משה שרת, הרצל רוזנבלום - 8/7/1965
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  משה שרת, הרצל רוזנבלום - 8/7/1965


8/7/1965

הרצל רוזנבלום

 

משה שרת

 

 

מתוך: ״ידיעות אחרונות״

 

על משה שרת אפשר לומר שהוא היה היחיד בקרב היהודים הארצישראלים השורשיים, הצברים או הכמעט-צברים, שעלה לפסגת המנהיגות הארצית בצד אלה שבאו כבר בגיל מבוגר הנה עם תחילת עסקנותם הלאומית מאחוריהם, בגולה ולא כאן. היו עוד כמה ארצישראלים שהחלו עולים בסולם המנהיגות הארצית בכוח סגולותיהם המיוחדות, אבל חלקם נפל בדרך (כמו אהרון אהרונסון) וחלקם לא הגיע, מכל מיני טעמים, לצמרת האירופית-האמריקנית שלנו לבסוף. וכך היה משה שרת, שהועלה ארצה כילד ורק פה גדל כאדם וכעסקן, הדמות המקומית היחידה אשר בתוקף כושרה האינטלקטואלי היוצא דופן הדביקה ואף עלתה על מעמדם של רבים מאלה, שבבואם הנה כבר היו ידועים ואפילו מפורסמים בעמם.

בהתמסרותו הדינמית וכמעט הרותחת לענייני כלל ישראל היה שרת בן נאמן לאביו הביל"ויי, בהפגינו בעשייתו שלא ידעה קץ וליאות אף פעם, כי המושג ביל״ו הוא מושג הכולל בתוכו קודם כל וראשית כל אופי, והאופי דרכו לעבור בירושה. שהרי רק כך אפשר להבין איך היה יכול איש אחד להקיף באינטנסיביות כזאת שטח רב ומגוון כל כך משך תקופת חיים בינונית: מהיות רועה צאן בכפר עזוב, דרך עלייה למרומי השכלה רב-צדדית ועשירה ויסודית, והלאה - דרך מלחמה מלאת מתח, שמעולם לא חלה בה הפסקה, בטורקים ובאנגלים ובערבים ובמי לא, ודרך סלילת נתיב מחשבתי לעצמו בסבך המאבקים היהודיים של הדור, ועד להיותו מנהיג הכלל במאבקיו הבינלאומיים הגדולים, שדרשו ריכוז מקסימלי ממנו וסחטו את מיטב לשדו ואונו.

אכן, רק אדם בעל תכונות מיוחדות במינן היה מסוגל ללכת בדרך מפרכת זו - ולא להירתע ממנה. ואומנם היה זה אוצר של מרץ וכישרון וידע, ומקור לא אכזב של התמדה בכל הנסיבות, גם בנסיבות שלא עודדוה כלל. מאלפת הייתה גישתו לשפות וחדירתו אל תוך עולמן הפנימי, שלא כל איש מגיע אליו אפילו כאשר מדובר בשפתו, זאת אומרת בשפת אמו, ואילו כאן הרגיש עצמו האיש ״בביתו״, בכתריסר שפות שונות וכווירטואוזו בשפתו העברית שלו. והדבר הזה מצביע על מה שהביא איתו שרת מלידה. וכך בכל שאר הדברים שנגע בהם: מעולם לא היה שטחי ולא נשאר תקוע בשלב הראשון של הידע, ותמיד הייתה זו דרכו לצלול למעמקי הנושא.

עם זאת היו לו, לשרת, קשיים בקשר לקו בו הוא סיגל לעצמו בפוליטיקה. כי אם נכון, שלבה של מפלגת שרת היה ברוב המקרים חצוי, בהיות חלקו האחד נוטה יותר לאקטיביזם פוליטי ואילו חלקו השני להבלגה ולמתינות-יתר, הלך שרת עם החלק האחרון. מבחינה זו היה ביחד עם אליעזר קפלן, יוסף שפרינצק וכו׳ נאמן בית חיים וייצמן בקרב חברי צמרת מפא״י, והואיל והויצמניזם גורלו ההיסטורי היה לסגת קמעא-קמעא מעמדותיו לטובת הקו החדיש, האקטיביסטי, נדחק ביחד עם וייצמן וחסידיו לבסוף גם משה שרת הצדה, ורבים הצטערו לראותו אצלנו עומד בשולי ההתרחשויות הפוליטיות בימים שבהם עוד היה יכול לתרום רבות לעם.

אלא שבשעה שמצב דברים זה דרכו לתקוע טריז בין האדם והחברה המתרחקת מדעותיו, ולגרום למרירותו הבלתי מרוסנת כלפיה - לא חלה הידרדרות זו ביחסי שרת ועמו. כי נוסף על כל שאר סגולותיו היה שרת גם אציל נפש, שאפילו הוא נפגע - לא הדגיש את זה אף פעם, ולהיפך - ככל שריחוקו מההגה גדל כן נעשו המילים שבפיו זהירות ומאופקות יותר, בהשפיען דווקא בזה על הכל.

וכך עלה הכבוד לשרת עוד יותר דווקא כשהוא סר הצדה, בשל הצורה בה הוא עשה כן. כי הוחוור להם שגם בזה שירת האיש את עמו, בשמשו לו דוגמה אישית ליחסים כפי שהם חייבים לשרור בתוכו.

ועתה אנו נפרדים ממנו מלאי תוגה כנה על מותו.

 

העתקת קישור