משה שרת, רולבנט שמואל - 22/6/1965
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  משה שרת, רולבנט שמואל - 22/6/1965


22/6/1965

רולבנט שמואל

 

משה שרת

 

 

מתוך: ״דבר״, בעקבות הדחת משה שרת מכהונת שר חוץ

 

אכן, חזקים וגועשים הרוחות במרומי ההרים, ומדי עלותך על הפסגה גוברים משביהם, והעמידה עליה קשה ומסוכנת. בנקודות גבוהות ביותר אין האילן מוגן משום צד; הרוח פורצת מכל הכיוונים ומטלטלתו ללא רחם. את החלשים שבהם היא כופפת ומרכינה ראשם. את החזקים יש והיא עוקרת. לכשנעקר העץ - אתה תוהה על כוח עמידתו ועוצמת שורשיו ומהרהר על יד הגורל שנטעתו במרומי ההר.

את משה שרת הוליכה ההיסטוריה הציונית אל המישור הגבוה ביד העדינה והמלטפת של אחות רחמנייה. היא ציידה אותו לדרך בשפע רב - בחושך האירה לו את השבילים המפותלים וביום הראתה לו את הדרכים הקצרות. היא הייתה נדיבת-לב פחות כלפי אחרים. אומנם גם להם היא נתנה ציוד רב לדרך, אולם הניחה להם לתעות בדרכים לא דרכים, לא הזהירתם בפני פיתולים בוגדניים, הניחה אותם במורדות התלולים ללא תקווה להגיע לפסגת ההר. הגורל הטוב היה בעל-בריתו של משה שרת משחר ילדותו.

אדם שעשה רגע קט בחברתה של הישישה הנפלאה ברח' שדרות רוטשילד 23, בא מייד לידי מסקנה, כי רוח האידיאליזם שלטה שלטון בלי מצרים כבר בביתה בחרסון שבאוקראינה. פַניה לב קמה והלכה עם בעלה יעקב הבילו״יי אשר גם בעלייתו השנייה בא לארץ שוממה בה לא היו עדיין שדרות ומדרכות ודרכים וציוני דרך, ושבילי הדרך היחידים היו אלה שדרכת אותם ברגליך. הילדים חונכו לא רק על ידי עצם הליכתו של האב אחרי חזון נעוריו, אלא על ידי שבתו בכפר ערבי כפי שהיה לפני חמישים שנה. הם ספגו לתוכם את אשר ספגו ילדי המיסיונרים שהובאו מארצות עשירות ומפותחות לכפרי סין והודו וערב - את תחושת השליחות.

החינוך המוסרי כבר היה שלם ומושלם לפני שנרכש החינוך העיוני. כל מה שעשה משה שרת מאז ימי עין-סיניה הערבית היה ביטוי רצוף להכרה, כי חייב אדם להקדיש את מרצו ואת ציודו לעניינים העומדים מחוץ למסגרת חייו: הליכתו לבירת טורקיה כדי ללמוד משפטים וחיי צמצום ושקידה בקושטא; פעולות העזרה לקורבנות הגירושים מנמל יפו למצרים במלחמת-העולם הראשונה; התגייסותו לצבא הטורקי; הצטרפותו לכת החולמים ״אחדות העבודה״; שוב חיי צנע חמור בבירת אנגליה ועבודה פוליטית בקרב יהדות המטרופולין; הצטרפותו לעיתון פועלי ארץ-ישראל; התגייסותו לעבודה במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

מאז שעמד בראש המחלקה - והוא אז בן שלושים ושבע - היו חייו חיי שליח התקווה הגדולה שהוא תרגמה לשפת תזכירים, עצומות, שליחויות ומשלחות, ניסוחים, פגישות עם נציגי השלטון ומדינאי העולם. לא אחת קידמה מנורת הלילה את אור השחר במשך חמש-עשרה שנות המאבקים עד אשר זרח אור ההגשמה על היישוב כולו. האיש אשר הניף בימי מלחמת-העולם השנייה את דגל ישראל על תורן ״הבריגדה״, עלה על דוכן עצרת או״ם כנציגה הראשון של ישראל, שאך זה נתקבלה לארגון הבינלאומי של אומות העולם.

