דצמבר 1965

זאב רבינוביץ

משה שרת ועיר אבותיו

מתוך: ״מולד״ כ״ג, עמ׳ 210-208

הנשיא חיים וייצמן בספרו מסה ומעש, בפרק המוקדש לעיר מכורתו ולימי נעוריו, כותב לאמור:

״השרתוקים אף הם מפינסק באו. משה שרתוק, מצעירי המשפחה, שנתחנך בארץ-ישראל, הוא אישיות ראשית במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית״.

לדברים אלה יש להוסיף פרטים גיניאלוגיים, מהם שאינם ידועים אף לבני המשפחה. על ״מגילת יוחסין״ זו החלפתי מכתבים עם משה שרת המנוח.

יעקב שרתוק, אביו של משה שרת, נולד בפינסק בשנת 1860. ראשית לימודו היה ב״חדרים״ ולימים למד בבית-הספר הריאלי הממשלתי שבעיר, שבו למד אחר-כך חיים וייצמן. לאחר גמר לימודיו בבית-הספר הריאלי יצא יעקב שרתוק את פינסק וחזר רק בשנת 1886 בערך, כשהוא מלווה את אליעזר בן-יהודה, שבא לעשות נפשות ליישוב ארץ-ישראל.[1] זקני הדור בפינסק היו מספרים על המסיבה שנערכה אז, בחול-המועד סוכות, לכבוד האורחים בבית אביו של יעקב שרתוק - ר' יהודה-לייב, או כפי שהיו נוהגים לקרוא לו: ר' לייב משה-לוֹזערס, היינו בנו של ר' משה-אלעזר. מכאן שמותיהם של משה שרת ואחיו יהודה.

לר' לייב שרתוק הייתה אכסניה על שפת הנהר פּינה, בקרבת מקום לאכסניה של ידידו ר' מנחם גולדס, הוא מנחם ניידיץ', סבהּ של גולדה מאיר. מי פילל בימים ההם, כי במדינת ישראל אשר תקום, אם תקום, יכהן נכדו של ר' לייב משה-לוזערס - כשר החוץ וראש ממשלה, ונכדתו של ר' מנחם גולדס - גולדה מאיר - כשרת החוץ! בקיבוץ אושה חי כיום זקן העיר פינסק ר' שלום טננבוים, הזוכר היטב את שניהם: את ר' לייב משה-לוזערס ואת ר' מנחם גולדס. באזכרה אשר אנו, בני העיר פינסק, ערכנו בחיפה בשנת 1962, זימנו את משה שרת עם ר' שלום לשיחה על סבו וסבתו.

לפי עדותו של אחד משארי משפחת שרתוק בזיכרונותיו שבכתב יד (משה זיסלמן, עלה מפינסק בשנת 1886), גרמה שאלת גט-פיטורין של ר' משה-אלעזר שרתוק לתמורות בכיסא הרבנות בפינסק. גט-פיטורין זה הביא לידי מחלוקת בהלכה בין הרבנים המפורסמים בזמנם ר' חיים הכהן, אב-בית-דין של פינסק, ור' יעקב בן אהרון ברוכין, אב-בית-דין של קַרלין, (השאלה הובאה, לדברי בעל הזיכרונות, בספר שאלות ותשובות שלו ״משכנות יעקב״, וילנה 1838, נדפס עכשיו בשנית: חלק א', ירושלים 1960). מכאן, שמשפחת שרתוק ישבה בפינסק לפחות מראשית המאה התשע-עשרה.

יוצאי פינסק בחיפה וסביבתה נוהגים מדי שנה להתכנס ביום חורבן העיר על-ידי הנאצים ולהתייחד עם זכר עירם. האזכרה כוללת סיפור זיכרונות מפי בני העיר והרצאה היסטורית על העיר ואנשיה, על צביונה ותרומתה התרבותית. לאחרונה עניינה אותנו השאלה: האם וכיצד מוסיפה פינסק לחיות בלב צאצאי בניה, אלה היודעים את העיר מפי השמועה בלבד.

