6/8/1965

בן ציון דינור

 ייחוד דמותו של משה שרת

מתוך: מולד, כ״ג, עמ' 202-201, יולי-אוג' 1965

שלמו ימי האבל על מותו של משה שרת. אולם האבל לא תם.

ההתייחדות עם דמותו של איש שהיה ואיננו אינה סיפור תולדותיו וציון פעולותיו בלבד. על שני אלה אמרו חכמי ימי הביניים שני משפטים: ״הענף הולך אחרי גזעו״, ולכן ״ראוי לייחס התולדות אל האבות״; ״ותולדות האנשים הם מעשיהם הטובים״.

דומני כי ביחס למשה שרת שני הדברים האלה ידועים יפה ברבים, ובייחוד לאלה שהכירוהו או עבדו עמו. מי אינו יודע, כי משה שרת היה בנו של יעקב שרתוק, מראשוני הביל״ויים, אשר מכתביו מארץ-ישראל, ובייחוד מירושלים, בעיתון ״היהודי הרוסי״, הרעידו בשעתו לבבות והכניסו רבים לאווירה של ארץ-ישראל החיה והנכספת.

גם אחרי צאתו את הארץ - וזו הייתה יציאה זמנית - היה יעקב שרתוק חי באווירה דארץ-ישראל. אווירה זו שררה בביתו. הוא היה פעיל בעסקנות ציונית וחינוכית בעיר חרסון, תרגם לרוסית את ״מלחמות היהודים״ לפלוויוס, ופרסם כמה ספרונים קטנים בתולדות ישראל, אף הם ברוסית.

והאֵם אף היא הייתה חדורה בזרמי המחשבה הרדיקלית-עממית הרוסית. היא הייתה פעילה כמורה מתנדבת בבתי-ספר לבנים ולבנות עובדים והשכילה לרכז סביבה מורים ומורות צעירים, מתנדבים גם הם.

ומי אינו יודע את ניסיונו המעניין של יעקב שרתוק להתערות בחקלאות, חכירת חווה בסביבה ערבית, בדרך רמאללה-שכם, ואת פעולתו הציבורית ומעשיו בארץ?

ומעשיו של משה הלא הם כולם מקופלים בתולדות היישוב והעם, במאבקיו ובתקומתו, החל בחוגי המחזור הראשון של ״הרצליה״, שהחליטו לארגן תנועה חלוצית בקרב הנוער שתהיה שלובה בתנועת העבודה.

ומי לא ידע על ההתעתמנות, על כניסתו של משה לבית-הספר הטורקי לקצינים והתנדבותו למלחמה, אף כי אולי לא רבים היודעים כי בשעה שלמד בלונדון, הוא גם מילא שליחות ציונית סודית בימי המשלחת הערבית הראשונה.[1]

מי לא ידע על השתתפותו בעיתונות של תנועת העבודה, תחילה ב״קונטרס״, ואחר-כך בעריכת ״דבר״ ובמוסף האנגלי ל״דבר".

ודרכו במדיניות שלנו בארץ, פעילותו, שיתופו ועמידתו בראש, החל במזכירות המחלקה המדינית בימי ארלוזורוב, ואחרי כן שנים רבות כראש המחלקה, ועם קום המדינה כשר החוץ בממשלת ישראל, כראש הממשלה, ולבסוף כראש הסוכנות היהודית - וכל הדרך הזאת היא שלובה ושזורה בדרכו במערכות תנועת העבודה עד היותו אחד מראשי האינטרנציונל הסוציאליסטי. הכל ידוע. והרשימה עוד לא מלאה.

ברשימה זו בעצם מקופלת דרכה של תנועת העבודה, דרכו של היישוב, דרכו של העם בכל שלבי המאבקים על תקומתו ותחייתו ומקומו בעולם.

ברם, כאמור, התייחדות עם דמותו של משה שרת אין משמעותה רק סיפור מעשיו ופרשת פעולותיו, אלא העלאת אותם רישומים שהאיש רשם בנפשנו, ניסיון צירופם יחד כדי לחיות מחדש את הווייתו של האיש, אם לא בשלמותה הרי בקווי היסוד שלה.

