דמויות מאצל שולחן הממשלה: משה שרת, אייזיק רמבה - 19/10/1951
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  דמויות מאצל שולחן הממשלה: משה שרת, אייזיק רמבה - 19/10/1951


19/10/1951

אייזיק רמבה

 

 דמויות מאצל שולחן הממשלה: משה שרת

 

 

מתוך: ״הבוקר״

 

משה שרת היה ילד פלא. במחזור הראשון של הגימנסיה ״הרצליה״ חיבבוהו המורים ואהבוהו החברים. הוא היה נער מוכשר ורֵע טוב. לפני שבועות אחדים, אחרי פטירת האם פניה שרתוק, פרסם חבר הנעורים שלו, בנו של מרדכי בן הלל הכהן, דברים נרגשים על תקופת העלומים ההיא, ימי הגימנסיה ״הרצליה״, ותיאר את דמותו של משה האהוב והנערץ על הכל והיודע הכל, מיטיב ללמוד, יודע שיר ופורט על כלי נגינה. בקיצור - עילוי ילד פלא.[1]

כאשר גדל, היה לעלם חמד. למד בבית-ספר לקצינים באיסטנבול ושירת בצבא הטורקי כקצין, חבש תרבוש ולבש מדי צבא אלגנטיים. בספרו הנחמד של אשר ברש על ימיה הראשונים של תל-אביב [כעיר נצורה] תמצאו תיאור מלבב של הקצינים המהודרים הללו, חניכי ״הרצליה״, שבאו לבית אבא לחופש מן השירות.

משה שרת למד בכל מקום. בהיותו ילד היה רועה את העזים והכבשים של הוריו בכפר הערבי של החוסיינים ולמד שם את הלשון הערבית. באיסטנבול למד טורקית, ואחרי כן - בכל מקום הימצאו - רכש לו לשון חדשה, וכן היה ללינגוויסט המפליא את אוזנֵי שומעיו בשפע הלשונות השגורות בפיו. שנים רבות לאחר שחלפו ימי העלומים הוא משתמש בכישרונו הבלשני לתעמולת הבחירות למען מפלגתו: שמעתיו בבאר-שבע, כשהוא נואם במחצית השעה ערבית וטורקית, צרפתית ועברית, וקהל העולים החדשים, מעדות המזרח, עומד בפה פעור ו״מלקק את האצבעות״ משר החוץ המלומד של ישראל, שאין כמוהו בשום אומה ומדינה, שידע לעשות מעשי להטים כאלו בלשונותיו.

בן טובים הוא. אביו, יעקב שרתוק, ביל״ויי נאמן, עסקן ציוני, סופר וחלוץ, דאג לתת לילדיו הכישרוניים חינוך הוגן. הבית, בית יעקב ופניה שרתוק, מטביע חותמו על הילדים. משה הוא המוכשר שבהם. רק במוסיקה נטלה אחותו רבקה ונטל אחיו יהודה יותר קבין של כישרון. האחות, זו שהייתה אחרי כן אשתו של דב הוז, מצודדת את נפשות הנוער התל-אביבי בפרטה על פסנתר. האח יהודה חיבר מוסיקה ישראלית לכינור[2] והוא מארגן מקהלות, אבל גם במשה יש משהו מן הכישרון המוסיקלי של המשפחה, ובתזמורת הגימנסיה ״הרצליה״ הוא נושף לתוך קלרניטה. אך העיקר הוא חוש העסקנות הציבורית, שהתפתח בו עוד מימי ילדותו. אומנם, בעסקנותו הציבורית בימים ההם כבר מתגלים הסימנים הראשונים של שתדלנות. הוא מקים משרד ציבורי בתל-אביב לעריכת בקשות בטורקית למתאזרחים בימי מלחמת-העולם הראשונה לבל יזדקקו יהודים לפקידי השלטון הטורקי ביפו, המרוקנים את כיסיהם של הלקוחות האומללים. הוא מייסד מטבח לחלוקת לחם, חיטה לנצרכים בנווה-שלום. כל האימהות מתברכות בבן שכזה. אברך משי!