משה שרת היה הראשון אשר אליו פנינו בבקשה לבוא לאזכרה ולספר לנו על ״פינסק בבית אבא״. בטוחים היינו כי יֵדע לספר מה ששמע על ילדותו ונעוריו של אביו ולהעריך את אשר נחלה המשפחה מסבתו יהודית ומסבו. מכתבנו אליו מ-19 באוקטובר 1961 הגיע לביתו כשהוא בחוץ לארץ, ובתשובתו מ-23 בנובמבר הבטיח לבוא לאזכרה, אם יוזמן, בשנה שלאחריה. כמובן, הזמנוהו שוב בשנת 1962 לבוא לאזכרה בחיפה, וב-23 באוקטובר של אותה שנה השיב לי:

אדוני הנכבד,

אם הבטחתי עלי לקיים, אלא שתקוותי היא כי בדעתכם לסדר את הכינוס בתל-אביב ולא בחיפה. יקשה עלי מאוד מאוד לנסוע לחיפה למטרה זו בלבד.

אשר לתוכן השתתפותי בכינוס, למותר לצפות ממני כי אספר זיכרונות מפינסק - עיר שלא ביקרתי בה מעולם - או אדבר בהכללה על אופיו של היהודי הפינסקאי, אשר יש לי רק מושג מעורפל עליו. כל שאוכל לעשות הרי זה לספר על ילדותו ונעוריו של אבי ז״ל בפינסק, ולא אצא ללמד מן הפרט על הכלל.

אני מציע את תאריך יום ד' 21 בנובמבר, שהוא כ״ד בחשון - אבל שוב, בהנחה ברורה כי הכינוס יתקיים בתל-אביב. לתשובתך אצפה.

בברכה,                                                     משה שרת

ידענו מה גדולה המעמסה המוטלת עליו, אבל לא הייתה לנו ברירה אלא לחזור ולהזכיר שכל פניותינו נתכוונו לחיפה ושוב הפצרנו בו. בינתיים הבטחנו לנו את האולם לערב שיעד משה שרת ונעשו כל הסידורים. והנה השיב לנו משה שרת ״אם נגזר עלי לנסוע לחיפה, כי אז אוכל לעשות זאת ביום ה' 22 בח״ז ולא ביום ד' שלפניו״. שוב היינו בין המצרים. במכתב דחוף תיארנו לפניו את המצב. כעבור שלושה ימים, יום לפני האזכרה, טלפנה אלי מזכירתו והודיעה, כי שרת שינה את תוכניותיו ויבוא לחיפה לאזכרה כבקשתנו.

אף השתלשלות דברים זו לגבי הצד ״הטכני״ באה ללמדנו על יפי מידותיו של משה שרת ביחסו לזולת, אף לאנשים שלא הכירם, על ענוותנותו ועל רגש החובה שבו להיות שותף ומסייע לדבר ציבורי-רוחני אף בשעה שסיוע ושיתוף זה אינם נקנים אלא מתוך קשיים מרובים. יחס זה ואדיבות זו אין אנו מוצאים כמעט בקרבנו, לרוב הצער.

כשהגיע שרת לחיפה טלפן אלי מייד: ״הריני להודיעך כי באתי. תנוח דעתך. חצי שעה לפני מועד האזכרה אהיה בביתך. אל תדאג בגיני לפת ולסעודה״. נתברר כי באותה שעה הרצה שרת בבית רוטנברג שעל הר הכרמל, ושם, כנראה, סעד לבו. לאחר הרצאה זו קיבלתי פניו בביתי. פשטות הליכותיו ודיבורו השרו תיכף אווירה לבבית, והשיחה הייתה כשיחת מיודעים מתמול-שלשום. הראיתי לו את ה״ספרייה הפינסקאית״, שלי, ובה חיבוריהם של בני פינסק החל משנת 1700 עד הזמן הזה. הוא, מבניהם של מתנגדים-משכילים, לא מצא עניין בספרות החסידות הליטאית.

הראיתי לו ספר שבו נכללה ביוגרפיה של אביו. המאמר נכתב ביידיש ושרת קרא בו, לתימהוני, כבקי ורגיל בשפה זו. כשסיים לקרוא העיר: ״המאמר הזה הוא, לפי המונח הרפואי שלך, אנמי (מעוט-דם)״.

