24/6/1966

פנחס פלאי

"קרוב רחוק" - שחזר ונתקרב

מתוך: שבועון ״פנים אל פנים״, במלאת שנה למותו של משה שרת

מה שאירע לו למשה שרת באחרית שנותיו היא פרשה הצריכה לימוד. האם התפתחות זו שחלה במהלך דעותיו, התפתחות טיפוסית היא שלא ללמד על עצמה בלבד באה, אלא על הכלל כולו - או שלא באה אלא עקב נסיבות מיוחדות בחייו של שרת?

משה שרת היה - כפי שהגדירו פעם הנשיא שזר - ״פרי הילולים״ של החינוך העברי-ציוני. הוא אומנם נולד בחו״ל, אך גדל משחר ילדותו בבית ציוני מובהק והיה מן המחזור הראשון לתלמידי גימנסיה ״הרצליה״, שבאה לעולם יחד עם תל-אביב העיר וגילמה בשעתה את מיטב השאיפות החינוכיות של הציונות המגשימה. משה שרת היה דוגמה ומופת לפירות של אותו חינוך עברי-ציוני-לא-דתי, שבצלמו ובדמותו עוצבו יסודותיה הרוחניים-תרבותיים של מדינת-ישראל, דרך כל גלגולי ״היישוב״ ועד ימינו אלה. הוא היה אחד מ״אבות המדינה״, אך שונה היה בהווייתו הרוחנית מרובם בכך שהוא לא עבר אותו משבר של הקרע מבית-אבא ומסביבת ילדותם, שהשאיר אותותיו בלבותיהם של חבריו. אביו שלו העלה אותו בילדותו לארץ-ישראל ושתל בו מדעת אותם ערכים חלוציים-ציוניים מהפכניים, שאחרים היו צריכים להגיע אליהם בכוחות עצמם.

ייחוד זה של משה שרת על פני חבריו בהנהגת המדינה והתנועה הציונית, הוא שנותן עניין מיוחד באותו מפנה רעיוני שחל בו בשנים האחרונות לחייו. כאשר משה שרת דיבר על הצורך בהעמקת התודעה היהודית ועל החיוב הרב בתכנים ובמסגרות של עולם ישראל-סבא - לא היה זה מחמת גל של נוסטלגיה שהציפו כדרך שהוא מציף לפעמים אנשים מזדקנים, המביטים בגעגועים על ימי ילדותם, בחושם כי הנה הולך ומתקרב מעגל חייהם לסיומו. טבעו של גל זה לגאות לשעה ולחזור כלעומת שבא מבלי שיחרוש תלמים וישאיר אחריו עקבות בני קיימא. המפנה במהלך דעותיו של משה שרת לא היה מתוך המיית געגועים לבית אבא-וסבא ולימי הנעורים. אדרבה, היה בו משום סטייה מהם והלאה, ומכאן חשיבותה של השאלה שהעמדנו: האם הייתה זו תופעה מבודדת, תופעה שהלכה לעולמה עם מותו של משה שרת, או שהיה שרת מבשר תהליך העשוי בהמשך הימים להקיף רבים מבין אלה שהוא היה אב-טיפוס לעולמם הרוחני-תרבותי?

זוהי שאלת מפתח לעתידותיה של מדינת-ישראל וממילא של כלל ישראל, שכן גורלם של השניים נתון עתה ולשנים הבאות במידה רבה בידיהם של אלה שחשבונם עם מורשת הדורות ועם כלל ישראל, אינו כולל, כפי שהיו הדברים בדור הולך, משקע של ילדות רווית זיכרונות על חיי יהדות מלאים בטרם בוא הסער שהרחיקם מחיים אלה. דור זה, ששרת היה מבשרו והנכנס עתה לעמוס על שכמו את הנהגת המדינה, יצטרך ״לגלות״ בשביל עצמו את סוד פנימיותם של חיים יהודיים מדורי-דורות ולחצוב בכוחות עצמו דרכי גישה להרגשת האחווה ולשותפות הגורל והזהות של כלל ישראל. דור זה לא ימצא את הדברים הללו בחוויות ילדות בלתי אמצעיות ולא יוכל להעלותם ממסכת הערכים של החינוך העברי-ציוני, שלרוב פטר סוגיות אלו במלל סתמי ופתר אותם בפתרונות קלים ופשטניים.

