1975

דוד הורוביץ

ההתפטרות הסירה מכשול מדרך ההסלמה

קטעים מתוך: חיים במוקד, עמ' 25־26, 64, 158

יחסו הצונן של בן-גוריון למשה שרת, למרות הישגיו הגדולים במדיניות החוץ, היווה גם הוא גורם המשבש דפוסי הפעולה של הממשלה. שרת לא השלים מעולם עם מימרתו של בן-גוריון ״לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים״,[1] ודאג לתדמיתה של המדינה הצעירה בעיני העולם.

אכן, במדיניות האירופית במאתיים השנים האחרונות משתזרים שני חוטים העוברים בכל המישורים של חיי המדינה והחברה. כמה דמויות מסמלות אולי יותר מכל ניתוח עיוני ומכל תיאור מילולי את מהותן הקוטבית:

אחת זו של מטרניך, ביסמרק, פילסודסקי ודה-גול,

האחרת זו של רתנאו, מנדס-פרנס ומסריק.

השקפת העולם האחת מאופיינת על ידי ראיית האינטרס של המדינה בצביונה הלאומי כתכלית אחת ויחידה של הפוליטיקה. היא מצאה את ביטויה התיאורטי בייחוד בגרמניה בפילוסופיה של טרייטשקה, פיכטה ואחרים.

גם השקפת העולם האחרת אינה מתעלמת מאינטרסים. גם לה יש אספקט של ״ריאל-פוליטיק״ - ראיית המציאות כהווייתה - אולם זו מוּחלת בעיקר על מישור הביצוע, בעוד שביעדים היא פתוחה לאופקים רחבים יותר, יש בה מרכיב אוניברסלי והומניסטי, שניתן לייחס לו את ההגדרה שמקורה בהקשר אחר של מדיניות עם ״פרצוף אנושי״. האינטרסים קובעים בשתי האסכולות, אולם יש אינטרס לטווח ארוך, שיש בו גם ערכים אוניברסליים, ויש אינטרסים המתגלמים בעוצמת המדינה הלאומית בלבד. הבחנה זו אינה זהה עם ההבחנה בין תקיפות הביצוע לבין הססנות ורפיון.

*

זלמן ליף, שהיה ידידי הקרוב ובה בשעה גם מומחה [לכרטוגרפיה] שעצתו נחשבת בעיני בן-גוריון בעיקר בשאלות גבולות, שטחים, הכרת הארץ והבעיה הערבית, סיפר לי על ישיבה שבה ישב ראש בן-גוריון והשתתפו משה שרת ואנשים נוספים. היחסים בין בן-גוריון לשרת היו מתוחים כרגיל ובעת דבריו של שרת לקח בן-גוריון עיתון לידיו ובמשך כל נאומו של שרת דפדף בו מבלי להקשיב כלל לדבריו. אחרי הישיבה, כשנותרו לבדם, העיר זלמן ליף לבן-גוריון על הפגיעה בשרת וזכה לתשובה נרגזת וחריפה: ״הוא (שרת) אינו מבין כלום״.

״היש לך שר חוץ טוב יותר?״ שאל ליף.

תשובתו של בן-גוריון הייתה מתמיהה: ״כן, דוֹלק (דוד הורוביץ) או אוֹבְּרי (אבא אבן)״.

כאשר זלמן ליף סיפר לי את הסיפור הזה לא לקחתי אותו ברצינות כלל ועיקר. כמובן, לא הייתי מקבל עלי בשום תנאי תפקיד שממנו הודח ידידי משה שרת. יתר על כן, לא הייתי יכול לייצג את עמדתו של בן-גוריון בענייני חוץ, שכן עמדתי הייתה קרובה לזו של שרת דווקא. מאידך גיסא, הבנתי מדוע העלה בן-גוריון רעיון זה. לשני האנשים שהזכיר - לאבן ולי - הייתה תכונה אחת נוחה לבן-גוריון: שנינו לא היינו חברי מפלגה (אבן נכנס למפא״י מאוחר יותר) ולא היה לנו גב ציבורי רחב. לפיכך, אילו שירתנו בתפקיד שר החוץ היינו נתונים לגמרי למרותו של בן-גוריון, שנטה כראש הממשלה לנהל בעצמו את ענייני מדיניות החוץ.

*

שנת 1956 חרותה בזיכרוני כשנה שבה התמקדה תשומת הלב בבעיות מדיניות חוץ וביטחון יותר מבכל שנה אחרת מאז נסתיימה מלחמת השחרור. הלאמת תעלת סואץ על ידי המצרים מזה, והסלמת האלימות בגבול ישראל-מצרים מזה, העמידו את מצרים וממילא גם את ישראל במוקד המדיניות הבינלאומית.

בנסיבות אלו התרוצצו גם חילוקי הדעות בישראל עצמה. בן-גוריון, שחזר לתפקיד ראש הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השלישית, ביקש לכפוף את מדיניות החוץ של ישראל ללא סייג להשפעת המימסד הביטחוני, ולפיכך כפה את התפטרותו של משה שרת מן הממשלה. התפטרות זו הסירה מכשול מדרך ההסלמה של מדיניות התגמול והחריפה את הלך-הרוח של דבקות במדיניות זו.

כשותף לגישתו של שרת ולא לזו של בן-גוריון, ראיתי את ההתפתחות המדינית והביטחונית הזאת כגורם לבידוד בינלאומי של ישראל, ורושם זה התחזק בי כאשר יצאתי בקיץ 1956 לוושינגטון, לוועידת הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית.

הערות