ארבעים שנה הכרתי את משה שרת, ובדברי הבאים אנסה להעלות כמה מן הרישומים הללו החיים בלבי מפגישותי ושיחותי איתו, ולציין הצטרפותם של רישומים אלה לייחוד דמותו.

פגישה ראשונה איתו הייתה לפני ארבעים שנה. הייתי אצל ברל כצנלסון בערב. הוא לקח אותי למערכת ״דבר״, שנוסד אז, בבית הוועד הפועל של ההסתדרות. עברנו במערכת, בדפוס, ישבנו על-יד שולחן קטן. ברל הזמין את משה להצטרף לשיחה וסיפר על התוכנית להוצאת מוסף ״דבר״ באנגלית, שנוסד, דומני, רק כעבור שתיים-שלוש שנים. מן השיחה ההיא זכורים לי שני משפטים של משה, שהתרשמתי מהם. המוסף האנגלי, אמר, צריך להיות בבחינת חלון, ותפקידו של העורך כעומד על-יד החלון, המכוון את הסתכלותו של המתבונן, לפעמים עליו להיות מסביר, אבל לא להיות כעומד בשער, לא לקרוא בקול שופר, אלא על-יד החלון. אמרתי: ולא בתוך החלון? לא, אמר, חס ושלום, לא בתוך החלון, כי פירוש הדבר שהעורך יסתיר חלק ממה שנראה, חלק מן המציאות. ההיפך הוא נכון - יש צורך שכל מסתכל מן החוץ ירגיש כי הוא רואה את הדברים מבפנים. עלינו להחדיר בו מהערכתנו-אנו את המציאות שלנו, להקנות לו את מידת הערכתנו, ולא לתת לו הרגשה שהוא מציץ מן החוץ, ואנו מראים לו מה שאנו רוצים, מתוך השתדלות להשפיע עליו. דבר זה, בדרך הטבע, מעורר התנגדות.

אחרי השיחה שאל אותי ברל: מה דעתך? אמרתי: גרמת לי הנאה מרובה, אדם מהיר תפיסה, חריף בניתוחו, אמן בניסוחו. ברל נהנה ביותר. הוא אמר לי: הלא אמרתי לך קודם - משה שרתוק הוא אחד מאלה אשר עתידותינו בידיהם, הם הם יהיו במנהיגינו ובקובעי גורלנו.

והנה הקונגרס [הציוני] בפראג בשנת תרצ״ג, באסיפת סיעת ארץ-ישראל העובדת - דין-וחשבון מהוועדה המדינית. בין הדברים הרבים אני שומע, כי לא תהיה החלטה אחת של הקונגרס על שלטון הנאצים; כל סיעה תצהיר את הצהרתה. נדהמתי. יצאתי בחריפות מרובה נגד החלטה זאת. ציינתי אותה ככישלון מוסרי, לאומי ומדיני כאחד. תבעתי הכרזה אחת ופה אחד של הקונגרס בעניין זה. אני יורד, ומגיעה אלי פתקה של משה: ״צדקת, תודה״. ראיתי: צניעות, פשטות, הודיה על האמת.

ובאותו קונגרס - דיון בסיעה על הרכב האקסקוטיבה. ההצעה היא לאקסקוטיבה רחבה. לא הרביתי להשתתף בוויכוח, אבל נטלתי רשות הדיבור וטענתי לאקסקוטיבה מצומצמת. נימקתי טענותי ודברי נתקבלו על דעת חברים רבים. פתקה ממשה: ״להלכה צדקת, למעשה - לא ולא. הלא בזה אתה סותם את הדרך, במידה ידועה, לביסוסה של השפעת תנועת העבודה בהנהלת הציונית. אתה מונע את כניסתו של ברל לאקסקוטיבה. דבר זה חשוב ביותר. לא די בעקרונות, אני מסכים אתך עקרונית, אבל יש להתחשב במציאות שלנו ולעשות את המקסימום בתנאים הנתונים״.

והוא רשם לי עוד: ״לעתים קרובות הנכון הוא אצלנו - ואולי לא רק אצלנו - הרע במיעוטו, בעמידה על מופשטות לא נתקן״.

