1980

ישראל לנדרס

שרת, הכוח השקט

מתוך: "דבר השבוע", 1980

עם מותו של משה שרת, לא חסכו המוסדות הממלכתיים והציוניים בדברי שבח והלל לנפטר. הממשלה, הכנסת וההסתדרות הציונית הודיעו, כי ״עם ישראל שכל מנהיג מדינה, קברניט תנועה ומורה עַם. בן-גוריון אמר על מי שהיה יריבו המר בשנותיו האחרונות, כי הוא ״האדריכל של מדיניות ישראל הריבונית״.

חלפו מאז עשרים וחמש שנה והאיש כמעט נמחק מתודעת הציבור. אכן, רחובות ומוסדות נקראו על שמו וקלסתרו צויר על שטר 20 השקלים [הראשון], אבל אישיותו ופועלו כאילו לא היו. זיכרונו מעומעם יותר מזה של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, שמעמדם בהנהגת מפא״י היה בשעתם נמוך משלו. שמו נפקד מדיונים בענייני המדינה וממאמרים בעיתונים וגם ההערכה ההיסטורית לא נטתה לו חסד. נשתכחו כמעט כל מפעלותיו והישגיו ונשתייר, כמדומה, רק הרושם הכוזב של אדם לא חשוב, כביכול, יפה נפש חלשלוש, המדקדק בקטנות, שהיה כל ימיו עושה דברו של בן-גוריון עד שבסוף דרכו קרא עליו תיגר.

אפשר לתרץ ולומר, כי זכרו של שרת נשתכח מפני שכהונתו כראש ממשלה הייתה קצרה, קצת פחות משנתיים, ולא היה סיפק בידו להטביע את חותמו האישי על מהלך המאורעות. בתקופה זו גם לא התחוללה מערכה צבאית, כמו מלחמת ששת הימים, שקיבעה בזיכרון את כהונתו של לוי אשכול, או מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, שחקקו בתודעת הציבור את שלטונה של גולדה מאיר. אבל פרופ' גבריאל שפר מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, המנהל את מכון דייויס ליחסים בינלאומיים, סבור כי הייתה עוד סיבה חשובה לטשטוש זכרו של שרת: פרשנות היסטורית שגימדה את דמותו ואת תרומתו הציבורית והתעלמה ממשקלו של המחנה המתון במפא״י, ששרת היה נציגו הבולט. פרשנות זאת נוטה לייחס לבן-גוריון ולקו שלו את ההשפעה המכרעת על מאבקי היישוב העברי מאמצע שנות ה-30 ועל עיצוב המדיניות הישראלית לאחר הקמת המדינה עד אמצע שנות ה-60. ואילו פרופ' שפר, שהשלים זה עתה כתיבת ביוגרפיה של 1,000 עמוד על שרת ותקופתו,[1] הגיע על סמך מחקר ממושך להערכה שונה בתכלית. הוא ״מציע בזהירות את התזה״, שלפיה המחנה המתון, ולא המחנה האקטיביסטי בראשות בן-גוריון, הוא אשר קבע את גבולות ההתפתחות של היישוב ושל המדינה בשנותיה הראשונות. כאשר יגאל ידין אמר בראשית שנות ה-50 לחבריו, כי הוא הולך לראות את ״שלושת הגדולים״, התכוון לבן-גוריון, שרת ואליעזר קפלן, שעל פיהם נשק כמעט כל דבר. בן-גוריון עסק בביטחון, קפלן בכלכלה ושרת בענייני חוץ. שרת וקפלן היו מן המחנה המתון, שעמו נמנו גם יוסף שפרינצק ודוד רמז ממפא״י וראשי מפלגות אחרות כפנחס רוזן (המפלגה הפרוגרסיבית) ומשה שפירא (״המזרחי״). למתונים היה רוב בהנהלת הסוכנות, במינהלת העם (הממשלה הזמנית), ובממשלות הראשונות לאחר הקמת המדינה. בן-גוריון יכול היה לבצע רק את המדיניות שהמתונים סמכו עליה את ידם.