אכן, הייתה זו שליחות שמילאה את עצמה. הצעידה במעלה ההר הייתה תמיד שוות קצב, מתמידה ובטוחה. לא היו בה מִפנים חדים, קפיצות פתע, תזוזות בלתי צפויות. היא הייתה משולבת בצעידתו של היישוב העברי לקראת עצמאותו המדינית, והצלחתה הייתה מובטחת על ידי הצלחת ההגשמה, על ידי מילוי התקווה הלאומית. אולם לא ניצחונותיו של האדם מגבשים ומחשלים את אופיו. לרוב הם מגלים את חולשותיו ומגבלותיו. מגבשים ומחשלים אותו התקוות שנתבדו, האכזבות והספקות, ימי ייאוש ובדידות. ואלה היו מרובים בחייו של מי שנועד לייצג את תקוות ישראל בת-ימינו לפני העולם הנוצרי. לא אחת נדמה היה לו, כי חלומות נעוריו היו פרי שאיפה אישית כוזבת, וכי גם אם ״יעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה״ ויראה את כל ארץ יהודה עד הים האחרון, הוא עצמו לא יזכה לעבור בה ויישאר בגיא, בארץ מואב. אבל, כלום חשוב הוא? כלום מה שמקנה תוכן לחיי אדם זה מילוי הכמיהה האישית שאינה ניתנת למעשה לביצוע, ולא המאמצים המעשיים שהוא עושה בחייו היומיומיים כדי לקדמה - המסע והתלאות וחדוות הצפייה, והמראה המשתרע מעל ראשי הפסגה המשרה רוממות רוח ושמחת-הלב?

מעגל החיים אינו חייב להיסגר. הסיפור היפה ביותר הוא של מאמץ חיים שהצית לבבות וחדל בעצמו.

הוא תרגם כמה מיצירותיו המופלאות של לרמונטוב.[1] האם יש בזאת משום מפתח למאווייו של משה הצעיר? הוא עצמו אינו סבור כך. אבל גם מיכאיל לרמונטוב הובא בגיל תשע לארץ חלומותיו - להרי הקווקז אשר להם הקדיש את מיטב יצירותיו והשראתו הפיוטית הנעלה. גם הוא היה ילד גלמוד תפוס-חלומות, צעיר שהפך אגדות פרי דמיונו לשירה המעולה ביותר בשפה הרוסית. האם היה זה בגלל משקל חרוזיו, כפי שטוען משה, או שמא משך את לבו אופיו הטרגי של המשורר, שעליו אמר [מבקר הספרות ויסַריון] בֶּלינסקי הגדול: ״איזו מידה של חוש אסתטי, איזו נפש דקה ועדינה. לא לחינם אני נמשך אליה כל כך״.

משה שרת עבר בארץ כנען והשתתף במלוא כישרונותיו ומרצו בניהול ההיכל שאת אבניו הוא נשא על שכמו כל שנות הקמתו. והוא עשה זאת במשך שמונה שנות קיומה של המדינה בפשטות, בהכנעה עצמית ובמשטר של משמעת אינטלקטואלית, ביסודיות ובהקפדה על הצד האסתטי, ונשאר עד היום האחרון של כהונתו ג׳נטלמן מכף רגל עד קדקוד.

הוא הביא איתו לשני התפקידים אשר מילא מאז קום המדינה את יכולתו הבלתי מעורערת לעמוד זקוף-קומה, להופיע כמדינאי המייצג כוחות עולמיים, כנציג עם שהורגל בניסיון של שנים לשבת בראש עניינים גורליים. במשא-ומתן לא ניסה לנצל את תמימותו של איש-שיחו; כאשר תבע, עשה זאת בלי עוז המצח, וכאשר ביקש עשה זאת בלי השפלה עצמית מעושה. לא היה סוחר פוליטי זריז, המסרסר בשוק הבינלאומי בניצחונות קצרי טווח, אלא אדם רב נכסים היסטוריים, שאין מועצת עמים יכולה שלא להכירם אלא במחיר התבזותה. אם ההיסטוריה העברית תפסוק שהצלחותיו לא היו אלא רגעי התבהרות של המצפון האנושי, היא תהיה חייבת גם לפסוק כי קשייו לא היו אלא כישלונותיו של עם חלש בתקופת אלימות ורשע.