והנה, בכ״א תמוז תרצ״ד בלילה, בחצות או קרוב לחצות, גרתי בבית הכרם בקומה תחתונה. אני שומע מישהו יורד במדרגות, דופקים על החלון. אני נחרד. ניגש לחלון - משה! אני ממהר לפתוח את הדלת. הוא חיוור מאוד. ״מה קרה?״ - אני שואל. ״ברגע זה קיבלתי טלגרמה מווינה. ביאליק נפטר. לא יכולתי לשבת יחידי ביגוני. רוצה אני לשתוק יחד עם עוד חבר״. ישבנו כחצי שעה תמימה. אחר-כך אמר: ״חובה מוטלת עלינו עכשיו למצוא דרך להכניס את יגון היחיד לאבל האומה, לאבלו של כלל האומה, שכל אחד ירגיש וכל אחד יחוש, וכל העולם ידע שעם ישראל מתאבל על מות גדול משורריו״. והוא מפרט כל מה שהוא עומד לעשות להלוויית ביאליק, לפרטיה ולכללותה.

חשתי, שלפני עומד לא רק איש עמוק שורשים בתרבותנו, אדם רב-רגש ועדין-נפש, אלא מנהיג בעל שיעור-קומה החש באחריותו לדמות העם, לחינוכו ולעיצובו הרוחני.

והנה, שנות המאבק תרצ״ו-תרצ״ח. נפגשנו לעתים קרובות. אולם שני מומנטים חרותים במיוחד בלבי. האחד - דבריו לפני אנשי האוניברסיטה על ה״הבלגה״ ומשמעותה להלכה ולמעשה. זו הייתה הרצאה שכללה ניתוח מדוקדק, חריף בתוכנו ומרהיב בצורתו, של מצבנו המדיני מבחינת תנאי קיומנו ועמדתנו בארץ, וציון דרך פעולה ליישוב, לכלל האומה. הייתה כאן שיטה מדינית עקיבה, זהירה ונועזת, אשר יש בה להבטיח את קיומנו ואת עתידנו, והסברה נמלצת על אחריותנו לחינוך העם, לחישול אופיו, לשמירה על דמותו בימי המאבקים הקשים ביותר שעוד היו נכונים לנו בקרוב. וזכורני כי שני מלומדים דגולים, אנשי האוניברסיטה העברית, ניגשו אלי ודבר אחד בפיהם: ״האיש הוא מנהיג-עם ומדינאי חכם וחריף, ודבריו החזירו לנו את הביטחון בעתידות עמנו בימים קשים אלה״.

בימי המאבק, כשהגיעו לארץ ועדות על ועדות, היה משה האיש שקיבל לגמרי דעתם של אותם החברים, שאמרו כי יש לשלב את היסוד ההיסטורי בתביעותינו ביתר תקיפות ויתר שיטתיות וביתר פירוט; כי עלינו לטעון כי אנחנו ממשיכים בהיאבקותנו על ארצנו, היאבקות שלא נפסקה מימי בר-כוכבא. ״חזקה״ לאחרים בארץ? אין כל יסוד לטענת ״חזקה״ על קרקע, שערעור בעליה וטענותיהם לא נפסקו. ״חזקה״ מסוג זה אין לה תוקף הן מבחינה משפטית והן מבחינה היסטורית, והרי למעשה לא נפסקה רציפות יישובנו בארץ, ומאבקנו עליה ובתוכה נמשך כל הדורות, ועלינו להשתמש ברציפותם ובחיוניותם של הקשרים בין העם וארצו כנקודת-מוצא בכל תביעותינו. ואומנם ברוח זו הוגשו התזכירים על הקשרים ההיסטוריים בין עם ישראל לארצו. הוגשו תזכירים על התמדת היישוב, על מאבק הדורות על ירושלים. יסוד זה הודגש גם בנאומו של חיים וייצמן בפני ועדה פיל.

בימי ועדת ווּדהֶד [אפריל 1938] הכינותי תזכיר על ירושלים. משה אמר לי: ״התזכירים הם טובים ויפים, לכשתרצה אף משכנעים, אבל השכנוע וההסברה ערכם המדיני מוגבל. אני מסכים כי מי שאין לו נשק אחר, או מי שנשק זה ממלא אצלו תפקיד רב, עליו לנצל אותו במידה מקסימלית. אבל עלינו להיות מוכנים מראש שיאמרו לנו: 'התזכירים שלכם מעניינים הם, אלא שאין בכוחם לשנות'. ערכה של הסברה היסטורית הוא רק במידה שהיא נשענת על יישות מדינית קיימת ועומדת״.