נתגלגלו הדברים על המסורת היפה בישראל לקרוא את הצאצאים על שם האבות שנפטרו, וכי הדור הגדל בארץ מזלזל במסורת נעלה זו ובורר לו שמות ״חדישים״, או שמות מן המקרא, שחידושם הוא שלא נזקקו להם בגולה. כך עוברת ובטלה מסורת דורות. שרת שלל את דרכם של ה״צברים״. ״וסימנך - הוסיף ואמר - את בני קראתי על שם אבי״. כשהכיר במבטא העברי של אשתי כי היא יוצאת גרמניה, דיבר עמה גם גרמנית וסיפר, כי למד שפה זו בימי מלחמת-העולם הראשונה מפי חיילים גרמניים בטורקיה.

יחד הלכנו אל בית העם, הנמצא מול דירתי. האולם היה מלא עד אפס מקום. כשלוש מאות איש באו, כולם בני פינסק. כשנכנס שרת לאולם נתקבל במחיאת כפיים ספונטנית - מנהג שאינו מקובל, כמובן, באזכרות. היושבים על יד המעבר קמו על רגליהם. בראותו את הקהל הגדול העיר בפליאה: ״מה רב מספר יוצאי פינסק!״

משה שרת סיפר על בית אביו בפינסק, על ילדותו ונעוריו של אביו לפי דברים ששמע מפיו ומפי סבתו יהודית. כידוע, לא היה בפינסק מימיו. כולנו תמהנו איך עלה בידו להמחיש בתיאוריו לפנינו, בני פינסק, אווירה שהיא מוכרת לנו כל-כך וקרובה ללבנו. הוא סיפר על האכסניה של סבו על שפת הנהר, וכיצד היו המים חודרים אל הבית ומציפים את החדרים, בפרט כשעלה הנהר על גדותיו.

פעם אחת, כך סיפר לנו, ישב אביו בעודו נער ולמד תורה. לפתע בא גל מים מהנהר והציף את רצפת החדר. עלה על השולחן והמשיך לימודו. הגיעה שעת השינה וסבתא יהודית, המושלת בכיפה, לא יכלה להגיע אל בנה המסרב להפסיק ממשנתו וללכת לישון. עד שהביאו קרש ועליו הוליכה אותו אמו למיטתו.

ועוד מעשה: כמנהג הימים ההם היה אביו לומד בנעוריו גמרא לאור הנר. פעם אחת נרדם בשעת לימודו. הנר הוסיף לבעור עד שהגיעה האש לעמודי הגמרא. אך דפי הגמרא, דבוקים זה לזה ללא אוויר בין הדפים, לא נדלקו אלא נחרכו בזה אחר זה עד שנתהווה חור עמוק בגוף הספר. גמרא זו חרוכת האש נשמרה שנים רבות בארון הספרים של יעקב שרתוק.

באהבה ובהערצה סיפר משה שרת על סבתא יהודית - ״די בּאבּע יודעס״, כפי שקרא לה - אשת חיל, הנושאת בעול הפרנסה, דמות מוכרת מהדורות הקודמים, כשהבעל ישב באוהלה של תורה או עסק בצורכי ציבור ודאגות הפרנסה היו מוטלות על שכמה של האישה. שרת תיאר אותה כאישה בעלת שאר-רוח, שהשפיעה על כל בני הבית והייתה, הרוח החיה בכל ענייני המשפחה הענפה. ניכר היה, כי שרת קשור בה קשר נפשי אמיץ. בנאומו עם מתן תואר אזרח כבוד של ירושלים קרא לה: ״הפינסקאית המובהקת״. יעקב שרתוק זכה להעלותה לארץ עם כל בני המשפחה.

בהעלותו את דמות אביו הטעים שרת, כי אביו מילא בחיי משפחתו שני תפקידים: הוא היה אב ומחנך כאחד. בלשונו של שרת: אביו הנחיל לצאצאיו תורשה ומורשה - תורשה ביולוגית ומורשה רוחנית. אם כי לא למד בישיבה בפינסק אלא ב״חדר״ בלבד, היו גרסא שלו ואווירת העיר גורם מכריע בחיי אביו, שפיתח בו את התכונה לשאת בעצמו את האחריות והחובה לחינוך ילדיו ולדאוג להתפתחותם הרוחנית. דרך חינוך זה שבית-האב, והאב במרכזו, הביא את כל בניו, ובכללם משה שרת, לארץ והקנה להם את ערכי היהדות ההיסטורית.

הערות