הוא מתורבת מדי מלהראות לאחרים יחס של זלזול. אבל בנפשו פנימה השאירה הצלחת הילדות ושל ימי העלומים אותות של התפנקות ונטייה לקפריסות. את הנטייה הזאת, הטבועה בו עד היום הזה אולי נגד רצונו, לא הצליח לעקור משורשה.

 

*

 

את חייו הפוליטיים החל ב״אחדות העבודה״. השכל חייב שהפציפיזמוס העקר של ״הפועל הצעיר״ יהא זר לו. הוא היה איש צבא וגם פעיל בהגנה הירושלמית מיום היווסדה. אנו מוצאים כי משה שרת הוא הוא אשר פתח בשם ה״הגנה״ את אספת קבלת הפנים לכבודו של זאב ז׳בוטינסקי, מגן ירושלים, לאחר צאתו מכלא עכו. שרת הצטרף למפלגה אקטיביסטית, אשר תמכה בהקמת הגדודים העבריים לצדה של בריטניה. והגורל, הגורל המתעתע! - לגיון עברי לצדה של בריטניה נגד הטורקים, ששרת עצמו היה קצין בצבאם. להלכה הוא עומד אפוא במערכה מול בן-גוריון ומול גיסו אליהו גולומב. בקיצור, הוא אפוף סביבה כמעט ״מיליטריסטית״. בכל זאת, למעשה קרובה לו השקפת העולם של ״הפועל הצעיר״ יותר. ברבות הימים רואים אותו קרוב מאוד ברוחו לאליעזר קפלן ולרבם ד"ר חיים וייצמן.

אין פלא שהוא היה הלוחם החריף ביותר נגד המחתרת. הוא היה שונאם בנפש של ה״פורשים״, של אצ״ל ולח״י, לא משום שפורשים היו מן המשמעת הכללית של היישוב ושל ההסתדרות הציונית, כי אם משום ששיטתם לא הייתה לפי רוחו. כאשר היכה ספן ערבי את אחד היהודים - לא עבר משה שרת על סדר-היום על מעשה תועבה זה. לבו הוא לב יהודי חם, הכואב את כאב עמו. אבל הוא לא השיב מכה על מכה, אלא הלך להתלונן. וכל הפוליטיקה הציונית שלו היא בסיכומו של דבר - תלונה: נגד השלטון המנדטורי, נגד הממשלה האנגלית, נגד המצרים, נגד הסורים, נגד העבר-ירדנים, נגד כל הפוגע ביהודים ובישראל.

התלונה היא אומנם נמרצת מאוד. היא כתובה בדם התמצית ביד אמן הסגנון. אבל אינה אלא תלונה. ואילו הוא חושב שזהו הנשק החשוב ביותר בידי אומה. הוא איננו מודה כלל בחלקם של ה״פורשים״ בשחרור המולדת מעול הבריטים. בינואר 1949, במסע תעמולה לפני הבחירות לכנסת הראשונה, אמר מר משה שרת באספת-עם בפתח תקווה:

״שקר הדבר שהטרור גירש את האנגלים מן הארץ. אומנם, אנשי המחתרת הרגו והבריחו אנגלים רבים מן הארץ, אבל לא הם שגירשו את השלטון הבריטי. הפוליטיקה הציונית באו״ם עשתה זאת״.

והרי הייתה תקופה קצרה, שבה ארגנה גם ה״הגנה״ פעולות טרור. אין אנו חושדים במר משה שרת, שאמר מה שאמר משום שרצה לזקוף רק לזכותו את תקומת המדינה (״הפוליטיקה הציונית באו״ם עשתה זאת״ - והוא ניהל, כידוע, את הפוליטיקה הציונית אף כי אפשר לטעון שבאו״ם היה לא קטן משלו חלקו של א״ה סילבר). לא, הוא איננו יהיר. הוא איננו משתמש לעולם במונח ״אני״, אלא תמיד ״אנחנו״. אבל כל שיטת המלחמה המזוינת היא למורת רוחו, ולכן אין הוא מאמין בתוצאותיה. לפיכך איננו מודה בהישגיה.