כוח טמיר

בשיחה עמו מזכיר שפר כמה דוגמאות להשפעתם של המתונים על עיצוב המדיניות. הם כפו ב-1939 את ההשתתפות בוועידת סנט ג׳יימס בלונדון, למורת רוחו של בן-גוריון. הנהלת הסוכנות אימצה את עמדתם, כי הבריגדה היהודית (החי״ל) תשרת בכל מקום שיידרש ולא רק בארץ-ישראל, כפי שדרשו ״האקטיביסטים״. המחנה המתון בלם במשך זמן רב את שיתוף הפעולה של ה״הגנה״ עם ארגוני הפורשים ב״תנועת המרי״. שרת ביטל בסוף שנת 1945 את התוכנית להתנקש בחיי המופתי בידי חוליה של ה״הגנה״, כדי למנוע החרפת היחסים עם הערבים. ושרת, בהיותו שר החוץ הראשון, דחה ככל האפשר את ההינתקות ממדיניות אי-ההזדהות, אם כי בן-גוריון היה מעוניין להקדים ולנקוט קו פרו-מערבי.

מסקנתו של שפר היא ששרת היה מראשי דובריה של תפיסה מדינית-ביטחונית מתונה, שחיים וייצמן דגל בה בשעתו ושהנחתה את היישוב העברי ואת המדינה הצעירה במשך שנות דור. תוך כדי בחינת השפעתו של המחנה המתון מבליט שפר את משקלו הסגולי של שרת, שלא הוערך, לדעתו, כראוי. כבר בצעירותו של שרת התבלטו סגולותיו המיוחדות. הוא היה איש ברוך-כישרונות שכוחו גדול בלימודים. לפני מלחמת-העולם הראשונה, בזמן שבן-גוריון למד משפטים בקושטא, השתבח במכתביו למשפחתו בציוניו הטובים מאלה של חבריו ללימודים יצחק בן-צבי וישראל שוחט. שפר אומר כי ציוּני שרת, שהתחיל ללמוד שם שנה אחרי בן-גוריון, היו טובים מאלה של בן-גוריון. בחינות, שבן-גוריון התייחס אליהן בכובד ראש, נראו קלות, ממש ילדותיות, בעיני שרת. בראשית שנות ה-20 למד שרת בבית-הספר לכלכלה בלונדון וסיים לימודי תואר ראשון בהצטיינות. הוא ידע שמונה שפות על בוריין ובהן ערבית וטורקית, והיה לא רק משכיל במלוא מובן המילה, אלא גם איש תרבות רחב אופקים.

שרת, כחבריו מאנשי העלייה השנייה, ראה עצמו כנושא שליחות לאומית. במכתב לבן-גוריון תיאר את תחושת השליחות הזו כ״כוח טמיר המפעם בי, כמו בכל אחר מאיתנו, הכוח שמקורו באמונתנו הציונית, באחריות בפני הדורות שקדמו לנו ובעד הדורות שיבואו״. החל בגיל צעיר פעל להגשמת שליחותו הציונית. יחד עם אליהו גולומב ודב הוז, חבריו למחזור הראשון בגימנסיה ״הרצליה״, היה שרת ממקימי ״ההסתדרות המצומצמת״ של בוגרי הגימנסיה. לדברי אהוביה מלכין, יש לראות בהם את מבשרי תנועת הנוער הארץ-ישראלית.