האם היה זה מקרה, או צירוף מקרים, שמשה שרת הגיע לכך, או שדרכו של הדור במבוך החיים היהודיים, על-כורחה, במוקדם או במאוחר, שתוליך אף אותו לאותו מקום שהגיע אליו שרת ושהביא אותו להכיר ולהזהיר כי -

אם לדורות הבאים של אזרחי ישראל תאבד הערות לשליחות מדינתם בהיסטוריה היהודית, אם תתפתח מחשבתם בכיוון המופנה פנימה ותשתרר בהם ההכרה כי הם מספיקים לעצמם, אם כתוצאה מזה תבוא ההתנכרות בינם לבין בני דורם שבגולה, אשר תביא לידי פירוד לבבות גמור, כי אז לא יאשמו במעילה בפיקדון קדוש, אלא בלי משים יחבלו במו ידיהם במעמדה של ישראל עצמה.

דומה, כי התשובה לשאלה רבת חשיבות זו תעלה מאליה לכל מי שייתן לבו לעקוב אחרי הלבטים הנפשיים שליוו את המפנה אשר חל במהלך דעותיו של שרת בכל הנוגע להתייחסותה של מדינת-ישראל ועמה אל כלל ישראל והווייתו עד שהביאה אותו להכריז, כי:

חובה עלינו להעמיק את התודעה היהודית, לחדד את תחושת הזהות ושותפות הגורל עם העם היהודי כולו, לנטוע בלבות הדור הצעיר את רגש האהבה ליהודי של היום, ליהודי של כל יום ויום, ליהודי כמות שהוא ובאשר הוא שם.[1]

בין המרכז להיקף

רבים המה, למעשה - כל מנהיג ודובר של הציונים ושל מדינת-ישראל מוכנים לדבר על החשיבות של זיקת המדינה לתפוצות. אין זה סוד אף בפני הכנעני שבכנענים, שמדינת-ישראל מתקיימת לא במעט בזכות ההשתתפות הכספית של יהודים בתפוצות. גם אלה שכאן, במדינת-ישראל, נלחמים על הרס כל המחיצות המבדילות בין יהודים לגויים עד כדי עידוד נישואי תערובת וטשטוש כל הסימנים המייחדים את ישראל בעמים - גם הם מדברים גבוהה גבוהה על ״הקשר״ בין ישראל לתפוצות, הנאבקות מרה לקיים סימנים אלו למול הנחשולים העולים עליהם. הם, שמיישוביהם הם מרחיקים בכוונה כל זכר לקודש ולמקדש-מעט, ומוחקים כל סימן לשָבת ויום הכיפורים, גם הם מחזרים אחרי ״הקשר״ עם יהדות התפוצות, שלרוב אינה מוצאת ביטוי ליהדותה אלא במקדשים שבמקום ובזמן: בבתי הכנסת ובשבתות וימי חג.

אם מדברים אנו על ״מפנה״ שחל בדעותיו של משה שרת בשנותיו האחרונות - הרי ברור שאין כוונתנו למס-שפתיים שגור זה שבפי דוברים ישראליים. המפנה מתבטא בהעתקת נקודת הכובד מן המרכז הרואה רק את עצמו, אל ההיקף שבתוכו אומנם נשאר המרכז במקומו, אלא שמרכזיותו נובעת לא מעצמו ובו, אלא מכוח ההיקף שמסביבו; ולא עוד אלא כגודלו של ההיקף כן גדוּלת מרכזיותו של המרכז, ובהיעלמו של ההיקף אין המרכז קיים כלל והריהו נקודה אבודה, חסרת משמעות.

לא בקלות הגיע משה שרת לתפיסה זו. למרות שהדברים אולי נראים לנו פשוטים, הרי הרבה אומץ לב אינטלקטואלי והרבה גבורה נפשית היו צריכים לו, לחניך ״היישוב״ ולאחד העושים המרכזיים בתקומת מדינת-ישראל כשר החוץ הנושא דברה כאומה עצמאית במשפחת האומות, להתפרק מן הרגש ה״משיחי״ העצמי ומראיית חזות הכל במדינה עד כדי העלאת חשש, אומנם תוך כדי הסתייגות של -