והנה, בדין-וחשבון של ועדת וודהד על ירושלים קראנו אותם הדברים ממש: ״למרות התזכיר הנמלץ והמעניין בעניין ירושלים שהוגש (...)״ הפליאתני אז בהירות ראייתו של משה.

והנה באה מלחמת-העולם השנייה. משה הרבה לבקר במחנות החיילים במקומות שונים ובארצות שונות, במצרים ובאיטליה. הייתי מקבל ממנו, כמעט מכל מקום ובכל זמן, גלויות ופתקאות קצרות: ״במקום זה וזה נפגשתי עם פלוני אלמוני, חייל או חיילת, מתלמידיך באוניברסיטה או בסמינר למורים. הם מסרו לך דרישת שלום, הכתובת היא כך וכך - אנא כתוב להם״. בכל פעם הייתי נרגש מאותה תשומת-לב לכל יחיד ויחיד, ומאותה דאגת-אמת לגרום נחת רוח לכל אדם.

והנה הכנסת הראשונה. ישיבתה הראשונה של סיעת מפלגת פועלי א״י. משה מציע לקרוא לאסיפה המכוננת בשם ״כנסת״ ומביא דוגמאות ומבסס דעתו בנימוקים, ואגב כך הוא דן בכל בעיית המינוח העברי של מציאותנו המדינית, ומבסס דבריו בהיגיון ובחזון שובה לבבות. איזו ראייה שלמה של המדינה העברית, שכל מוסד מדיני וכל פונקציה מדינית בה צריכים ללבוש צורה עברית היסטורית. ישיבה זו ודבריו של משה בה היו מן ההתרשמויות הגדולות שלי באותם הימים.

והנה שלוש שיחות על אחריותם של שרים - אחריותו של שר כלפי ראש הממשלה, אחריותו של שר כחבר הממשלה, ואחריותו של שר על פעולות משרדו. בכנסת הראשונה אמר פעם אחת ראש הממשלה כמה דברים שנראו לי מופרכים. היו אלה דבריו על יחסן של התיאולוגיה הנוצרית והמוסלמית לתקומת ישראל. אמרתי כי מבחינה מדעית זהו נושא מעניין מאוד למחקר, אבל לא לפסקנות כזאת. ואילו מבחינה מדינית נראה לי, שאין לנו כל עניין לחוות דעה בבעיה זו, מה גם להגיד מראש כי דעתם על תקומת ישראל שלילית.

לרגל זאת הסביר לי משה את מידת אחריותו של שר החוץ ומעמדו של ראש הממשלה. בכך ביקש להשיב לי תשובה בעקיפין על שאלותי, וללמדני קצת לקח בהבנת הארגון המדיני. הוא אמר: ״שר החוץ אחראי למדיניות החוץ, אבל בכפוף להוראות הממשלה, שהיא הקובעת את כללותה. ואת הכללות הזאת מייצג ראש הממשלה. כמובן, על ראש הממשלה להיות נאמן להחלטות הממשלה. חבר הממשלה בדרך כלל נתון למרותו של ראש הממשלה. הוא יכול לפעמים לשאול שאילתה, אם הוא חושב שטעה. אבל בדרך כלל ראש הממשלה הוא האחראי על כלל מדיניות הממשלה ואין שר החוץ יכול להיות 'צנזור' לנאומיו של ראש הממשלה״. אני מזכיר זאת, כי בנושא זה חזר לדון איתי משה כאשר עזב את כהונת שר החוץ, וטען לאחריותו של ראש הממשלה להצלחת שר החוץ בממשלתו, כשהוא ממלא את השליחות שהוטלה עליו על-ידי הממשלה וראשה...

בפעם אחרת אמרתי לו: ״בן-גוריון אמר״ - ואני חושב שנכון אמר - ״שכל שר הוא ראשית-כל חבר הממשלה, ואחר-כך הוא עומד בראש משרדו״.

