"הוא היה איש עברי", זלמן שזר - 21/1/1966
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  "הוא היה איש עברי", זלמן שזר - 21/1/1966


21/1/1966

זלמן שזר

 

"הוא היה איש עברי"

 

 

מתוך: ״דבר״, דברי זלמן שזר בישיבת הזיכרון של הוועד הפועל הציוני

 

טבעי הדבר, שאין כינוס של צמרת התנועה הציונית ואין כינוס של צמרת מדינת ישראל, יכולים השנה לבנות את סדר יומם, מבלי להקדיש עיון מיוחד בפרשת אישיותו ומורשתו של חברנו ומנהיגנו משה שרת זיכרונו לברכה, שלוּקח מאיתנו זה לא כבר, ואנו עדיין שרויים בשנת אבלו. בעצם יום הראשון להסתלקותו ניסינו - נשיא ההסתדרות הציונית ואני - מסביב לשולחן המשותף להתאושש ראשונית מאבלנו המר. היום נרצה לעשות ניסיון של ראשית עיון במורשת אישיותו. לא רק משום יְקָרָא דְשַכְבֵי [ארמית: כבוד המת] כי אם משום יְקָרָא דְחַיֵי [ארמית: כבוד החי] למען תוכל התנועה, תוך מתן הכבוד לזכרו, לדעת מה שומה עליה לאמץ לה מייד ממורשתו, כדי ללמוד לצעוד איכשהו בלעדיו.

בימים אלה כאשר חיינו כולנו את מסכת הרכבת הממשלה החדשה, מי בפנים העשייה ומי מחוצה לה, וכאשר נאלצנו לקבל עלינו את פרישתה של שרת החוץ, כאשר גזרה על עצמה ועלינו, וניסינו להביע, מה קשה עלינו פרידתה, הפליט שר החוץ החדש [אבא אבן] משפט, שעתיד להיות שרטוט ראשון לתולדות התפתחותה של הדיפלומטיה הציונית. הוא קרא חמישה שמות, המהווים את אישי היסוד של כל דרך הפאר שלה: הרצל, וייצמן, בן-גוריון, משה שרת וגולדה מאיר. קלסיפיקציה היא, כידוע, הראשית של כל היסטוריוגרפיה מדעית. והוא ודאי יסכים עמדי כי ליד כל שם כזה שמנה, יצטרך ההיסטוריון להוסיף: ״ובית מדרשו״, ולפעמים גם ״ודורו״, כי בתי מדרש שונים פעלו בצוותא או שלא בצוותא. והצדק ההיסטורי ידרוש את ציונם. אבל האבנים שהזכיר, אבני יסוד הם. ואבני מפנה. ואידך זיל גמור [ארמית: והשאר לֵך למד]. והאידך ידרוש לימוד רב. גם על אלה שישנם איתנו ובוודאי על אלה שאינם כבר איתנו.

ואז יחלק ההיסטוריון את שרשרת הפאר הזאת לשתיים: עד לבן-גוריון ומבן-גוריון ואילך. הראשונים: הרצל, אבי כל בית הדיפלומטיה הציונית לכל אגפיו ואחריו וייצמן - שהשפעתו נמשכה לאורך כל הדרך מיום הופעתו כאופוזיציה להרצל ועד להסתלקותו כנשיא ראשון למדינה שהוקמה - שניהם הופיעו בשם העם היהודי, המפוזר הדחוי, והמאוחד בפיזורו וההירואי גם בִּדְוַויוֹ. ודרשו את ארצו לו. עם כניסתם של בן-גוריון ובני דורו, מופיעה הארץ ודורשת את עמה לה. את הזכות להעלות את העם הנה ולקומם אותו פה כעם עצמאי. את זאת דרשו מאת שליטי עולם, וגם מאת מנהיגי העם עצמו, שעדיין מפוזר בעולם. להסיר כל מכשול וכל מי שנראה למכשיל, ולבנות בארץ את ישראל המשוחררת.

 

*

 

עם משה שרת מופיעה ראשית המדינה המוקמת ותובעת את הכרתה ואישורה, ואת יצירת התנאים אשר יבטיחו את עתידה. דורשת מאת משפחת המדינות ומאת העם המחולל את המדינה.

בהרכנת ראש נתייצב לפני האבן הלבנה הזאת, שמהר מאוד הייתה לאבן-מצבת לו, ונתחקה על מורשתו של זה האיש משה.

