2004

אלוף הראבן

ראש הממשלה משה שרת

קטע מתוך: לדעת שאיננו יודעים, עמ' 201-202

ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת היה אדם רגיש להפליא, עתיר תרבות, דובר שפות רבות, כולל ערבית, בעל ניסיון ניכר בעבודה מדינית, הערכה מפוכחת בענייני המזרח התיכון וניסיון אישי רב במגעים ישירים עם מנהיגים ערביים ובמדינות ערב.

תורפתו הגדולה של איש מחונן זה הייתה היעדר סמכותיות אישית, עליה פיצה בפדנטיות מוגזמת ותשומת לב לפרטים סגנוניים קטנים ועניינים שבדקדוק. משום שנעדר סמכותיות, היה שסוע במשך כל תקופת כהונתו ברגשותיו ביחס לבן-גוריון, שקדם לו בתפקיד ראש הממשלה ופרש לשדה בוקר.

יומנו האישי של שרת מתקופה זו  גדוש התלבטויות וספקות בדבר יחסו של בן-גוריון אליו; כאילו ביקש לעצמו מקור סמכות חיצוני שעליו יוכל להישען, ומשלא מצא אותו (או משנדמה היה לו שאיננו מקבל את התמיכה לה ייחל), התקשה להפעיל סמכות מספקת משל עצמו, בממשלה, במפלגתו, וביחס לשר הביטחון פנחס לבון.

שרת לא הצליח להפעיל את סמכותו כראש ממשלה ביחס למערכת הביטחון. הטרגדיה האישית שלו היא שידע שאיננו מצליח, ועדות לכך מכתב ששלח ללבון ב-25 במאי 1954, כלומר כחודשיים לפני הפעולה במצרים ["העסק הביש"]:

"עניין הדיווח האישי אלי בענייני ביטחון איננו פועל כשורה. מתרחשים דברים שאינם מגיעים לידיעתי. אני שומע ב"קול ישראל" וקורא אותם אח"כ בעיתונות מבלי שאדע את רקעם האמיתי...".[1]

צדק שרת בתביעתו לקבל דיווח, ותביעתו זו לכאורה מזכה אותו מאחריות למה שהתחולל אחרי כן במצרים, אולם רשאים אנו להרהר שמא הייתה בגישה זו גם מעין התייחסות פסיבית לתפקידו כעומד בראש ההיררכייה הממשלתית: כלומר, ציפייתו היא לקבל דיווח, אבל איננו מפעיל את סמכותו לדרוש, לשאול ולדעת  מה מערכת הביטחון מתכננת לעשות בתחומים שונים על-מנת שיוכל לבקר מראש את מעשיה.

כראש ממשלה, אין הוא שם גבולות למה ששר הביטחון וצה"ל רשאים להחליט בעצמם, וכך נוצר מצב עמום, שבו ראשי מערכת הביטחון רואים את עצמם חופשיים לתכנן מבצעים ולפעול ללא בקרה מצד ראש הממשלה, וגם בלי למסור לו דיווח מלא על המתרחש.

קרוב לוודאי, שאחת הסיבות להעלמת דברים משרת נבעה מהעמדה המדינית שבה דבק: לצמצם במידת האפשר את היקף התגובה הצבאית מצדנו על פגיעות בביטחון ישראל בגבולות, ולחפש צינורות להידברות מדינית עם ראשי מדינות ערב.

ב-1954 עמד לרשותו של שרת צינור קשר אישי ישיר אל מנהיג מצרים גמאל עבד אל-נאצר, ובאמצעות צינור זה התנהלו בירורים מדיניים ראשוניים על יחסי הגומלין בין שתי המדינות: בירורים לא קלים כשלעצמם, אך עצם הנכונות להידברות היה בו משום ניצוץ של סיכוי. אולם דרך פעולתה של ההיררכייה הממלכתית הייתה כזו, שראש הממשלה לא הצליח להביא לכלל שילוב בין הפעולה המדינית לפעולה הצבאית. כך נמצא - במהלך 1954 וגם לאחריה - שבעוד שרת מנהל דו-שיח מדיני עם עבד אל-נאצר, בו בזמן יחידת מודיעין חשאית במערכת הביטחון מתכננת ומפעילה, ללא ידיעתו, פעולות חבלה בשתי עריה הגדולות של מצרים.

כיום גם יודעים אנו, על סמך מסמכי שלל מצריים שנתפסו בעזה ב-1967,[2] שפעולת חבלה זו - ופעולות התגמול בשנים 1954 ובראשית 1955 - היו בגדר פגיעה במצרים ללא פרובוקציה מוקדמת מצדה. זאת, בתקופה שבה מדיניות מצרים הייתה להשתדל לקיים רגיעה בגבול שביתת-הנשק ברצועת עזה, תוך נקיטת יד קשה ביחס לגורמים פלסטינים שניסו לקיים פיגועים בישראל.

הקושי של שרת להיות סמכותי, והיסוד הפסיבי שבו, לא היו כשלעצמם משבשים את ההיררכייה לולא תרמו לכך אישיותו והתנהגותו של שר הביטחון, פנחס לבון, שראש ”המוסד" איסר הראל, הגדירו כ"איש בלתי יציב וממש מסוכן".[3]

הערות