15/7/1965

דוד הכהן

אח ורֵע

מתוך: דברי דוד הכהן בישיבת אבל של הכנסת, דברי הכנסת כרך 43, עמ' 2604-2602

ביגון אישי ללא נחמה על אח ורע, תפארת אדם, שנלקח מאיתנו, עליתי להספיד את חברי היקר מעל במת כנסת ישראל. רחבה היריעה בחיי ששמה משה שרת, מאז אותם הימים שהיה ראש וראשון לכולנו - נערי הגימנסיה ״הרצליה״ בתל-אביב בראשיתה, ובמשך למעלה מחמישים שנה של חיים השזורים יחד במחשבה, במשאת-נפש, בפעולה וביחסי רעות עמוקה ללא פגם. קשה מדי המשימה להביע ברבים את הכאב האישי. על כן אייחד את דברי כאן על נקודות מעטות ממגעי הישירים איתו, המציינים את כושר פעולתו בשטח המדיני ואת אופיו האציל.

הישגיו הרבים כל-כך של משה נבעו בראש וראשונה מכישרונותיו המצוינים, מחריצותו והתמדתו וממזיגה נדירה של תכונות אופי שונות כל-כך כְּלֵב חם ושכל בהיר, יושר אנושי ורוחב דעת. תכונותיו אלה ינק מביתו ומן הסובבים אותו. מקור לא אכזב של קרינה ברוכה היו לו אביו יעקב שרתוק הבילו״יי המשכיל והאידיאליסט, אמו המורה ואם למופת, אחיותיו ואחיו ואחר-כך גם חבריו לספסל הלימודים, דב הוז ואליהו גולומב, שהיו במרוצת השנים לבני משפחתו ואיתו יחד זינקו במשותף למלאכת הקודש של בניין האומה, כדבריו בהקדשתו להם בספרו בשער האומות: ״זכרם הנוהר לי תמיד ומאיר נוּגוֹת את דרכי״. השניים שהסתלקו, כדבריו, ״בלא עת ערב המערכה הגדולה ולא זכו לעמוד בה ולראות בנס התגשמותו של הנועז והנישא בחלומות נעוריהם״.

בהתמדה ובמסירות, בשקידה בלימודיו ובעבודתו, עוצב אופיו והעמיקה אישיותו והסתעפה. הנער המחונן, יליד חרסון המהלך עם נערי הפלאחים בכפר הערבי עין-סיניה כאחד מהם, היה ידידם ברבות הימים של מנהיגים דגולים, שווה בשווה איתם, כברל כצנלסון וחיים וייצמן. בקו ישיר עלה למעמד הרם של אחד מגדולי בוניה של מדינתנו, מנהיג ומשרת מסור כאחד, לעמו בישראל וברחבי עולם.

לא אוכל להקיף כאן בזמני המוגבל את יריעת חייו ופעילותו הנרחבות ורבות הגוונים. אסתפק בכמה משפטים על דרכו כראש המדברים בשם עמו על במות בינלאומיות ולוחם ללא רתיעה בקנאות, שקול ומאוזן, את מלחמותינו המדיניות הגדולות עשרות בשנים. כל נסיגה שהוטלה עליו בתוקף התנאים ראה כנסיגה טקטית בלבד, תקופת ביניים לאגור כוח ולנצל הזדמנויות להסתערות מחודשת, ומעולם לא אמר נואש ולא איבד את התקווה. כבר ציינו רבים, ביניהם כבוד יו״ר הכנסת, את הדוגמה, אחת מרבות, לאופי מלחמתו להשגת היעד שהציב לעצמו בתביעתו העקשנית, צעד אחר צעד, משלטונות בריטניה לגיוס מתנדבים מארץ-ישראל לשורות הלוחמים בהיטלר, מאבק שנמשך כל שנות המלחמה, עד שזכה והשיג את הסמל והשם. ובצדק הוכתר משה שרת כ״אבי הבריגדה היהודית״, מנהיגם הרוחני, הסמלי והמעשי, של רבבות המתנדבים והמתנדבות.