בתור מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ואחר כך שר החוץ של ישראל גילה תמיד חריצות ושקידה. הוא עובד שנים ארוכות ללא ליאות. עושה ימים כלילות, איננו חס על בריאותו ואיננו חוסך מזמנו. אבל הוא לא הקדים את המאורעות, כי הוא היה נגד דחיקת הקץ כמעט תמיד. על כן לא נמנה עם הלוחצים להכרזת המדינה במאי 1948. מאותה סיבה התנגד להכרזת ירושלים כבירת ישראל עד אשר בא או״ם והחליט על ירושלים כעל עיר בינלאומית. ובאותו קו פוליטי יש למצוא הסבר לאירועים רבים בלתי נעימים בחיינו, אולם רעה-חולה היא עם כל המנהיגים הרשמיים של ישראל, שחסר להם עוז רוח להודות בטעותם. להיפך: לעתים תכופות הם זוקפים על חשבונם מעשים שלא הם עשאום.

משעשע היה הדיאלוג בין מר שרת לבין הד"ר משה סנה בכנסת. שר החוץ אמר לראש האופוזיציה המפ״מית: ״כשם שד״ר סנה וחבריו הזהירונו מפני המשגה והאסון של הקמת מדינה יהודית״ - וסנה השיב לו בשאלה אם הוא מרשה לפרסם משהו על דעותיו של מר שרת בעבר... אומנם, הוא צדק ביחס למפ״ם - הקמת המדינה הייתה כצנינים בעיניה. אבל גם משה שרת לא היה מאמין גדול בהקמתה. ו״בביתו של תלוי אין אומרים: תלה לי את המעיל״.

 

*

 

משה שרת נהנה מפופולריות עצומה במפלגתו. יותר מאשר בכל חבר אחר הם מתגאים ומתפארים בו. כי הוא - ״משה״ שלהם - לפני מלכים יתייצב. ד"ר וייצמן יצא אף הוא מעיירה יהודית קטנה, אבל הוא בילה רוב ימי חייו בין הגויים ואילו משה שרת תמיד ״בתוך עמו יושב״. אין הוא צמוד אל האולימפוס. יום יום היו רואים אותו באסיפותיהם ובסמינרים שלהם, בעיר ובכפר. הוא לא היה ״קיבוצניק״ - אם לא להכניס בחשבון את ימי ילדותו, כאשר רעה עזים וכבשים בכפר הערבי - אבל תמיד טרח להיות עממי, להתקרב אל המוני מפלגתו, להוכיח שהוא בשר מבשרם ודם מדמם. אך הוא איננו מתגנדר ב״רובשקה״ כאשר עשו רבים וכן טובים בצמרת מפלגתו. עניבה איננה ״דג מלוח״ בשבילו. בנידון זה הוא דומה לליאון בלום ולפרדיננד לַסַל, שני מנהיגי הפועלים האירופיים, אשר מנהגם היה מנהג בורגנים ואהבו את ההידור והגיהוץ החיצוני.

שרת חושש לבל יחשדוהו הפועלים, שהוא רחוק מהם ברוחו בגלל היותו רחוק מהם בסביבתו ובאווירת חיים יום-יום. לכן הוא יורד אל המוני הפועלים בכל עת מצוא. לפיכך הוא מפגין את קרבתו אליהם בהיותו במרכז המקהלה בליל השימורים של הקונגרס הציוני. יש במעשה זה גנדרנות שכמעט איננה ניתנת להסוואה: ״צאו וראו, בחורים, אני שר החוץ של המדינה, ואף על פי כן אחד מן העם הנני, איש כמוכם!״ הפרולטרים האמיתיים מתייחסים לז׳סטה זו בקורטוב של חשדנות. ואהרון ציזלינג, החושב עצמו לדובר שלהם, מטיח דברים כלפי ״ארמונו״ של שרת, אף שהוא יודע יפה כי ה״ארמון״ הוא הסדנא של שרת, כבית החרושת לפועל. אבל הנוער של מפא״י נלהב לרוח הדמוקרטית של שר החוץ, שמתוך שורות המפלגה יצא. וייתכן מאוד שמר שרת איננו רוגז כלל, כשאחד הבחורים הצעירים, ה״צברים״ של ״הנוער העובד״, קורא לו בשמו הפרטי ומדבר אליו במשפחתיות-יתר.