על רבו של משה שרת - על ברל כצנלסון - אמר פעם י״ח ברנר, מורו של משה, את המימרה שנשארה מטבע: הוא הינהו ״א אידישער מענטש״. על משה, גדול תלמידיו, אפשר לחקוק: ״הוא היה איש עברי״. בארץ העברית גדל, וגם כאשר יצק מים על ידיהם של מורי עולם לא חדל מעולם להיות איש עברי. בניגוד לכל קודמיו ורבים מחבריו אפשר לשאת עליו את הפסוק: לא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר. גם בהיותו בילדותו בחרסון, ובנסותו שנה אחת להתענות שם בבי״ס לא-עברי - היה לו אבא עברי מאוד, ששב מתוך הארץ, שיבה ארעית, והוא מראשוני ביל״ו ומגדולי המחוננים והקנאים שבהם. והוא עם משה עצמו מתיישב בארץ בכפר ערבי, ומתרועע עם ערביי הארץ, ומייד אחר-כך הינהו בן המחזור הראשון של הגימנסיה העברית הראשונה, ומנעוריו קידש את עצמו לשרת את זה העם העברי, הגדל תחת שמי הארץ העברית, והמתכנס לתוך העיר העברית הראשונה. כולו פרי הילולים, מביכורי פרי הארץ, שזיו שִמשה ולשד אדמתה ושוועת יושביה - ראשית הברכה לו.

ומראשית עמידתו על דעתו ועל הכרת אחריותו - היו לו ולבני משפחתו, מלוויו הנאמנים (לאחיותיו ואחיו כרעים לו, ולחבריו אליהו גולומב ודב הוז ואחרים כאחים לו) - י״ח ברנר המשפיע, ודגניה - הכוכב הרומז ותובע, וברל כצנלסון - המחנך ומתווה דרך. וההתחברות אל העם העובד בארץ, המתכנס הנה מגלויותיו, כדי להקים כאן את מלכות העברים מחדש, כעם עצמאי, הייתה לו הדרך לכל הנכסף. ולא זז מן הדרך הזאת מאז פגישותיו עם הטורקים ועם האנגלים ומאז נקרא על-ידי ברל רבו אל הדגל, להיות איתו בין מקימי העיתון העברי היומי הראשון של תנועת העבודה בארץ.

ועל לבנת אבן המצבה שלו יהא חקוק בהיסטוריה: איש עברי זה היה אבי משרד החוץ של מדינת ישראל. כמדינאי עברי בנה את המשרד הזה עוד הרבה שנים לפני קום המדינה. כמזכירו של חיים ארלוזורוב, שקדם לו בתפקיד, ואשר העריץ אותו כרבו בעבודה המדינית, החל, ומהר מאוד מייד אחריו היטה שכמו לשאת בכל כובד המעמסה הזאת. ומראשיתו בנה אותו, יש מאין, ללא כל תקדים בישראל, לפני קום המדינה כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בה ניהל עם רבותיו ורעיו ותלמידיו את המלחמה למען הקמת המדינה, ועד כניסתה של ישראל לתוך משפחת המדינות, ואחר-כך בתוך המדינה כשר החוץ הראשון. כאבי כל שרי החוץ בישראל בנה משרדו מן המסד ועד הטפחות, הקים איש איש במקומו, קבע לכל איש את דרך טיעונו בהתאם לזמן ולמקום, עמד מאחורי כל אחד מהם והם, בקוליגליות מרובה ובאמון איש לרעהו, כאילו דיברו מתוך גרונו. כאילו הוא דיבר מתוך גרון כולם. כה מארגן מנצח-אמן את המקהלה שלו, המתנגנת כגוף מוסיקלי אחד תוך שכל אחד נותן נפשו על תפקידו.

הנזדמן למישהו מכם לראות את משה מנצח על המקהלה המשפחתית שלו ביום הולדתו? למרגלותיו מסובים כל המחוננים שבמשפחתו הענפה והמפוזרת על פני כל הארץ, ועיני כולם, העיניים היוקדות, תלויות בשפתותיו ובאצבעו והוא מרנין את כולם. וכולם דרוכים מאוד עד קצה יכולתם, ושרים כאילו בכל העושר הנפשי שחננם האלוהים. עבודת פרך הייתה זאת ודאי להם לשיר במקהלה המודרכת על-ידו, סחוטים מאוד הם יצאו מן השירה, אבל מאושרים כי הצליחו, כי קיבלו ונתנו והמנגינה יצאה כלולה בהדרה. מי היה יותר מאושר ויותר סחוט, הוא המנצח או הם המתנצחים? השירה חגגה את ניצחונה, ותהי זאת חגיגת כולם.