שרת התפרסם בעיקר כמי שעמד במשך כעשרים וחמש שנה ליד ההגה המדיני של הסוכנות היהודית ומדינת ישראל. במחקרו מפנה שפר את שימת הלב אל עיסוקו רב-השנים של שרת בענייני ביטחון. בימי לימודיו בלונדון היה מופקד על גיוס כספים בשביל ה״הגנה״ והיה מעורב גם ברכישת נשק למענה בווינה.[2] ב-1931 נתמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. כעבור שנתיים, לאחר רצח חיים ארלוזורוב, נבחר במקומו לראש המחלקה המדינית. באותן שנים טיפלה המחלקה המדינית בענייני ה״הגנה״ ושרת היה אחראי גם לתיק הביטחון בסוכנות היהודית. כיושב ראש ועד הביטחון היישובי נשא באחריות ציבורית וכספית לפעולות ה״הגנה״. במגעיו עם השלטונות הבריטיים פעל להקמת משטרת היישובים העבריים ונחשב לאבי הנוטרות - הזרוע החוקית של ה״הגנה״. הוא היה, לדברי שפר, הכוח המניע להקמת יישובי ״חומה ומגדל״ ועם פרוץ מלחמת-העולם השנייה עמד בראש מפעל ההתגייסות לצבא הבריטי. הודות למאמציו ולתמיכתו הנמרצת של חיים וייצמן הוקמה החטיבה היהודית הלוחמת (״הבריגדה״). לא בכדי שרת הוא אשר נשא באיטליה את ״נאום הדגל״ בטקס שבו ניתן הדגל הלאומי לחיילי הבריגדה.

בתוקף תפקידו היה שרת מעורב בגיבוש מדיניות ההבלגה של ה״הגנה״ ובארגונה מחדש, וב-1948-1947, בהיותו בארצות-הברית, פיקח על פעולותיו של יהודה ארזי לרכישת נשק מעודפי הצבא האמריקאי. פעילותו של שרת למען רכש נשק נמשכה גם לאחר הקמת המדינה. הוא ביקר בחשאי בצ׳כוסלובקיה ופעל להמשכת הספקת מטוסי ״מסרשמידט״ ונשק קל משם עד שנת 1953.

מיטב סגולותיו של שרת באו לידי ביטוי בפעולתו המדינית. במבוא לחמשת כרכי יומן מדיני של שרת כותב העורך אהוביה מלכין, כי אף שהחזון היה מניע עיקרי בחייו ובפעולתו, היה שרת ריאליסט ורציונליסט מובהק, שלא שגה באשליות. אם כי היה בעל מצפון מוסרי רגיש, לא סלד משימוש בכוח, בתנאי שהוא משרת את הצורך המוסרי. לא היה ספק בלבו, כי העם היהודי העשוק והנרדף רשאי להתעצם ולהפעיל כוח, שבלעדיו אין קיום לריבונות יהודית ואולי אף אין קיום בכלל. צירוף תכונות זה עמד לו במאבק המדיני עם השלטונות הבריטיים ובתפקידו כאדריכל מדיניות החוץ הישראלית.

הקשר הסובייטי

שרת העריך את סיועה של ברית-המועצות להקמת המדינה וזה היה אחר המניעים למדיניות אי-ההזדהות שהתווה בשנותיה הראשונות של המדינה. הודות למדיניות זאת זכתה ישראל לא רק בתמיכה מדינית סובייטית, אלא גם בעלייה ממדינות מזרח אירופה ובמשלוחי נשק מצ'כוסלובקיה. לדברי שפר, הסכים שרת לנטוש את מדיניות אי-ההזדהות רק כאשר הוברר לו כי נוכח מצוקת המשק הישראלי יכולה ישועתו לבוא רק מן המערב, ולפיכך יש הצדקה לשינוי הקו.

בחינה מחודשת של פעולות שרת מלמדת, לדברי שפר, כי לא אחת התקשטו אחרים בנוצותיו. מקובל להניח, למשל, כי ״מדיניות הפריפריה״, שבאמצעותה ביקשה ישראל לדלג מעל המצור הערבי לעבר מדינות לא ערביות כמו טורקיה, איראן ואתיופיה, היא פרי יוזמתם של בן-גוריון. שפר אומר, כי כבר בחודשי פעולתו הראשונים של משרד החוץ הישראלי הניחו שרת ועובדיו את היסודות למדיניות זאת. המשרד הנחה את נציגיו הדיפלומטיים בפריס לקשור קשרים עם טורקיה ואיראן. אחד הרעיונות שנבחנו היה להבטיח לאיראן תמיכה מוסרית ומדינית בסכסוך שלה עם עיראק על שאט אל-ערב.