לפני שתים-עשרה שנים, ב-1939, שהה שרת בלונדון, והוא, בתפקיד מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שר החוץ של ״המדינה בדרך״, הוזמן לנאום בפני איגוד הסטודנטים הארץ-ישראליים, שהשתלמו בבירת אנגליה. כתום האספה צעק בחורון צעיר למנהל המחלקה המדינית מקצהו השני של האולם: ״משה, משה, בוא נא הנה!״

מודה ומתוודה הנני, שנדהמתי לחוצפתו של ה״פרחח״, בן תשע-עשרה או עשרים. וכאשר שאלתיו לקרבה המשפחתית עם מר שרת, השיב לי, כי ״משה״ היה מדריך שלו בסמינר של ״הנוער העובד״ לפני כמה שנים. אני מניח כי למן תקומת המדינה, כשחדרו ל״קרייה״ גינוני מלכות, פסקה במידה מרובה הפמיליריות הזאת שבין שר החוץ לבין חניכיו במפלגתו. אולם בטוחני ששרת לא ירשה לעולם להקים מחיצה בינו ולבין חברי תנועתו, אשר רוממוהו והעלוהו לגדולה. מפעם לפעם הוא רואה צורך - נפשי או תכסיסי - לרדת מן האולימפוס.

כזה היה גם כשנשלח על-ידי הבריטים ב-29 ביוני 1946 למחנה הריכוז בלטרון. ברוב רובו של הזמן היה מכונס בתוך עצמו, ״מכופתר״, הרבה לשקוד על ספרים, היה אדיב אך קריר. אולם מפרק לפרק הייתה נושבת רוח של עממיות בתוך כותלי תאו, ואז היה יורד, בפשטות שהייתה בה מן הגדלות, מן ״הגבעה״, מושב ״העצורים החשובים מאוד״, אל הצריפים שבמורד, אל ״המוני״ העם. אומנם ״המוני״ העצורים היו אנשי אצ״ל ולח״י, ואיתם לא יכול היה להתרועע. אבל שיחק לו מזלו שאותה שעה היה גם צריף אחד או שניים תפוסים על-ידי עצורים חברי-מפלגתו, ואליהם היה בא, מלמדם, מדריכם, מייעץ להם ומתהלך ביניהם כאחד מהם. הוא נעים הליכות. כשם שהם קוראים לו ״משה״, גם הוא קורא להם בשמותיהם הפרטיים, סימן לחיבה ולקרבה, לצניעות ולענוותנות.

 

*

 

אך הנטייה לקפריסות, הטבועה בו מימי הנעורים, פורצת מפרק לפרק דווקא בשעה ובמקום שאין היא רצויה. הוא נוטה חסד ל״המונים״, אבל נוטר איבה לאנשי מעמדות עליונים, שאינם תמימי דעה איתו. בהופיעו לפני עיתונאים, הם נתקלים כמעט תמיד בשני שרתים: האחד - המקסים בחן מדברותיו, המפליא בצחות סגנונו, המלבב בקלות שבה הוא עובר מלשון ללשון והמנעים בשיחתו. אולם מיניה-וביה מתגלה שרת אחר, קצר רוח, חסר סבלנות וגם חסר סובלנות. לעתים, כאשר עיתונאים מתחילים להציג שאלות ולהציק לו כדרכם, כדרך עיתונאים מכל אומה ולשון, הוא מפסיקם, נכנס באמצע דבריהם, מתעצבן, והביטוי ״רגע אחד!״ יוצא מפיו במקצת רוגזה.

ודווקא בפני עיתונאים, בפני הציניקאים הללו היודעים את נפש האדם והמכירים את חולשותיו, הוא מגלה טפח מרגש העליונות והקפריסה שבו. דווקא בפני בני המעמד הזה, שכל מדינאי מומחה טורח להעלים מפניהם את חולשותיו, אין משה שרת יכול לעמוד עד תומו. לפרקים הוא מאבד עשתונותיו, נוזף ומעורר בסופו של דבר את כעסם. לכמה משרי ישראל יצאו כבר ״מוניטין״ כשונאיה של העיתונות - ומי לנו ״גדול״ בכך מבן-גוריון עצמו? אף על פי כן, שולח העיתונאי האמריקאי קנת בילבי את כל חצי זעמו במשה שרת.

