם מצא מר בן-גוריון לאפשר לעשות ניתוח מכאיב זה בשעה שבה הוא מדגיש שלא יחול שינוי במדיניות בענייני חוץ וביטחון, בשעה שבה הוא מציין מלחמת מנע כ״טירוף דעת״, בשעה שבה מדגיש מר שרת שלא היו כל חילוקי דעות בינו לבין מר בן-גוריון בשאלות אקטואליות, מדוע לא עשה בן-גוריון אותו הניתוח באחת ההזדמנויות בעבר, כאשר נשאר במיעוט ״בעניינים גדולים וחיוניים״, לפי דבריו, וכאשר היו לו ״תוכניות פעולה״ שמר שרת התנגד להן, ושבביצוען היה כדי לשפר הרבה את מצבה הביטחוני של המדינה?

קשה להעלות על הדעת, שמר בן-גוריון לא היה מצליח באותן הזדמנויות בעבר להשיג את הסכמת הממשלה ל״תוכניות הפעולה״ שלו, לו השקיע בהעברתן אותם המאמצים הנמרצים שבהם השיג עתה את סילוקו של מר שרת. בכל ממשלה היה עד כה רוב לחברי מפא״י, ולו היה מר בן-גוריון מחייב על ידי החלטות מתאימות במוסדות מפא״י העליונים את חברי מפא״י בממשלה לתמוך ב״תוכניות הפעולה״ שלו, אין כלל להניח שחברי מפלגתו בממשלה לא היו מצביעים בעדן, וכפי שאנו למדנו עכשיו מגילויו המפתיע של מר בן-גוריון על הצעתו של מר פרץ ברנשטיין לפתוח במלחמה נגד ירדן, גם אין זה קשה כל כך להפוך את ״הציונים הכלליים״ ל״אקטיביסטים״.

עד כמה שידוע, לא עשה מר בן-גוריון אז מאמצים ממשיים כדי לשכנע את הוועדה המדינית בחיוניותן של תוכניות הפעולה שלו; הוא לא ניסה אז לסלק מכהונותיהם את השרים של מפא״י שהתנגדו לרעיונותיו, כפי שעשה זאת עתה לגבי מר שרת, אלא הסתפק בכך שהביא את הצעותיו לפני הממשלה וּויתר עליהן לאחר שנדחו על ידי הרוב. כיצד אפוא יש להסביר את ותרנותו של מר בן-גוריון בשעה שהיו חילוקי דעות בינו לבין מר שרת ב״עניינים גדולים וחיוניים״, לעומת תקיפותו עתה כאשר, לפי דבריו של מר שרת, שלא הוכחשו על ידי מר בן-גוריון, לא הפרידו ביניהם חילוקי דעות לגבי ״איזו בעיה מדינית מיוחדת שעמדה על הפרק באותם הימים, או איזה מאורע או תקרית כלשהי או מעשה אחר״?

אולי יכולים אנו למצוא את פתרונה של פליאה זו בקטע אחר בנאומו של מר בן-גוריון ביום ג', שבו אמר כי אין הוא ״אחד מאלה שאינם חושבים כי אינם מסוגלים לטעות״, וכי מייחס הוא חשיבות לאפשרות ״לבחון את דעותיו ואת עמדתו לאור דעות החברים שמתנגדים לו״. זוהי ודאי מידה ראויה לשבח ואף מידה חיונית לראש ממשלה במדינה דמוקרטית, ולאחר שמר בן-גוריון מעיד על עצמו שהוא מחונן במידה זו, אולי מותר להניח כי באותם המקרים שבהם מצא את עצמו במיעוט בממשלה ״בעניינים גדולים וחיוניים״, ובאותם מקרים שבהם ויתר על ״תוכניות פעולה״ שלו לאחר שרוב בממשלה דחה אותן, עשה זאת משום שהגיע למסקנה שדעותיו ותוכניות הפעולה שלו לא עמדו במבחן הביקורת של חבריו בממשלה. ואם אלה הם פני הדברים, הרי אין להניח שמר בן-גוריון יטיל עתה על מר שרת את האחריות לכך ש״תוכניות הפעולה״ שלו ב״עניינים גדולים וחיוניים״ לא הוצאו לפועל. להאשמה כזאת אין יסוד בעיקר עכשיו, לאחר שמר בן-גוריון הוכיח בעליל כי יש ויש ביכולתו להטיל את מרותו על מפלגתו ולדאוג לכך שחבריו בממשלה יתמכו בו מתוך ״הרמוניה רעיונית״ גמורה.

ועוד יש לשאול: מה עלתה לה, למידתו היפה של מר בן-גוריון, לבחון את דעותיו ותוכניותיו בכור הביקורת של חברים שלא נבחרו משום שהם ידועים כ״אומרי הן״ לכל מוצאי פיו. האם חרד מר בן-גוריון פן לא יעמדו דעותיו במבחן הביקורת החברית הזאת, ומשום כך הוא מעדיף לסלק מראש ממחיצתו מבקרים בכוח?

האם בימים אלה, כאשר - לדבריו של מר בן-גוריון - ענייני הביטחון החריפו באופן יוצא מן הכלל, האם דווקא בימיים אלה יש לסתום את הגולל על האפשרות של בדיקה נוקבת ובלא מורא או משוא פנים של דעות ותוכניות בענייני ביטחון? האם זוהי דרכו של מנהיג דמוקרטי בתקופת סכנה לעמו?

 

העתקת קישור