6/8/1965

דויד זכאי

קווים אחדים לדמותו

מתוך: "דבר"

ערב צאתו של משה (אז שרתוק) לאנגליה ללימודיו (1920) נאספו בדירתנו בתל-אביב ידידים מחבורת ה״קונטרס״. זכורים לי מבין הרבים ברל כצנלסון, יצחק יציב, מרדכי שניר. באו גם האם והאח יהודה. דירה עלובה, תקרובת דלה בנוסח הימים ההם, אך הייתה חמימות טובה, משפחתית. היה אור רב. לא ״נאמו״. הושר הרבה, כרגיל אז, והדברים המעטים שנאמרו כוונו לשליחות שיש ביציאתו של משה חוצה-לארץ. כל השנים זכורים לי דברים שאמר משה: ״מברך אני עצמי, ואתם ודאי מצטרפים עמי, כי אשיב לארץ-ישראל גזילת השנים שאיעדר ממנה בכפל כפליים״.

ואיך השיב!

בשנים הראשונות ל״דבר״ הייתי עורך-לילה, עובד שישה לילות בשבוע (כך, אז). במוצאי יום כיפור שלחתי פתק למשה וביקשתי שיעבוד אותו לילה במקומי, כי צמתי.

למחרת אמר לי: ״גם אני צמתי״, והוסיף לא בלא קפידה: ״היה לך להודיע לי זאת מראש, אך מחוּל לך, אתה קשיש ממני״.

כמרביתנו אז - לא היה מדור בעיתון שגם הוא לא עשה בו. והכל באותה אחריות, רצינות והקפדה - בעריכת הכרוניקה הקטנה כבידיעות המדיניות שבעמוד הראשון ושאר המדורים ״העליונים״. ובכל מדור ומדור טבע מטבעות ניסוח ולשון שנתקבלו על כולנו.

פעם אחת בצאתי מהמערכת פגעה בי מכונית. הנהג, ערבי, הרים אותי והביאני על כתפיו אל הבית. קמה מהומה, אך משה השתלט עליה מייד, השכיב אותי, ציווה להביא מים, לקרוא למשה ביילינסון (רופא היה) ומשנבדקתי ונמצא כי אך נחבלתי ולא נפגעתי, פנה משה אל הנהג, שעמד כל אותה שעה על-ידי, שאל אותו איך קרה הדבר, רשם את שמו ומספרו ואמר לו: אם כדבריך, כי לא בך האשם (ואני קיימתי דבריו), ואם לא יהיו סיבוכים, לא נטריד אותך. הנהג נשק את ידו ויצא.

כעבור ימים אחדים סופר לי כי הנהג בא לשאול לשלומי. זה ודאי מכוח יחסו של משה אליו.

כוח זיכרונו ידוע לכל. לא מכבר, לעת זקנה, הפליא אותי מחדש. כשיצא ספר האיגרות של ברל כצנלסון בעריכת יהודה שרת, קרא משה במסיבת בני המשפחה לכבוד המאורע שיר, שאך ימים אחדים לפני כן הגיע לארץ מברית המועצות והוא תרגמוֹ לעברית וקרא אותו על-פה, הוא השיר ״בול דואר״, בן 13 בתים![1]

זכיתי והיה משתף אותי במלאכת הציד שלו: עינו הייתה מחפשת את עיני כשהיה צד שגיאה בלשון בפי נואמים מעל הבמה, רומז לי: ״שמעת?״

הוא היה מצוין בידידות. ענייני המשפחה של ידידיו היו קרובים ללבו; זוכר שמות של בנים ונכדים ושואל תמיד לשלומם ולמעשיהם.

אף הוא נתברך במידה גדולה: לבו נתנו לומר לחבר מילה של עידוד, הערכה ותודה.

הנה מכתבים אחדים אלי, מהאחרונים. מדברים בעדם ומצטרפים לקווי דמותו.

לא מחקתי גם דברים הנאמרים לשבחי, לקיים מה שאמרתי לעיל על מידתו לומר מילים של עידוד וברכה.

ירושלים, 14/10/1964

ליקירי דוד שלומות!

אני מחזיק לך טובה על שהולכת הד להתרעתי על העלמת החיוב שבחיי ארצות ערב השכנות (כתבתי רשימה בעקבות דבריו בעניין זה. ד״ז).

לתודתי היה נוסף קורטוב אילו נזקקת לחידוש אחד שלי וגרסת ״מידע״ במקום ״אינפורמציה״ - כיעור מילולי זה, אשר תמה אני על בעל חוש וטעם לשוני כמוך, שאינו סולד בו.

במיטב הברכה,

מ. ש.

ירושלים, 8/12/1964

יקירי דוד,

לא אבוא להכביר מילים על הסיוט המבלע בנו. שוב ושוב אני נזכר באזהרתו המחרידה של פקיד ״בכיר״ אחד בממשל המנדט [מנהל המחלקה לסטטיסטיקה והגירה]. אריק מילס היה שמו, המשכיל היחיד שבהם, מתמטיקאי לפי מקצועו, אך אדם שידיו רב לו בידיעת ההיסטוריה ומוחו מפליג לעיונים פילוסופיים. אמר: ״אתם עם סגולה, ברוך כישרונות ורב יכולת, אפס מחומר המהווה אומה בעלת הווייה ממלכתית לא קורצתם - וריב האחים בתוך ירושלים הנצורה בימי רומי, יוכיח״.

היה נא לי שלום, שלך,

משה

ירושלים, א', אדר א', תשכ״ה

לדוד אחי ורעי שלומות נלבבים,

שימחתני על אותו שידור שלי ב״קול ישראל״ [על ווינסטון צ׳רצ׳יל, במותו]. רק שבח אחד, מרנין כשלעצמו, הכניס בלבי ספק שמא טעות בידך. אמרת ״מנוסחים להפליא״ ועלה בדעתי, כי התכוונת לניסוחם של דברים בכתב. ובכן, דע נא כי לא היה לעיני משפט אחד כתוב - שום פתק לא היה מונח לפני - את אשר שם הזיכרון החי אותו דיברתי, ואילו לחץ הזמן הקצוב סייע לרהיטות.

ומשהגענו לחליפת דברים זו הבה ואגמול לך תודה ותהילה על רבות מ״קצרותיך״ - וקודם כל על ערותך הרעננה שהיא כמעיין המתגבר.

ושלום לך ולרחל היקרה משנינו,

שלך,

משה

הערות