15/7/1965

יוסף צדוק

עם משה שרת - בעדן

מתוך: ״מעריב״

הכרתי את משה שרת מקרוב בראשית 1950, כאשר כיהן כשר החוץ של ישראל. באותו זמן מילאתי שליחות בעדן ובתימן בקשר להוצאת היהודים משם והעלאתם לישראל.

ביום שישי, י״ג בניסן תש״י, 31/3/1950, השכמתי לנסוע ללחג', לשחרור 310 עולים שעוכבו שם בבית-המכס. לפנות ערב, מקץ הצקות ועיכובים למיניהם, הועלו העולים על המכוניות, ששים וצוהלים. משקרבנו בערב למחנה ״גאולה״ שבעדן הבחנתי בשינוי ״נופו״ של המקום. השער היה מעוטר בירק ובתאורה גדולה. גם התכונה מסביב הייתה שלא כרגיל. הדבר היה תמוה בעיני. ברדתנו מהמכונית הופתענו למראה עינינו: במרכז שורת מקבלי השיירה עמדו שר החוץ שלנו, משה שרת ורעייתו צפורה. הוא לחץ את ידי ואמר: ״יישר כוח, הייתה זו חוויה גדולה בשבילי!״ ומייד ניגש אל העולים ובירכם: ״זכות גדולה היא - אמר - לראות שיירת גאולים, שבצורה כה בהירה היא ממחישה את גאולתו של שבט מישראל״.

אכן, הייתה זו תשורת-חג לשר החוץ ולמחנה כולו. והיה בה, בשיירה שהגיעה בערב חג החירות, משהו מסמל יציאת מצרים בזמנה: מה הללו יצאו ממצרים ביד רמה, אף יהודים אלה נחלצו מידי צרים שביקשו לעכב את גאולתם ויצאו מתימן ביד רמה.

וכיצד הגיע שר החוץ אל מחנה ״גאולה״?

אותו יום שישי נחת בנמל התעופה של עדן מטוס ומתוכו יצא משה שרת. עובדי שדה התעופה, שעסקו אותה שעה בסידור ענייניו הפורמליים, לא ידעו כלל מיהו האיש! משם נסע משה שרת והגיע למחנה ״גאולה״, להפתעתם הרבה של השליחים הארצישראליים, שגם הם לא ידעו כלל קודם לכן על בואו. הייתה התרגשות גדולה בקרב שוכני המחנה וכהרף-עין התרוצצו העולים בין אוהליהם ובפיהם הבשורה: ״שר עם ישראל בא!״

חיש-מהר נהרו העולים באלפיהם והתרכזו ליד חדרו. תוך רגעים מעטים התמלא כל השטח מסביב אנשים נשים וטף. המקום צר מהכיל את האלפים הנדחקים. כל אחד רצה להיות קרוב, ״עד כמה שאפשר״, לשר. כולם רצו לחזות בפניו ולשמוע את קולו. לא הייתה להם סבלנות לתת לשר שהות-מה לנוח מהדרך. השר הבין לרוחם ועל אף עייפותו נענה לבקשתם ויצא אליהם, על פניו נסוכה שמחה, והתחיל לברך אותם, אך הם לא הסתפקו ב״תא-שמע״. הם דרשו ממנו שיצא ״לשם!״ ״לשם!״ - לשטח הפתוח והרחב - כדי ש״כולם יוכלו לראותך״. גם לבקשתם זו נעתר השר - ויצא לשטח הפתוח. תחילה עמדו דוממים, אך התרגשותם גברה והלכה עד שפרצו בשירה ובריקודים סביבו משך שעה ארוכה.

ליל הסדר במחנה עם שר החוץ היה מרהיב-עין בסדריו ובמספר משתתפיו: אל שולחנות ערוכים בצורת מ״ם הסבו כשישים שליחים מישראל, שהרגישו עצמם ״כמו בבית״. וגם אורחים נכבדים היו - שישה אנגלים, מראשי הפקידות בממשלת עדן. הללו ישבו תחילה חמורי סבר, כיאות לפקידים רשמיים של ״הוד מלכותו״, אולם אט אט ״נגרפו״ גם הם לתוך האווירה הכללית. שר החוץ הוא ש״מיזג״ אותם בתוך הכלל. ה״סדר״ כולו היה לפי הנוסח הארצישראלי והתנהל על-ידי משה שרת, שקרא את ה״הגדה״ והיה מתרגמה מיניה-וביה לאנגלית, ואחר הוסיף בעברית דברי הסבר מתובלים באימרות חז״ל. בגמר ה״סדר״, שנמשך שלוש שעות, ארגן השר מקהלה, לימד שירים ופזמונים חסידיים ומשירי הארץ, אף ניצח על המקהלה, שאך זה למדה שירים חדשים ״על רגל אחת״.

למחרת הבוקר התפלל שר החוץ בבית הכנסת של המחנה ונתכבד בעלייה לתורה, וכמנהג יהודי תימן, קרא הוא בעצמו בתורה. וכיוון שקריאתו ערבה לאוזני השומעים - קיבל עוד ״תוספת״ מפטיר.

ה״סדר השני״, שנערך אף הוא בחגיגיות רבה, היה באחד האוהלים של יהודי צנעא, ולפי כל כללי המסורת והמנהגים שלהם: השולחנות היו ערוכים בצורת חי״ת, בחן ובטעם רב, ועליהם ״קומה שלמה״ של כל מיני ירקות, חרוסת, ביצים, בשר ויין. מארי יחיא כסאר, ראש המסובים, פתח: ״בבהילות יצאנו ממצרים״. ואחריו המשיכו במקהלה: ״מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות״ - בה השתתפו כל עשרות המסובים, בכללם השליחים הארצישראליים, שייצגו את כל צבעי הקשת העדתית.

בסיום ה״הגדה״ פרצה שירה כללית, שהקיפה מאות אנשים. נוצרה שרשרת רוקדים ומעגלי ההורה נעו ב״מי אנחנו? - ישראל!״

משה שרת סיים את המסיבה בפרישת שלום לעולים מאת אחיהם בישראל, ויחיא כסאר סיים ב״מי שבירך״ מסולסל ומוטעם לכבוד האורח.

יש לציין, כי בואו של שר החוץ נשמר בסוד מוחלט, ולתושבי עדן הערביים נודע דבר ביקורו רק לאחר שחזר לארץ. הדבר אכזב את ידידַי הערביים ולא אחת אמרו, שלא יסלחו לי על שהחמצתי מהם ההזדמנות להכיר ״וַזיר אלח׳רג׳יה (שר החוץ) של ישראל״.