וככה גם בנה את מקהלת משרד החוץ שלו. ככה בערך נאנחו והתענגו כל העושים איתו במלאכה, מלאכה שהיא חוכמה וחוכמת לב, כלומר אמנות. והתענגו יותר משנאנחו, ונשאו לו אמונים בכל תמורות החיים.

 

*

 

וכדרך כל חוויה גדולה ומופתית שלו, שלא נפטר הימנה בלתי אם שיווה לה דמות עברית מושלמת, כן גם היה הוא האיש, ששיווה דמות עברית חמורה וקפדנית לכל היצירה המדינית המורכבת מאוד של בניין משרד החוץ.

כן חייתה-המתה בקרבו מאז נעוריו השירה הרוסית, שירת לרמונטוב ופושקין, ואחר-כך שירת בלמונט, ואחר-כך היינה, על כל הקצב המיוחד והעושר הרב, ומנגינת הצלילים המיוחדים, ולא נפטר מן העולם עד אשר הלביש את כולם מחלצות השפה העברית. ובשנה האחרונה, שנת מאבקים וייסורים, הנחיל לנו כתשורת זקונים את ה״מחברת״ המופלאה של ״תרגומי שירה״, שיותר משהיא מעידה על התרגום המושלם, היא מכריזה על תאוותו הטבעית לשוות לחוויותיו הגדולות צורה עברית, מן השיתין של תרבות עמו.

ודאי סבלו רבים מעוזריו במשרד החוץ, כשדרש מכל אחד לשַעֲבֵּר את שמו וללמוד כראוי את שפת עמו, ולהקפיד על העברית של כתבי האמנה, ובחומרה רבה לשמור על דיוק הלשון בכל איגרת היוצאת, כי על כן מדינת ישראל החלה מדברת והיא מצווה לדבר בשפת ישראל צרופה, ולוּ גם כל המושגים יהיו חדשים שלא ידענום, וכל גינוני הלשון של המדינה אין זכר להם בספרות העברית אשר עליה חונכנו. גם כאן הייתה עבודת בראשית במתן הדמות, כמו שהייתה ברכת הראשית על יצירת העניינים עצמם, שהיו מצפים לדמות, כאדם הראשון שהקב״ה עצמו הביא לפניו כל נפש חיה שברא, וכל ״אשר יקרא לו האדם הוא שמו״.

הוא לא נהג לדבר עם אחרים על הרגשותיו כשהמשרד לא היה עוד בידו. נימוסיותו לא הרשתה לו. אבל לא רק זאת, הוא גזר על עצמו שתיקה לא רק בשל טקט חברי, אם כי גם תכונה נאה זו הייתה טבועה בו בדקוּת מופלאה ובלתי שגורה בחיינו, אבל פעם ראיתי את הנמשל ונדמה לי כי יכולתי לעמוד על המשל: ראיתיו פעם נוכח, כאשר ניגנה המקהלה המשפחתית האהובה עליו, והמנצח עליה היה לא הוא, כי אם יהודה אחיו, שהיה אהוב עליו מאוד מאוד. דרוך בכל מיתרי נפשו הקשיב למנגינת המקהלה וחי אותה, וכשהגיעה למקום ממוקש ביותר, כאשר נדמה היה לו, הנה-הנה ומישהו מן המקהלה ישבש ויסלף, גברה המתיחות שלו יותר ויותר. נדמה היה: הנה ההתפרצות שרויה כבר על גבות עיניו המרוכזות, על שפתותיו הצמודות, עוד רגע ותפרוץ, והיא לא פרצה, לא רק בשל אהבת אחיו בלבד - גם זאת בוודאי - אבל בעיקר כי ידע כי כל כוחה של מקהלה בכך, שהיא מרוכזת מסביב לשרביט של המנצח שלה, והפעם השרביט איננו בידו, כי אם בידי יהודה אחיו, ועם כל דריכותו וחרדתו הוא מצווה על עצמו להבליג ולשתוק. הוא כאילו מאלף את כל יצריו להבליג ולשתוק. והייתה בזאת ההבלגה והשתיקה יותר שירה של גבורה מאשר בשירה עצמה...