שפר סבור, כי גם חלקו של שרת בניסוח הכרזת העצמאות לא הוערך כראוי. אומנם ועדה מיוחדת עסקה בניסוח הטיוטה ושרת נועץ בחבריה, אבל בגלל אילוצי הזמן והמצב ניסח הוא לבדו את הטיוטה האחרונה של ההכרזה. בישיבת מינהלת העם מתחו כמה חברים ביקורת על הנוסח של שרת, שנראה להם ארוך ומליצי מדי. בן-גוריון הכניס תיקונים בנוסח שרת ועשה אותו יותר קצר ופחות מסורבל, אבל השוואת שני הנוסחים מלמדת שהנוסח של בן-גוריון, שאותו קרא ב-14 במאי 1948, שימר את כל היסודות שהיו בגרסת שרת, להוציא אחד: הושמט האזכוּר של החלטת או״ם לחלוקת הארץ. שפר טוען, שלמעשה שרת הוא אביה מולידה של הכרזת העצמאות.

"תחת ה׳סוּרמאיה׳ של בן-גוריון"

בניגוד לסברה נפוצה, לא היה שרת נושא כלים של בן-גוריון, שנענה לכל תביעותיו. שרת ידע לעמוד על דעתו ולא אחת נאלץ בן-גוריון לקבלה. במלחמת העצמאות תמך שרת בתיאום מרבי בין מהלכים צבאיים ומדיניים ולעתים תבע להעדיף את השיקול המדיני. כאשר התעוררה שאלת הספקת מזון לכוחות המצריים המכותרים בנגב התנגד לכך בן-גוריון, כי רצה להגביר את הלחץ עליהם. מאחר שאותה שעה עמדו על הפרק קבלתה של ישראל לאו״ם ויכולתה להתמודד עם סיכונים מדיניים חמורים, דרש שרת לאפשר את משלוחי המזון בהתאם להחלטת מועצת הביטחון. בן-גוריון דחה תחילה את תביעתו וטען, בין השאר, כי למצרים לא הייתה בכלל זכות להימצא בנגב, אבל שרת לא ויתר. בסופו של דבר קיבל שר הביטחון את דעתו והתיר להעביר את האספקה לכיסים המצריים [באזור פלוג׳ה].

הסברה ששרת עשה בדרך כלל את רצונו של בן-גוריון איננה מתיישבת גם עם ההסבר המקובל להדחתו של שרת מהממשלה ערב מבצע סיני ב-1956. שרת ייצג קו מדיני מתון ולא אחת גייס רוב בממשלה לבלימת מהלכים שבן-גוריון תמך בהם. כך מנע פעולות תגמול וביטל תוכנית למלחמת מנע. זה היה לכאורה המניע העיקרי להדחתו. שהרי אילו היה כנוע וצייתן ודאי לא היה רואה בן-גוריון צורך לסלקו.

פרשת היחסים בין בן-גוריון ושרת השפיעה על גורל שני האישים, אבל במערכת סבוכה זאת שילם שרת את המחיר היקר. שפר כותב, כי ביולי 1948 ״המשיל שרת את בן-גוריון להר געש אדיר, המסוגל להניע דברים קדימה ויחד עם זאת פולט לבה השורפת כל דבר סביבה״. שרת נפגע מאש השריפה. כאשר נקשרו הקשרים בין שניהם בעודם צעירים קשה היה לחזות כי כך יתגלגלו הדברים.