יושבים כאן לפני חברים של משה שרת, אשר יוכלו למנות מלחמות רבות שלו, דומות בעקביותן ובקנאותן, בשטח מדיניות החוץ במיוחד, אשר כמה מהן, עם סיומן, לא רק טבעו את חותמן על דברי ימינו אלא הפכו להיות אבני יסוד למדינת ישראל.

ברשותך, אדוני היושב ראש, אתעכב כאן קצת ביתר הרחבה על מבצע אחד של משה, אשר אומנם לא היה בו לקבוע גורל מבחינה היסטורית, אך הוא אופייני לקו זה של מתח עילאי ודריכות לקרב בכל כוחות הנפש, בכל הכישרון המזהיר, במאמץ עליון, להדוף התקפה, לגבור על האויב במלחמה על קדושת שמה וכבודה של ישראל.

בסוף אוקטובר 1956 השתתפתי יחד עם מר ראובן ברקת וחברי הכנסת יונה כסה ורחל צברי במשלחת מטעם מפלגת פועלי ארץ-ישראל לוועידה הסוציאליסטית של עמי אסיה בבומביי. באחד הימים של ערב הוועידה הגיע משה שרת לשניים-שלושה ימים לדלהי, כתחנת ביניים במסעותיו במזרח הרחוק, בדרכו גם הוא לבומביי, לעמוד בראש משלחתנו. כרעם ירדו עלינו אותו יום הידיעות על הגיוס בארץ ערב מבצע סיני, ומשה טילפן אלי לבומביי והפציר בי לטוס אליו לדלהי, ולוּ ליום אחד בלבד, על מנת להחליף דברים על המאורעות הדרמטיים בישראל, שבאו לנו כאמור כהפתעה גמורה. בהיעדר כל ידיעות ישירות מן הבית תהינו במשותף על הגיוס, שיערנו, אולי רק תמרון הוא. אך למחרת היום דיווחו הסוכנויות הטלגרפיות מקצווי עולם בראש גיליונות כל העיתונים, שצבאנו נע ומתקרב לתעלת סואץ והדגישו שאין זה תמרון אלא מלחמה יזומה על-ידינו.

כל שאוכל לומר כאן לא יהיה בו כדי לתאר את סערת הנפש שסחפה אותנו ומה עבר על משה ועלינו משך השבועיים שהיינו אני וחברי במחיצתו באותם הימים והלילות. עוד בדלהי קיים שיחה דרמטית עם נהרו, שלא הניחה כל ספקות על עמדתו כלפינו. אך עיקר הצרה נפתחה לנו בוועידה בבומביי. מצאנו את עצמנו, קבוצה קטנה בוועידה של שוחרי שלום בארץ נייטרליסטית, שאינה נוטה חסד למדינתנו, בחברה של למעלה מתריסר משלחות, כולן נציגות עמי אסיה לא רק במובן הגיאוגרפי של מילה זו, ורק אנו שונים מהם לחלוטין. היו איתנו משלחות בהרכב מכובד ביותר מאינדונזיה ופקיסטן המוסלמיות, החשודות על משטרי מדינותיהן וחייבות זהירות במגעים איתנו גם בימים כתיקונם. ולפתע, בעצם ימי הוועידה, הלמו אותנו הידיעות על מבצע צבאי אדיר אשר כל העיתונות מלאה בו והיא מרשיעה את מדינתנו בשצף קצף ומכריזה ומכתימה אותנו כפולשים ותוקפנים. פני האנשים סביבנו קדרו, מהם ידידים נאמנים, מנהיגים וראשי ממשלה בארצותיהם.