ומיוחדת הייתה יצירתו הלשונית. הרבה מרחיבים ומטפחים קמו לעברית שלנו בדורות האחרונים עד אשר הייתה לאשר הייתה. גם גדולים ממנו ונועזים ממנו, אבל הוא לא המציא מילים, הוא מצא אותן - כאילו היו שמורות מקדמת-דנא בקיפולי הלשון ובגזרות חוקיותה. הוא גם מהערבית לא הרבה לשאוב, אף כי ידע ערבית על בוריה. אולי האחד היה בין כל אבות הדיפלומטיה הציונית שהיה שליט בערבית, והשיח׳ים נהנו מאוד בדברו איתם בשפתם הצחה, אבל כשם שהוא ידע להרגיש את הקרבה הפילולוגית שבין שתי השפות האחיות, כן חש במרחק ההיסטורי שביניהן, בשל כל השוני של דרך ההתפתחות שלהן, ויהי זהיר מאוד מלהיבנות מעושרה של האחות. אהבתי את חידושיו כשהוא שאב אותם מקיפולי הדקדוק, בנה בניינים שעוד לא נבנו, או אולי נבנו פעם בקדמותנו ולא הספיקו להישמר באוצרות ספרותנו, אולם חוקיים הם ככל הבניינים והגזרות, שהם לחם חוקנו. באיזה חוש מיוחד של דייקן ומדקדק חרוץ צלל כאמודאי בנבכי הלשון ובמצולות חוקיה ההגיוניים והמתימטיים, והוציא משם גבישים חדשים שכל חן קדומים עליהם, על אף כל החדש שבמושגיהם.

את עֱנוּת ישראל בגלויות, הענות התובעת עלבונה והמאיימת על האנושות כולה, ידעו קודמיו לתאר יותר ממנו ולעשותה אבן פינה לטיעונם. גם את הכוח היהודי בעולם הפוליטי, הכלכלי, המדעי והרוחני, שהעולם מוכרח להתחשב בו, הצליחו אחרים לתאר יותר ממנו. וגם עם השלטון האנגלי בבירות שונות, דיברו נגידים בעוז רב לפניו ולאחריו, אולם את היש שנוצר בארץ, על האפשרויות הגנוזות בקרבו, ועל פרטי היסודות הממלכתיים הגלומים בתוכו - אותו לא תיאר כמוהו בשער-בת-רבים איש לפניו. כשעלה על במת ״הוועדה המקבילה״ של עצרת או״ם (באוקטובר 1947) אמר: ״יתר על כן, אנו מאמינים כי יהודי ארץ-ישראל הם כבר אומה הראויה והזכאית לשוויון זכויות עם אומות אחרות כגדולות וכקטנות״ (בשער האומות, עמ' 128) - אז, כשהיינו כאן רק שש מאות אלף נפש - היה זה נועז וחדש! אבל בלבו נשא את פרטי בנייננו בארץ כגרעינים של עתיד, המוניציפליטט של תל-אביב היא לו ראשית הנהגה עצמית, תנועת הפועלים המאורגנת - מסד לעם עובד, ה״בריגדה״ - ראשית של השתתפות האומה בשחרור העולם; ה״הגנה״ - ראשית של צבא, הדגל שהניף על ה״בריגדה״ - בניין אב לדגל שאומנם גם זכה להניף אחר-כך על בניין המשפחות המאוחדות.

הוא חזה את המדינה כשהייתה עוד בקיפוליה, בהתהוות יסודותיה מראשיתם, והיה כרוֹז לה ותובע את אישורה באותו הכוח כמו שהוא הציג אותה והציגו תלמידיו ורעיו בשער בת-רבים אחרי שהמדינה קמה. וכאשר דיבר ״בשער האומות״ דיברה המדינה המתהווית מתוך גרונו, והאמינו לו. כי צמיחתו הייתה בצמיחתה, והופתע העולם מן העובדה החדשה הזאת, והאמין העולם כי אכן הוא נציגה של העובדה החדשה והמפתיעה והמבטיחה הזאת - קסמיו קסמיה, הוא מייצגה והוא גידולה. הקשיבו לו כל אלה שרצו להקשיב לעובדה החדשה והמבטיחה הזאת. וגם אלה שפחדו מפני המציאות הזאת ולא רצו בה, כולם רצו להיווכח מה דמותה, מה כוחה, מה ייעודיה, מה צפון בה - והקשיבו לו כאשר מקשיבים לנציג טבעי, לגיטימי, היסטורי, של המציאות החדשה הזאת.