ב-4 ביולי 1937, כשהיה שרת ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כתב לבן-גוריון מכתב בענייני הפעולה המדינית וסיים במילים אישיות. בדברים היוצאים מהלב הביע את הערכתו לבן-גוריון ולסמכותו המוסרית מאז פגישתם בראשית שנות ה-20:

הערכה שלך היא בשבילי עמוד שדרה מוסרי, היא קובעת בשבילי את שיעור קומתי. זה כמה שנים, שאני מודד את עצמי, את הישגי ואת מגרעותי לפי הערכתך (...) מאז עברו עלי שנים רבות ועבר עלי הרבה (...) ובאו שנות העבודה אתך. באו הניסיונות החמורים (...) אני מתחלחל למחשבה מה היה עולה לי אלמלי היית לימיני (...) רצוני שתדע מה אתה לי ומה רצוני שתהיה לי עד סוף דרכנו.

על מכתב זה, עדות של בעל הדבר עצמו, מסתמכים, לדברי שפר, מי שרוצים להוכיח, כי ״שרת היה תחת ה'סורמאיה' של בן-גוריון״. משום מה אין מייחסים אותה חשיבות למכתב שכתב בן-גוריון לוייצמן כשישה שבועות אחרי שנכתבו דבריו של שרת. מיכאל בר-זוהר כתב בביוגרפיה שלו על בן-גוריון, כי במכתבו לוייצמן ״השתפך בדברי הערצה בלתי שכיחים״:

שכינת עם ישראל שורה עליך. ובחודשים האחרונים, משנצנצה התקווה הגדולה להקמת מדינה יהודית, ראיתי ששכינה זו זרחה עליך באור חדש וגדול, וכוח נעורים חדש נתגלה בתוכך וחן וחסד כאשר לא ראיתי אצלך אף פעם.

בן-גוריון הוסיף, כי הוא מתחייב לסייע לוייצמן ״לבצע את הדבר הגדול והנורא, שהטילה עליך ההשגחה ההיסטורית של עמנו - את חידוש ממלכת ישראל״.[3] שפר תמה מדוע רואים במכתבו של שרת ביטוי להתבטלותו בפני בן-גוריון, ואין מסיקים מסקנה דומה לגבי יחסו של בן-גוריון לוייצמן. לדעת שפר נכתבו שני המכתבים בהשפעת התרוממות הרוח ששררה בקרב תומכי החלוקה בהנהגת היישוב לאחר שוועדת פיל הודיעה על תמיכתה בתוכנית זאת. שרת ובן-גוריון ראו בכך הצלחה היסטורית ונתנו ביטוי לתחושת ההתעלות שבלבם במכתבים אישיים נרגשים.

הדחת המנהיג האהוב

אפשר לחלוק על פרשנותו של שפר, משום ששרת הביע את הערכתו לבן-גוריון גם בהזדמנויות אחרות. אבל על אף הוקרתו לא נרתע שרת מעימותים עם עמיתו הבכיר ממנו בשנים ובמעמד. ב-1921 חלק עליו בעניין היחס לתושבי הארץ הערביים. בן-גוריון דבק אז בתפיסה המרקסיסטית על ״ברית בין פועלים יהודים וערבים״, שייאבקו יחד נגד ה״אפנדים״. שרת היטיב להכיר את הערבים וכתב לבן-גוריון שהוא משלה את עצמו אם הוא סבור, שדברי שכנוע של היהודים השנואים יתקבלו על דעת פועלים ערבים יותר מדברי המוכתרים והשייח׳ים מבני עמם. קו הפעולה ששרת הציע היה - ״עלייה, התבצרות והגנה״.[4]