אומנם, הייתה זו שליחות שמצאה את ביטויה העליון. אך אם יכול אדם לעשות היסטוריה לאומית, אין הוא יכול תמיד להכתיב להיסטוריה העולמית את מהלכה. עובדה היא, כי עלייתו של משה שרת בסולם המדיניות הציונית הייתה מלווה בירידת מעמדה של משרת שר החוץ בכל מדינות העולם. התמורות הטכנולוגיות של ימינו, בייחוד בשטח התחבורה ובדרכי הקשר האלחוטי, וההמצאות הרבות שחלו בדורנו, ביטלו מרחקים וחוללו שינוים בדרכי הדיפלומטיה הבינלאומית. מאז מלחמת-העולם הראשונה נפגמים והולכים מעמדו וסמכותו של שליח המדינה, וגובר והולך משקלו של הניהול המרכזי בענייני המדינה. לורד בלפור קָבל קשות על מעמדו בשנות המלחמה ועל נטיותיו של לויד ג'ורג', אשר הכריז ברגע של קוצר-רוח כי ״דיפלומטים הומצאו כדי לבזבז זמן״. לורד קרזון, משרי החוץ הגדולים של בריטניה, סבל אף הוא משיטותיו הדיפלומטיות של ראש הממשלה, באומרו כי ״קיימים למעשה שני משרדי חוץ בארצנו״. גם מקדונלד, ראש ממשלת הפועלים הראשונה, זכה להאשמה שהוא היה ״שר חוץ של עצמו״, וכן ידועה אמרתו של אידן כי ״מלחמה מבטלת את חשיבות שר חוץ״. עשרים השנים האחרונות ביחסים הבינלאומיים פעלו להעברת נקודת הכובד בעבודתו של שר חוץ מניהול המדיניות למתן פירושים מעשיים לה, מקביעתה לייצוגה, מיזימתה להסברתה - דבר אשר העמיד לא פעם את שלמות הקבינט במבחנים לא קלים על אף אחדות הדעות בעניינים העקרוניים והאמון ההדדי בין חבריו.

מה שייחד את מדיניות החוץ של מדינת ישראל הוא שהיקף תחומיה והמתודות שלה נתגבשו במשך חמש-עשרה השנים שקדמו להקמת השלטון העצמאי ולבעיות החמורות שנתעוררו בעקבותיו. האמת היא, ששר חוץ של מדינת ישראל היה אולי האישיות הגדולה ביותר בין כל האישים אשר מילאו בדורנו תפקיד של שרי חוץ של מדינתם.


*

 

משה שרת אינו עוזב את הארמון המפואר שאותו בנה וניהל. הוא עובר מאולמיו הראשיים אל אולמי הצפייה עד אשר הלב החצוי יתרפא, שהרי לא התפקיד קובע את ערכו של אדם, אלא תכונות הנפש שהוא מצליח להחדיר בו, והאדם הוא גדול לא בגלל תפקידו אלא על אף תפקידו. מעל לכל, אל לו לשבת בצדי הדרך ולחבוש את פצעיו, שכן פצעי כבוד הם, ואין בהם כדי לערער איתנוּת רוחנית. יישאר נא בעמידה על המישור שעליו הציבו הגורל, ויאזין לרחש התפילה והתודה של המוני בית ישראל. יישא עיניו ויעמיק ראות בלבטי התנועה שהוא עזר להקימה, שכן על אף רפיונה ומכשוליה היא תקוותו היחידה של העם העובד היושב בציון. הנה להבות מבוכה אוכלות בבית התנועה, והפעמונים מצלצלים צלצולי אזעקה וקריאה למי שבכוחו לכבותם.

אל יאטום משה שרת אוזן לשמע הפעמונים - אל יתמהמה ואל יחכה למביא הבשורה למי הם מצלצלים.

 

הערות

[1] בתקופת הביניים שבין תום שירותו בצבא העותמאני ב-1918 ומינויו לעוזרו של יהושע חנקין בוועד הצירים ב-1919, תרגם משה שרת 19 משיריו של המשורר מיכאיל לרמונטוב, שהיה אהוב עליו מימי ילדותו ונעוריו. תרגומים אלה, ותרגומי יצירות של משוררים אחרים, ראו אור במחברת תרגומי שירה, שהוציא מ״ש לאור בהוצאת עם עובד בשנת מותו. מהדורה שנייה, הכוללת גם את שירי המקור, יצאה לאור ע״י העמותה למורשת משה שרת ב-2003.

 

העתקת קישור