בכל חומרתה עמדה לפנינו השאלה כיצד נצא שלמים ממבחן ההתמודדות בוועידה זו, כנציגי המפלגה השלטת במדינה שמנהיגה הדגול, ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא העורך את המלחמה. ידעתי היטב את פקפוקיו של משה לגבי פרטי הטיפול בבעיות ביטחוניות שלנו. ספקותיו החמורים אם אנו יכולים לכפות שלום על שכנינו על-ידי מלחמה, היוו לא פעם נושא לשיחות בינינו. באותם הימים הטרופים בבומביי, באווירה הזועמת סביבנו, כשגם הטובים בידידינו היו עלולים בתוקף לחץ התנאים שנוצרו להצטרף לדעת שונאינו, להוציאנו בבושת פנים מן הארגון שאנו היינו ממניחי יסודותיו - אז עמד לנו מנהיג ודובר אשר עם כל סערת רוחו וספקותיו בלבו פנימה, נטל בידו בסמכות מוסרית, שאין נעלה ממנה, את האחריות למעשה מדינתנו, ועמד בפרץ וניהל מלחמת מגן על כל נפתוליה והציל את ספינתנו לבל תיטרף במים זידונים.

משה דמה אז בעיני לאותו אגרופן אשר מכל צד מונחתות עליו מהלומות וחבטות והוא אינו נלאה ואינו נסוג מלהשיב מלחמה שערה. נוכח האשמות כבדות, בעקבות הכרזות על סיפוח סיני לישראל וזעם על שיתוף הפעולה, כביכול, עם מדינות אימפריאליסטיות כאנגליה וצרפת - עמד באסיפות המונים, בישיבות סגורות, בשיחות מצומצמות, מגעים לאין סוף, בימים ובלילות, מול חזית מבוצרת ותוקפנית, לטעון טענותיו בכל כושרו וסמכותו כמדינאי גאה, מנוסה ותקיף, בכל קסם הופעתו, גולל פרשיות מדברי ימינו, שרשרת המאורעות שבהם הגענו להיות עם בארצנו, הציג את אורח חיי המתיישבים, ניצולי השואה, פליטי ארצות ערב, ריתק את השומעים בסיפור התגרותם המתמדת של אויבינו, רצחנותם של חבורות הפידאיון, ועל חובת השלטון כלפי אזרחיו, עובדים ועמלים שקטים, להגן על חייהם ורכושם. בכוח זיכרונו המפליא מנה שפע עובדות ודוגמות חיות ועבר להתקפה חזיתית על עקשנותם וקשיחותם של שליטים המונעים שלום, המפירים עקרונות מוסר יסודיים ביחסי עמים, מזלזלים במגילת האו״ם, רודנים נחשלים הסומכים על מזימות, מעשי חתירה ורצח יריבים.

כמיתר מתוח בשטף דיבור נסחף למאמץ הסברה מסועף, שמעשי חבריו בארץ אינם אלא תגובות מוצדקות, התגוננות חוקית, ודחה בתוקף האשמות על יצר כיבושים. ללא פולמוס זול, בהיעדר מוחלט של להטוטים דמגוגיים, בהסברה ישרה, מעמיקה ונוקבת, מתוך שליטה בחומר, ללא פתק בידו, כבש את לב שומעיו אחד אחד והחזיר אמונם של ידידים ישרי-לב ומחץ את היריבים שפסלו את זכותנו להיות ראויים לבוא ביניהם וסיכל מזימותיהם להוציאנו מארגונם.

בכל קשת מנהיגות העם אין אחד זולת משה, שהיה בכוחו ובסגולותיו לצאת מנצח במערכה זו, בחזית שנפתחה מולנו, באותם הימים שחיילי צה׳׳ל שפכו דמם ולחמו ברחבי מדבר סיני. גדולה הייתה גאוותי על האחד מבינינו בדמותו הנאצלת של משה שרת, שידע כך להיאבק על כבוד האומה ולהטיל על זרים ורחוקים את האמת הבוערת בלבנו.[1]