על אף חילוקי הדעות שנתגלו ביניהם כפעם בפעם, שיתפו השניים פעולה ובמידה רבה השלימו זה את זה. מאבקי היישוב והמדינה יצאו נשכרים משיתוף פעולה זה. החיכוכים ביניהם התרבו והחריפו אחרי הקמת המדינה, ובמיוחד בעניין פעולות התגמול. בסופו של דבר תבע בן-גוריון את הדחת שרת, שהיה אז מספר שניים בצמרת מפא״י ובהנהגת המדינה. אם שרת ייצג את המחנה המתון, שיכול היה לגייס רוב במפא״י ובממשלה, כגרסת שפר, מדוע לא נאבק נגד סילוקו? מאיר בראלי כתב בספרו להבין את בן-גוריון, כי ״קשה היה לציבור המפלגתי לשאת את העובדה, שהמנהיג הנערץ (בן-גוריון) סילק את אחד המנהיגים האהובים״ (שרת). ולכאורה יכול היה שרת להסתמך על חוגים רחבים במפלגה, שהיו תומכים במאבקו.

שפר משיב, כי שרת הסתלק בלי מאבק לא משום שחסר אומץ לב לעמוד מול בן-גוריון, אלא משום שחשש לגורלה של מפא״י, מפלגתם המשותפת. הוא העריך כי מאבקו יגרום לפיצול המפלגה, ואפילו יעלה בידיו להביא לפרישת בן-גוריון, הרי ממקום מושבו בשדה בוקר הוא ינשוף בעורפו ויצר את צעדיו כמו שקרה בזמן פרישתו הקודמת. במכתב לאבא אבן מ-14 ביוני 1956 הסביר שרת מדוע לא נלחם בהדחה:

״תשובתי הפשוטה היא כי לא איש מלחמה אני על מעמד ועל סמכות. תשובתי המורכבת היא, כי הייתה בזה התנשאות, שלא הייתה מנחילה לי כבוד. יתר על כן, הדבר היה גורם להתפטרות ראש הממשלה, ואז אין כלל לשער את חומרת המשבר במפלגה ובאומה דווקא נוכח הסכנות המאיימות״.[5]

בימינו, כאשר השאפתנות האישית הבוטה מכוונת את מהלכיהם של פוליטיקאים כה רבים, נראית התנהגותו של שרת תמוהה ואולי אף מגוחכת בעיני רודפי הכיסאות. שרת העדיף את טובת הכלל על פני החשבון האישי.

הסכסוך בין שני האישים החמיר מאוחר יותר בגלל האשמתו של בן-גוריון כי שרת, בהיותו שר חוץ, מנע או עיכב אספקת מטוסים ונשק מצרפת לישראל. במחקרו, שנתמך גם במחקר של איש משרד החוץ מרדכי גזית,[6] מוכיח שפר כי לא היה יסוד להאשמה זאת וכי צדק שרת כשהתקומם נגדה. לימים יצא שרת נגד עמדת בן-גוריון במחלוקת ה״פרשה״ והדברים ידועים.

כאשר יתפרסם ספרו של שפר במהדורתו העברית יהיה אפשר לבחון את התזה שלו בעניין המחנה המתון והשפעתו על ענייני היישוב והמדינה. יהיו ודאי מי שישיגו ויאמרו, כי החלוקה ל״מתונים״ ול״אקטיביסטים״, ושיבוצו של שרת בקרב המתונים, לא תאמו תמיד את המציאות. למשל, בוויכוח העקרוני בעניין תוכנית החלוקה של ועדת פיל, לחמו בן-גוריון, וייצמן ושרת שכם אחד לקבלת התוכנית בניגוד לדעתם הנחרצת של ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ומשה בילינסון. האם פירוש הדבר, שגם בן-גוריון נמנה עם המחנה המתון?

בכל מקרה, אפשר לצפות בעניין רב לביוגרפיה על שרת, שחסרונה הורגש זה מכבר,[7] וודאי שיש הצדקה להערכה מחודשת של ראש הממשלה הנשכח, השקפותיו ופועלו. לא ייפלא אם תציב אותו הערכה זו בשורת הנפילים שקמו לאומה בדורות האחרונים.

הערות