מנהיג לאומי דגול, "הארץ", מאמר מערכת - 8/7/1965
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  מנהיג לאומי דגול, "הארץ", מאמר מערכת - 8/7/1965


8/7/1965

"הארץ", מאמר מערכת


מנהיג לאומי דגול


 

מתוך: מדור "מיום ליום", ללא חתימה

 

מזמן ידענו כי ימיו ספורים. הידיעה על מותו לא באה כרעם ביום בהיר. אולם יש בה, ככל שהיינו נכונים לה, מן הזעזוע. אנו מתאבלים על מנהיג לאומי דגול, על איש מחונן כישרונות ורב פעלים, על אחד מאלה שעמדו בשורה הראשונה של מניחי היסוד של המדינה ואשר משך שנים רבות עמד ״בשער האומות״ כנושא דברה.

משה שרת (שרתוק) מיזג בתוכו את מורשת הציונות הרוסית עם סגולות הדור הראשון של נוער ארצישראלי אשר זכה להתגבש כקבוצה. ליתר דיוק: הציונות הרוסית אשר שרת ינק ממעיינותיה, הייתה זו של יהודים משכילים שכבר סיגלו לעצמם את השפה הרוסית, והמאוויים של תלמידי גימנסיה ״הרצליה״ הרחיקו לכת מעבר לביסוס כלכלי של היישוב אז, ושאפו לצבירת כוח מדיני. היישוב הארצישראלי של השנים האחרונות שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ככל שהיה קטן, כבר הכיל בתוכו, במצב עוברי, את כל הרעיונות המדיניים אשר הדריכו אותו בעשורים המאוחרים יותר, ואת כל התאים החברתיים, שהיו לאחר מכן לנושאי הבניין החברתי.

משה שרת, כאליהו גולומב, כדוד הכהן, עשה את דרכו מבית הורים ״בורגניים״ אשר רעיון התחייה הלאומית הטביע בו את חותמו, אל תנועת הפועלים הציונית-הסוציאליסטית, לאו דווקא אל מפלגת ״פועלי ציון״ המקורית, אלא אל מפלגת ״אחדות העבודה״ - הראשונה שנשאה שם זה, ואשר נוסדה על פי איחוד בין ״פועלי ציון״ לבין כמה אישים בלתי מפלגתיים כגון ברל כצנלסון ודוד רמז, ומאחר שהתורה המרקסיסטית של ״פועלי ציון״ התחילה להחוויר. תנועת הפועלים, אשר זרמיה המפלגתיים המנוגדים נתלכדו תחת גג ההסתדרות, הייתה לדידו של משה שרת כוח המחץ שיפרוץ פתחים, שדרכם אפשר יהיה להשקיף אל אופקים פוליטיים רחבים יותר מאלה אשר היישוב של ראשית שנות העשרים יכול היה להרים אליהם את מבטו.

משה שרת לא היה ״חלוץ״ במובן שנודע למונח זה באופן בלעדי בימי המנדט: הוא לא היה ״עולה״, ולא היה מתיישב חקלאי או פועל שכיר בעיר או במושבה. אם כי נולד בנכר, היה למעשה בן היישוב אשר בתוכו נתחנך, ועוד בהיותו תלמיד הגימנסיה, החליטו חבריו שב״הסתדרות המצומצמת״ - זו הקבוצה הקטנה מבין בני מחזורו ב׳׳הרצליה" - כי עליו לצאת דווקא ללימודי משפט באוניברסיטת קושטא. הכוונה הייתה כי יהיה לאחד ממנהיגי היישוב, אשר לפני 55 שנה לא היו בין עסקניו בעלי השכלה משפטית. התגייסותו לצבא הטורקי נבעה מהדעה שבתחילת מלחמת-העולם הראשונה הייתה הדעה המקובלת ביישוב: כשם שעסקניו ומנהיגיו הטיפו לרכישת האזרחות העותמאנית, כן הניחו כי התנדבות הנוער המשכיל, שיוכשרו לקצינים, תשפר את הסיכויים לרכישת זכויות פוליטיות מורחבות בתום המלחמה. היה בשיקולים אלה גם חשבון לטווח קצר - הבטחת היישוב תמורת הוכחת נאמנותו - וגם צפייה למרחק. אנשי ניל״י, שגרסו כי אין עתיד לציונות על יסוד הזיקה לשלטון העותמאני, היו מיעוט בתוך היישוב המאורגן. לעולם אין לדעת אם ניצחונו של אלנבי היה חותם את גורלה של הקיסרות העותמאנית לולא הובסו צבאות גרמניה בשדות צרפת ופלנדריה.