להבדיל כל ההבדלות, אבל לפעמים נדמה שיש סימנים למעין תהליך מסוכן כזה (של התבוללות) בקרב העם היושב בציון, גם בתוך מדינת-ישראל. ודאי שמדינת-ישראל קיימת ועומדת, איתנה ומושרשת, בהוויה יהודית ניצחת, במציאות יהודית חיה. אף-על-פי-כן, יש נטייה בתודעת העם הזה לפשטנות יתרה, יש נטייה נפשית לבריחה מסיבוכים, אותם הסיבוכים שהם יסוד לחיינו היהודיים. ישנה מעין התבוללות ברקמה הממלכתית הכללית של החיים הבינלאומיים, הדגשת-יתר של שוויון האומה הישראלית העצמאית עם יתר אומות העולם, שמצבן תקין, והתרודדות, כמעט שיתוק, של התודעה היהודית כערך משותף למדינה ולתפוצות הגולה. על-ידי כך נוצרת נטייה לטשטוש ייחודו של הגורל היהודי ולהתעלמות מייעודה ההיסטורי המיוחד של מדינת-ישראל.

רק ראייה מפוכחת, ואם תרצה לומר אכזרית, של הצד הזה, אפשרה לו לראות בעיניים אחרות גם את הצד השני, את התפוצות. ומכאן הגיע לדרגה זו, שכל המרבים מלל על הקשר עם התפוצות חסרים אותו, של הזדהות עם התפוצות, של ראיית התפוצות לא בעיניים ישראליות, אלא בעיניים יהודיות.

הכרה זו לוותה בהרבה לבטים נפשיים שאפשר למצוא עקבותיהם בהרצאותיו, שיחותיו, מעשיו ובעיקר מכתביו (אלה עדיין מחכים לפרסומם). הגישה הזאת הייתה מנוגדת לכל חינוכו והרגלי החשיבה שלו ולא קל היה לו להתגבר על אלה כמעט באותה מידה שהיה קשה לו להתגבר על אבן-נגף רצינית לא פחות: היחס לדת ולמסורת.

לאלה לא היה מקום בחינוכו של משה שרת. וכמה רועד קולו, שלא כדרכו, בישיבת הוועד הפועל הציוני בירושלים (18 במרס 1963) כשהוא מוכן לקבל עליו את ״הסיכון״ ואומר:

אסתכן אם אומר, כי גם בלי הדת אי-אפשר להעמיד תריס כלפי ההתבוללות ברחבי היקפה. בלי יסוד דתי מסוים, בלי מסגרת מסוימת של חיים דתיים, המתבטאים בהשתייכות לקהילה, לבית כנסת. בקיום מנהגים מסוימים, בעיצוב אורח חיים שיש בו מידה ידועה של שמירת מסורת, אי-אפשר להעמיד תריס יעיל בפני הסכנה.

הדברים לא נאמרו מן השפה ולחוץ. הם הצטרפו לפעילות רבה. כדי לעמוד על מלוא המשמעות המהפכנית של הדברים הללו, יש לראות את משה שרת על רקע דורו, על רקע חינוכו וגידולו, על רקע ארצישראליותו ועל רקע אישיותו הישרה, ההגיונית, הייתי אומר: ״הגויית״, המשוחררת מלבטי הנפש של ״הישיבה-בחור״ ומתסביך גלותיות.

אותם דברים שנאמרו בהיסוס-מה ובזהירות של מדינאי מעל במות ציבוריות - נאמרו ביתר פירוט בשיחות פרטיות, במכתבים אישיים, בהליכה לשבועיים לגור בפנימייה של ״הסמינר״ בניו-יורק[2] להתאבק בעפר רגליהם של חכמי ישראל. דברים אלה טרם רוכזו למקום אחד, אבל ניתנה לנו אפשרות להציץ בהם. ב״פנים אל פנים״ (גל' 256) מכ״ז בטבת תשכ״ה, שהופיע עוד בחייו של שרת, נדפסו דברים שהשמיעם בחוג פנימי של צעירי מפלגתו. כאן דיבר בגילוי לב שמאחוריו כל אותו מאבק נפשי-פנימי שהביאו למסקנות אלו. באותו מעמד אמר שרת:

טיפוח ערכי היהדות ואורח חיים יהודי הם לדעתי היסודות החשובים ביותר לקיומנו. איני ניגש לעניין מבחינת המדינה, למרות שאפשר לגשת לבעיה גם בדרך זו. למשל, כאשר אני רואה יהודי גלוי ראש נכנס לבית קברות, אני אומר כי האיש הזה פרוע, חסר-תרבות. שכן הוא לא היה מעלה על דעתו להיכנס לכנסיה נוצרית חבוש כובע. ראיתי אנשים מתנועת הפועלים, בטקסים שנתקיימו בבתי כנסת, עומדים גלויי ראש, והייתי מלא התקוממות וזעם. כיסוי הראש הוא מנהג קדומים המושרש עמוק בנפש הדת. בכך מביע היהודי את רחשי כבודו למקום בו הוא נמצא. התארחתי בחול המועד פסח במשפחת ידידים. לשולחן הוגש כיבוד - והכל היה חמץ. לא רק שלא נגעתי בשום דבר, פשוט עצרתי בעצמי מלברוח מן הבית. נראה לי, כי אכילת חמץ אינה סתם אווירה לא-דתית, אלא התכחשות לעם היהודי. אלפי שנה שומר העם היהודי את יציאת מצרים וניתן לכך ביטוי ממשי - מצה. המצה היא מוסד; היא שורש של תודעה. ואם משך אלפי שנים שמרה המצה על יישות לאומית מובהקת מטשטוש גמור, הרי עלינו להמשיך ולשמור על כך גם כיום בישראל. זכותו של הקיבוץ לחשוב אחרת, אולם, אני יודע שבקיבוץ של בני, למשל, צמו השנה ביום הכיפורים ארבעים ושלושה חברים. תופעה זו קיימת מפני שמתעוררות בעיות רציניות מאוד ואנשים מחפשים תשובות עליהן. שלושה-עשר מחברי קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים קמו ועלו לטירת צבי לכל יום הכיפורים. מדוע? מפני שקיימת כאן שאלה של חיי נפש. אנשים עורגים למשהו שימלא אותם מעל לחולין. הם אינם יכולים לסבול, שיום הכיפורים יהיה ככל הימים. הם אינם יכולים להתפשר עם העובדה, שהופכים יום זה ליום ככל הימים. ומספרם של אלה הולך וגדל.

וממשיך משה שרת ואומר:

היה זמן שהיהודים היו מכונסים בתוך עצמם. היה זה הגטו, הייתה זו העיירה. שם היה הווי, וההווי היה אורח חיים. היה זה הווי קיבוצי, הווי קולקטיבי, ולא היה דרוש שום מאמץ כדי לקיים את ההווי הזה. מי שפרש מן ההווי, שחה כנגד הזרם. מבחינה יחסית, קל היה להבטיח בתקופה ההיא את קיומו של העם היהודי. היו גזירות ושנאה, שחיטות וגירושים, נשפך דם, ואף-על-פי-כן, היה הקיום היהודי מובטח. כי היהודים היו מגובשים בינם לבין עצמם וחיו חיי חטיבה אחת. תקופה זו חלפה לבלי שוב. אותם מיליונים של יהודים בתפוצות אינם יכולים להסתגר בדל״ת אמותיהם. החופש הזה, הניתן להם בארצותיהם, יש בו חיידקי מוות לקיום היהודי. אבל החופש הזה יש בו גם חיידקי חיים. הוא עשוי, תוך כדי השתזרות בחברה, להקים לעצמו עיתונות, בתי ספר, חיים חברתיים ולהתבטא כיהודים. השאלה היא: כיצד הוא יתבטא? כיצד יבטא את אישיותו היהודית בסביבה הזרה המקיפה אותו? האם יבטא אותה רק בהשתייכותו לארגון? שמא יבטא אותה בהסברה?

ומהי כיום המסגרת לחיים יהודיים, וכיצד נראה המגע בין ״הישראלי״ ומסגרות חייו שלו למסגרות אלה? ממשיך שרת:

אי-אפשר לעקור מתוך הציבור היהודי את בית הכנסת. בית הכנסת הוא התא הראשוני של חיים יהודיים. אנשים נפגשים ומתיידדים בבית הכנסת. אין זה רק כדי ללכת להתפלל, אלא כדי להזדהות עם העם היהודי. העובדה שיהודי הינו חבר באגודה ציונית אינה מספקת. גם אי-אפשר לבוא אל הכלל בתביעה - להיות חברים בתנועה-הציונית, אחרת הם חדלים להיות יהודים. אולם כאשר יהודי רשום בבית כנסת - הוא נתון במסגרת ברורה וקבועה, אין ארגון בסיסי אחר, לא קיימת מדינה המקיפה בחישוק ברזל את כל חיי אזרחיה ומטביעה עליהם חותם של יהדות בכל שלבי חייהם. מנהגים אלה, מסורת זו, היא המחזקת, מאחדת ומגבשת את היהודים בכל מקום בעולם.