זכוּר לי איך יצא ושב מהוועדה לקביעת הגבולות בלייק-סכסס. איתו ועל-ידו היה רק זלמן ליף, איש ״הכשרת היישוב״ שידע כל אבן בארץ וכל חורבה לאורך הגבולות, והוא, משה, מבלי לעיין במפות, זכר כל פינה ולחם על כל גדר דחויה ונשא את כל הארץ - ארץ האבות וארץ הבנים - מקופלת בתוך זיכרונו ובקרב לבו.

 

*

 

ובעשור האחרון לחייו, כאשר חזר והטיל על עצמו את מעמסת ההנהגה של התנועה הציונית, והיה לדַבָּרָה של אומה, שיש לה מדינה, אלא שהעם עדיין ברובו הגדול איננו בתוכה, והמדינה עצמה עדיין איננה בטוחה ומבותרת ומוקפת אויבים, וחלק העם האקטיבי והנאמן שהיה מפכה כוחות החלוץ, והיה מושרש בעברו התרבותי ובתקוות גאולתו, גם הוא איננו, כי אכלוהו כבשני האש, והעם שישנו שבע ומסודר ומפוצל וכל יהדותו מפוקפקת בעיניו כל שעה, וטעונה שיקול מחודש יום-יום - היה הוא למעיין מחדש בכל תורת התנועה. מחדש אמודאי הצולל לנבכי החיים, ללמוד ולקבוע הלכות לחינוך העם ולעיצובו.

והוא לימד: אין כוח למדינת ישראל בלתי אם יסובבנה עם ישראל נאמן. ושוב לימד - אין כבוד לעם ישראל בכל מקומות פזוריו, בלתי אם ירוכזו מסביב למדינתו הנבנית!

מאז הוועידה האידיאולוגית[1] ועד שנתו האחרונה, על אף ייסוריו המרובים, לא חדל מלשנן לעם הזה להבין את תורת גורלו. כבימי הנעורים של התנועה שם פניו אל הדיסקוסיה המבהירה והמחנכת. חמורה הייתה הביקורת שלו על התנועה הציונית. נוקבת הייתה ולא נתן לה לחיות באשליות ולזלזל בחובותיה היסודיים. נוקבת הייתה - אבל לא קטלנית. כי מחנך היה ורצה לבנותה מהריסותיה, ידע כי ״חוסך שבטו שונא בנו״, אבל ידע מידות להשתמשות בשבט. כי כל רצונו היה ״שישוב מדרכו וחיה״ - יחיה ויצווה חיים למדינה ולאומה גם יחד.

ובדרכו להנהלת עמו למד הוא עצמו הרבה מאוד, טרם שלימד. דווקא משום שהוא כולו בן גידולה של הארץ בתקופת ראשית בניינה, היה הפחד מהסס, פן לא ידע כראוי את העם הזה שאותו נקרא לנהל, על כל סיבוכיו ומשענותיו, הגלויים והסמויים. כי כאיש הארץ בראשית בניין הארץ לא היה רגיל כלל בכמו אלה. ורק התמדתו המרובה, עבריותו המקורית, האינטואיציה שלו ורגש האחריות המפותח ניהלו אותו נכוחה.

פעם הוזמן לבית המדרש לרבנים בניו-יורק לשבת שם שבוע ימים ולשוחח עם התלמידים ולהכניס ציונות בלבותיהם. אודה, פחדתי דווקא מפני הניסיון הזה. לא כל מנהיג ציוני יליד הארץ, ״צבר״ לפי כל דורו, ״עברי חדש״ לפי כל חינוכו, ימצא שפה משותפת איתם, עם פרחי האינטליגנציה היהודית והרבנית שבאמריקה, ולא אשכח את אשר סיפר לי הוא על הימים המלאים ההם, ואת אשר סיפר לי אחר-כך הרב פינקלשטיין על החוויה העמוקה שלו ושל תלמידיו והתפעלותם מן המנהיג הציוני היקר ההוא. כאהבת דוד את יונתן אהב פינקלשטיין את משה, ולא ידע עוד במה לכבדו. אחר-כך באו סטודנטים הנה ולא פסקו מלהשתבח בימי תורה אלה.