באו ימי המנדט. שרת הלך ללמוד ללונדון. שוב הבחינו חבריו למפלגה כי כישרונו ראוי שיטופח כדי שישרת את התנועה ואת היישוב בתפקידי הנהגה. וכך נכנס למערכת עיתון "דבר" ולאחר מכן למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא נקבע כיורשו של חיים ארלוזורוב בשנת 1933, וקו רצוף מוביל מאז ועד לשנת 1956, עת נאלץ להתפטר מתיק החוץ בממשלת ישראל.

לא לרבים מעניק הגורל את המתנה של התפתחות כה הגיונית, כה ישירה, וכה מוצלחת גם מבחינה חיצונית. ברם, אם המזל האיר פניו למשה שרת, הרי גם עשה הכל כדי להיות ראוי לו: קשה למצוא דוגמה של חריצות, של מסירות לתפקיד, של עמל בלתי פוסק ושל התמדה בדרכו כפי שציינו את שרת. עמדו לו כוח עבודה עצום, אינטלקט חודר ומהיר תפיסה, זיכרון יוצא מהכלל, ונאמנות למטרה. במערכה למען יצירת כוח עברי במסגרת הצבא הבריטי, בימי מלחמת העולם-השנייה, השקיע כוח נפשי אדיר אשר הוביל אותו, חרף אכזבות מרובות, עד להצלחה. אותו דין חל על המאבק נגד "הספר הלבן" של שנת 1939 ובעד הכרת האו׳׳ם בצדקת הרעיון של מדינה יהודית בחלק של הארץ. בשנים שלאחר הקמת המדינה טרח למזג תקיפות עם גמישות. הצרה הייתה כי לא מצא בצד הערבי שותפים לרצונו ששאף לבנות, מעל לתהום התבוסה הערבית במלחמת העצמאות, גשרים אל חוף השלום.

דוד בן-גוריון הכריח את שרת להתפטר מאחר שנראה היה לו כי שר החוץ לא יוכל להשיג את מטרתו. רוב צמרת מפא"י השלים עם סילוקו של שרת, ואיש מאלה, אשר בהזדמנות אחרת התחילו להתרעם על "עריפת ראשים", לא מצא לנכון להתנגד. שרת עצמו נשא את מר הגורל בשתיקה מכובדת. רק לפני חמישה חודשים, כאשר בא לוועידת מפלגתו כאיש אשר הכל ידעו כי הוא חולה אנוש, פג כוח התאפקותו ומגרונו פרצה הזעקה על ״הדברים החמורים״ שנפלו בינו לבין בן-גוריון, ״שהם עדיין כאש מתלקחת בלבי״. פרט לזעקת השבר ההיא, בנאום מזהיר של קטרוג מר שהיה שירת הברבור שלו, גזר על עצמו אלם ומילא את התפקיד של יושב-ראש הנהלת הסוכנות תוך ידיעה כי הדרך לשוב לממשלה חסומה בפניו.

ואולי יכול היה עוד לחזור - לולא חלה? קשה להשיב בחיוב על שאלה היפותטית זו. מכל מקום, עובדת חוליו והידיעה כי משום כך אין טעם להרהר אחרי אפשרויות, אשר אולי היו קיימות אילו היה בריא, עשו לא מעט כדי לחדד את הניגודים בתוך מפא״י.

בזירה הפנימית שאף להציב קני מידה של נימוסין גם במגע עם נציגי האופוזיציה, שיהיו בנויים על כיבוש היצר. בשנים קודמות קרה כי גם הוא נסחף על-ידי להט מזגו לדברי פולמוס חריפים מדי, אולם יותר מאחרים הבין את הסכנה הטמונה בכך, ובסך הכל הצליח, הן כשר החוץ, הן כראש הממשלה, להחדיר לחיינו משהו מהנימוסין של הפרלמנטריזם הבריטי.

שרת היה איש מפלגה, אבל תכונה זו אמרה אצלו פחות מאשר אצל רבים אחרים. את שליחות חייו ראה במערכות למען עם ישראל, למען מדינת ישראל, למען תפיסת מקום בשבילו בתוך חברת העמים. במערכות אלו חולל גדולות, ושמו יישאר קשור קשר אמיץ לכל ההישגים שהושגו בתחום זה. השכלתו, תרבותו, סגנונו, כושר דיבורו - כל אלה העניקו לו, בהערכת הציבוריות הבינלאומית, דרגה אשר גם מדינאים הצומחים מתוך עמים גדולים יותר, רואים כמטרת שאיפתם להגיע אליה.

 

העתקת קישור