כולנו, בבית הזה וברחבי העם, ובחוגים נרחבים בעולם, הכרנו את משה שרת כאציל למופת. גם בכך, אדוני היושב ראש וחברי הכנסת, תרשו לי להביא לפניכם עובדה אישית לאצילותו ללא גבול מהתנהגותו כלפי. לפני שלוש שנים בערך, כשניגשתי להעלות בספר [יומן בורמה] את ניסיון שליחותי בבורמה ומסרתי את כתב היד להוצאה שמשה שרת עמד בראשה, היססתי עדיין אם לכלול בו את הפרקים הנוגעים ליחסינו עם סין, אך כללתי כמה עניינים אחרים, שבהם היו ניגודים אז ביני לבין שולחי, ראש הממשלה ושר החוץ באותם הימים, חברי משה שרת. ביקשתי מאת העורך שידאג לקבל הערותיו, מחיקותיו ותיקוניו של משה ללא ויכוחים. ואולם, מאחר שלא מחק ולא תיקן כמעט דבר, הוספתי וסיפרתי למשה, כי נמנעתי מלהכליל בכתב היד פרקים על בעיות יחסינו עם סין, מחשש של ביקורת בציבור, שעלולה להחמיר עמו על עמדת הממשלה באותם הימים לעומת עמדתי אני. תגובתו המיידית הייתה, כי עלי לומר כל שיש לי להגיד, אם רק דברים מוסמכים ומדויקים הם, ולהתעלם מכל שיקול הנוגע בו. ערכתי את הפרקים על סין שלכתחילה פסחתי עליהם, והבאתי גם אותם לפניו. הוא קרא ללא ניד עפעף, הודה כי בלי ספק תיפָתח עם פרסומם חזית ביקורתית כלפיו, על היסוסיו לעומת תביעותי החוזרות להדיקת יחסים עם סין, אך עם זאת עלי לפרסמם כמו שהם. לא הנחתי ספק בלבו כי ברצון אשמיט את הפרקים ולא יאונה מאומה לספר גם בהיעדר עשרות עמודים אלה. אף ניסיתי להקל עליו החלטתו בסברה, שייתכן כי מטעמים מדיניים מוטב אולי להצניע פרסום הפרקים ברבים ולדחותם לשעה אחרת. אך משה לא נתפס גם לפתח זה לשמור על יוקרתו. להיפך, הוא שעודדני להביא אותם לדפוס וכך עשיתי. היה זה מפגן של אצילות אשר שוב איני מכיר ויודע דוגמתו.

והיש צורך להזכיר כאן באיזו אצילות עילאית עמד בודד ומבודד במבחן החמור, בשעה שנאלץ לכבוש את יצרו ולקבל את דין הפרישה מן הממשלה בשיא הצלחתו הציבורית ובמיטב שנותיו, כשאיש מחבריו לא קם להילחם למענו?

לבסוף, לא אוכל לסיים דברי בלי להתחלק איתכם, חברי הכנסת ואורחים נכבדים, לפחות במעט מן המעט שאני יודע על מידת אצילותו של משה שרת, כבן, כחבר לחיים, כאב, כאח, כסבא, כדוד, כראש משפחה ענפה ומסועפת, על שמחותיה ויגונותיה, וקרוב לאנשים למאות ואולי לאלפים, שראו אותו בצדק שהוא ידיד נפש שלהם, ולא אוכל לסיים בלי לומר כמה מילים לצפורה, חברתו לחיים קרוב לארבעים וחמש שנים, מאותו יום שנכרתה ברית משפחה ביניהם, יום חתונתם בלונדון - ואני עד יחיד בה. צפורה הייתה למשה חברה לחיים במובנו הנעלה ביותר של מושג זה. בכל אשר הלך ועשה - הייתה היא לו אשת סודו ויועצו, ולשיקול דעתה הקשיב כהקשיבו לעצתם ולשיקול דעתם של חברים לעבודה וידידים. בניסוח מדויק של עטו המבורך, כשלושה חודשים לפני מותו, ענה כך לחבר נעורים שדאג לשלומו (אלה דבריו): ״המופת לאורך הרוח ולאמונה, שיא האהבה והעידוד, מופת המסירות עד לקדושה ממש - כל אלה חברו בצפורה, שבלעדיה שברון רוחי היה הורסני פי כמה מפגעי גופי״.

על חסדך זה איתו, צפורה יקרה, אנו - ידידיו ומעריציו של אחינו משה שרת, והעם כולו - חייבים לך חוב גדול עד סוף הימים.

הערות