בצאתו אל אחיו והוא נושא באחריות לתנועת אחיו כולם, היה, כאמור, הלב מפחד לא פעם: יידיש ידע מעט, אף כי לימד את לשונו לשאת את דבריו גם בה. במסורת לא היה מושרש, אף כי הגינותו ונימוסיותו ציוו עליו להתייחס אליה בכבוד, אבל מה נפעמתי לראות כי בהתמכרותו לתפקידו, יצא ללמוד ונמצא לָמֵד. פעם השתתפתי איתו בהלוויה, ראה חבר ותיק נכנס לחצר בית הכנסת לפני הארון בגילוי ראש, איך זועזע מכל לבו! פעם ליווינו לבית עולמו חבר ותיק, והחזן אמר ״קדיש״, ונמצא על-ידנו חבר ותיק אחר שרטן ואמר כי זה חילול כבוד המת, כי הלא המת לא שמר מצוות - איך התפרץ משה ממקום מרכזו: ״דרך ארץ בפני מסורת האומה!״ והגיעו הדברים לידי כך, כי בעיתון הנוער הרהיב וכתב: ״מדינה שלא תהא בה שמירת שבת, לא תהא מדינת ישראל״. יצא ללמד ונמצא לָמֵד. והחוש ההיסטורי שבקרבו והגאון הלאומי הדריכוהו בדרך.

ריב איתנים רב למעלה משנה עם המחלה הממארת אשר בקרבו. כדוד המלך בשעתו, שסופר עליו כי כשהוגד לו שימיו חוצצו, ומלאך המוות אורב לו על סולם המדרגות, מה עשה? ״לא פסק פומיה מגרסא״ [ארמית: לא פסק פיו מלימוד]. ואכן, מאבק איתנים היה זה, כאילו כוחות שווים התמודדו זה בזה. ודווקא שנת הסכנה החמורה הזאת, שנת המכאובים והדווי, הייתה לו שנת מתן תורת ציון מחודשת, לעמו ולתנועתו. אז ניסח את תפקידי הציונות בגולה, אז קבע את תביעות קרן-היסוד מבני המדינה, אז שנה הלכות וקבע משניות ולימד וניהל. עד אשר תמה המערכה עצמה - והוא לוּקח מאיתנו באמצע המריבה, והתייתם הבית.

 

*

 

מסביב לשולחנות מרובים זכיתי לשבת יחד איתו במשך ארבעים השנה: במערכת ״דבר״ ובמערכת ״עם עובד״, בשליחויות בגולה ובתנועות נוער, בממשלת ישראל ובכנסת, ובהנהלת הסוכנות, והדבר הכולל בו, הצרוף והרצוף, שלא פסק מלהפעימני היה טוהר אישיותו, אצילות רוחו, ניקיון האווירה סביבו, כולו אומר כבוד אדם, חבר עילאי. בלועזית קוראים לכך: ג׳נטלמן. הוא ודאי היה מוצא לזה מונח עברי. וכל עוד לא מצא חדש, היה ודאי מרשה להשתמש במושג העתיק, שבו היו מתארים את כגון-דא רבותינו הקדמונים: ״לא נמצא רבב על בגדו״. על אף כל חליפות הבגדים המרובים שעטרה לו בהם ההיסטוריה של תחייתנו, תמיד קיים את ״והיו בגדיך נקיים״, בגדי מחשבה והתנהגות ונימוסים ודרכי שלטון ודרך חבר עם חבר.

בילדותי, כשלמדתי: ״תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה״, קיבלתי את הדברים כפשוטם ונבהלתי מאכזריותם. ועונש מוות שנאתי כבר אז, ומה גם על חטא קל אשר כזה, שאדם דש בעקביו. אחר-כך הרהרתי מדוע, בכל זאת, לא מצאנו בכל מרחב ההיסטוריה כל ידיעה כי מישהו הוצא להורג על חטא שכזה... עד שהתחלתי להבין את הצורה הספרותית שבאמרה: ״תלמיד חכם שיש רבב על בגדו״ תלמיד חכם רגיל הוא, בן-תמותה. ומהן אתה שומע את הלאו: רק תלמיד חכם, איש העידית שבדור, שאין עליו רבב, ובגדיו תמיד נקיים, בן-אלמוות הוא. אותו חומד נצח האומה לצרור בצרור החיים לזכר עד, כדמות מחנכת, כאיש מופת לדורות, לשם ולברכה ולתפארת.

 

הערות



[1] הכוונה לקונגרס הציוני הכ״ג, שהתכנס בירושלים באוגוסט 1951 והחליט על ״תוכנית ירושלים״ שגיבשה הגדרה מחודשת למטרות הציונות.

 

העתקת קישור