בילבי שירת את ״הניו-יורק הרולד טריביון״ במדינת ישראל בתקופת מלחמה השחרור. העיתונאי המוכשר ורב-ההשפעה הזה גילה ידידות נאמנה לישראל ובכתבותיו ובמברקיו הביא תועלת לאין-ערוך לענייננו בעיצוב דעת הקהל העולמית לטובתנו. יש לשער, כי השלטונות הישראלים נהגו בבילבי לפנים משורת הדין, השרים קיבלוהו לראיונות בכל שעה שהייתה רצויה ונוחה לו, והקלו עליו את תפקידו ככל האפשר. אף על פי כן, פרסם בילבי בספרו האחרון על מדינת ישראל דברי ביקורת חריפים על שיטת הצנזורה, והוא תולה את הקולר כולו בצווארו של שר החוץ. הנה, אלה הם דבריו על משה שרת:

״סבורני, כי הסיבה הייתה הכשרתו הטורקית בבחרותו, וגישתו המזרחית אל העיתונות הדמוקרטית. הוא בעל מחשבה מזהירה, בלשן מחונן, עובד ללא ליאות, אבל הוא יכול להיות בעל שאיפת-נקם בקטנות לעתים קרובות. הוא שנא את רוב העיתונאים, אבל לא התעלם מערכם. הוא בז למקצוע, אבל גם ראה אותו כזרוע מועילה של מדיניות חוץ. הוא דוגמה ומופת של ניגודים, תופעה מיוחדת במינה במדינה שעל עריסתה עמד עיתונאי מקצועי מווינה, ד"ר תיאודור הרצל״.[3]

אנו איננו סבורים, שהכשרתו הטורקית אשמה בליקוייו אלה של מר שרת, שהכתב האמריקאי מונה אותם. לדידנו נעוץ סוד הקפריסיות שלו בעובדת היותו ״ילד פלא״, גם בשנות הילדות וגם בשנות הבגרות המלאה הוא עשה קריירה מדינית גדולה בהיותו עול ימים. בטרם מלאו לו ארבעים שנה כבר הועמד בראש הפעולה המדינית של התנועה הציונית העולמית ולעתים הוא שוכח, שבינתיים נקפו שנים וכבר מלאו לו חמישים וחמש. לפרקים עודנו חי בעולם האשליות של האתמול.

 

*

 

גם חברי מפלגתו יודעים שאי-אפשר יהיה לכלול אותו בשורת שרי החוץ הגדולים שבאומות העולם. מרבית טעויותיו נובעות מחוסר חזון. אגב: אף כי הטעויות שנעשו במדיניות החוץ של התנועה הציונית ושל ישראל הן רבות מני ספור, דומני שנעשה לשרת עוול בזוקפנו את כולן לחובתו. יש מהן שנעשו על-ידי עוזריו ושליחיו, אבל הוא חייב ליטול עליהן את אחריותו, בהיותו עומד בראש משרד החוץ.

אנשי מפא״י יודעים שהוא איננו אמן במקצועו, אלא לדידם בעל מלאכה טוב. במפא״י, במפלגה המחזיקה בידיה את רסן השלטון במדינה, אין טובים הימנו למלאכה שהוא התמחה בה. ישנם אי-אלה כוחות צעירים החולמים לרשת ביום מן הימים את מקומו. בתקוות כאלו משתעשע מר אליעזר ליבנה, אחד האינטלקטואלים המעטים אשר במפלגה זאת. היו ימים, והם לא רחוקים, ופירשו בשמו של פנחס לבון כאחד המועמדים לאצטלה זו. יש הקוראים בשמו של אבא אבן. אולם כל אלה משלים את עצמם. מעמדו של משה שרת בצמרת המפלגה הוא איתן ורוח מצויה לא תזיז אותו. רק עם שינוי המשטר הנוכחי במדינה יימסר שרביט המדיניות החיצונית לידיים אחרות, לידי איש שיקום מן העם, והוא פחות מומחה, אבל בר חזון ובעל מעוף כזה, שמדינת ישראל נכספת אליו.

 

הערות



[1] ר' פרק ״מאמה״, דוד הכהן, עת לספר, עמ' 344-339.

[2] יהודה שרת (1979-1901) היה כנר ומלחין יצירות קוליות.

[3] ר' קנת בילבי, דרך כוכב במזרח התיכון, אחיאסף, 1950, עמ' 157.

 

העתקת קישור