והנה בא יהודי מהגולה לבקר בארץ, והוא מוזמן בליל שבת לבית יהודי, ולהפתעתו אין הוא מוצא נרות. ניגשים לשולחן והולכים לאכול - והקידוש איננו. גם ברכת המזון איננה בנמצא. מה תהיה הרגשתו של יהודי זה? מה יאמר כאשר ישוב לביתו? וכאשר באים ישראלים לחוץ-לארץ, אין התמונה שונה. שערו בנפשכם: באה אונייה של ״צים״ ועוגנת באיזה נמל בחוף המזרחי של ארצות-הברית; בעיירה יש קהילה יהודית. ונפוצה הידיעה שאונייה מישראל הגיעה לעיר. הקהילה כולה כמרקחה. מה עושים היהודים? מזמינים את כל הצוות לבית הכנסת, כדי שייפגשו עם הקהילה. שכן אחרת, כיצד ייפגשו? והנה מתברר, שהבחורים האלה, או רובם, אין להם מושג מה זה תפילת ליל שבת, אין להם מושג כיצד לנהוג בפתיחת ארון הקודש וסגירת הארון. הם אינם יודעים אפילו מה זה ״שמע ישראל״! הוא הדבר לגבי קבוצות ספורט. נושאים אותם על כפיים, אך לאחר מכן נרתעים מהם. מה זה? - מתפלאים היהודים הטובים בחוץ לארץ - הם זרים לנו!

הזרות הזאת היא שהחרידה את משה שרת והיא שהביאה אותו, לאחר לבטים ומאבקים נפשיים, לדבר על מפנה במסכת הערכים של חיינו.

״זוהי כל הבעיה״

בשנות עבודתו של משה שרת כעיתונאי (תרפ״ה-תרצ״א) כתב עשרות מאמרים שעליהם חתם בפסיבדונים ״מ. קרוב רחוק״. בשנות חייו האחרונות, כאשר כבר היו מאחוריו התארים הרמים של שר חוץ וראש ממשלה בישראל, הוא הגיע בתוקף תפקידו כיושב ראש ההנהלה הציונית למגע חי עם תפוצות ישראל. ככל שהכיר יותר יהודים אלה והתעמק בסוד הווייתו וקיומו של העם שהוא נמנה עם מנהיגיו, כן קרא ביתר עוז לשינוי ערכים, אותו דרש לא רק מאחרים, אלא ראשית-כל מעצמו. המפנה בחייו של אותו ״קרוב רחוק״ שחזר ונתקרב - שייך לא רק לחייו האישיים שלו. הוא תוצאה בלתי נמנעת לכל מי שמהלך בימינו בדרכי ציון המסוערות והוא כן עם עצמו ואינו מבקש לסמא עיניים בסיסמאות תפל שאינן עומדות בפני רוח מצויה, כל שכן בפני רוח שאינה מצויה. אין מנוס מכך כי אף הלה יגיע לאותה הכרה ולאותה מסקנה מצפונית אליהן הגיע משה שרת, באומרו:

עכשיו העולם היהודי פרוץ ומפולש להשפעות מהשפעות שונות, והוא חייב לעמוד על נפשו בתוך רוח הפרצים המנשבת בו. מהטמה גנדי אמר: ״אני רוצה כי רוחות של כל התרבויות תהיינה מנשבות בחופש גמור דרך ביתי, אבל אינני רוצה שאיזו רוח מן הרוחות האלה תפיל אותי לארץ״. ואנחנו, בין שאנו רוצים ובין שאיננו רוצים, אנו חיים בבית שרוחותיהן של כל התרבויות מנשבות דרכו; ואנחנו גם נבנים מן הרוחות האלה, מתעשרים מן הרוחות האלה, מביאים את בושׂמן של כמה וכמה מן הרוחות האלה לתוך ארצנו ומשלבים אותן במפעל בנייננו; אבל איננו רוצים ליפול למשׁואות מדחף הרוחות האלה - וזוהי כל הבעיה.

הערות