״כן״ - אמר משה - ״במידה שראש הממשלה מעמיד לפניהם משימות. אבל בדרך כלל עליהם - על השרים - להגשים את החלטות הממשלה ואת המדיניות הכללית של הממשלה. ואם אתה שואל אותי על יחסי לשאלה זו או אחרת עלי להגיד: נכון שחבר ממשלה אחראי לכל הדברים, אבל הוא אחראי להם במידה חלקית בלבד, במידה שהמדיניות נקבעת בישיבות הממשלה. אבל במשרדו יש לו אחריות שלמה ואקסקלוסיבית. בתחום זה אני מרכז את כל מחשבותי וכל מעייני, את העניינים האלה אני לומד, בהם אני מעיין תמיד, עליהם אני חושב תמיד. זוהי חובתי הישירה, זוהי מידה אחרת לגמרי של אחריות״.

והנה, בהיותו ראש הממשלה אירעה תקלה חמורה באחד המשרדים והיה מקום לחשוש לנזק מדיני. העניין עוד לא הגיע לדיון בממשלה, ואני הקדמתי ובאתי אל ראש הממשלה. אמרתי למשה:

- לפי דעתי, אותו שר חייב להתפטר מייד, ובזה נמנע נזק. השר חייב לשאת באחריות.

- אף אם אינו אשם?

- כן, אמרתי, אחריותו של שר היא אחריות מדינית, ולא אחריות משפטית; כל שר אחראי על כל מה שנעשה במשרדו, על כל מה שלא נעשה במשרדו וצריך להיעשות.

- ולא יהיה בזה שום אי-צדק?

- לא, זו חובתו של השר.

משה פקפק. הוא רק אמר: שמעתי דעתך ונימוקיך!

והנה שיחה אחרונה שהייתה לי עם משה על אחריות. לפני שנתיים וחצי ביקרתי בסוכנות, אנו נפגשים על המדרגות ואני שואל אותו: ״מה הרגשתך - מה ההבדל בין עבודתך בממשלה לבין עבודתך בסוכנות?״

הוא אמר: ״ההבדל הוא זה - בממשלה היו לי תחומים מסוימים שהייתי אחראי להם. הממשלה היא הקובעת את תחומי האחריות שלך. ואילו כאן עלי לראות את הדברים ולקבוע בעצמי מה הם העניינים שהאחריות עליהם היא ראשונה במעלה ועדיפה. וזו אחריות כוללת, כלל ישראלית. המציאות היהודית [צ״ל: הישראלית] מטשטשת את הבעיות של כלל-ישראל, ודבר זה דורש מאמץ רוחני ואחריות שלא ידעתי כמותם״.

הבאתי את השיחות הללו כדי לציין שלושה קווי יסוד בדמותו של משה שרת:

א) דמות אישיות ברוכת כישרונות רוחניים במידה לא-מצויה, מחוננת בבהירות הראייה ובמהירות התפיסה, בדקות ההבחנה והניתוח לגבי תופעות ובמחשבה מאורגנת להפליא ומנוסחת ניסוח אמנותי ביסודו.

ב) הדמות האורגנית וההרמונית ביותר שקמה לנו במנהיגי דור תקומת ישראל ודור עלייתה של תנועת העבודה בארץ. משה לא ידע בנפשו את הבעיות והניגודים הפנימיים שקדמו לדורו. אצלו הכל השתלב ביחד למהות אחת: ציונות וסוציאליזם, בניין הארץ וגאולת העם, מסורת ותחיית התרבות - הכל היה לו בבחינת אחדות טבעית שצמחה עם עליית היישוב, עם השתרשותו בארץ ועם מאבקו המדיני, ועמה פעילותו שלו שהצטיינה ברציפות ובהתמדה ובנאמנות. כל אלה הוכיחו גם את השלמות העממית שבו ואת אישיותו ההרמונית.

ג) דמות אנושית מחנכת דגולה. מכלול מידותיו, אצילות הרוח ואנינות הדעת, צניעות ופשטות, התרחקות מן הפרסום וסלידתו מן הקולניות, הרגש העמוק של אחריות לכלל ולפרט, אהבת הבריות, תשומת-לב לכל אחד, כושר ריכוז בכל משימה שהוטלה עליו והקפדה מרובה על צורת הדברים - כל אלה העלו אותו למדרגת אישיות מחנכת בכל הווייתה. כן יוסיף לחיות בלבות יודעיו ומוקיריו, ידידיו וחבריו, ואני בטוח שדמותו תקרין מאורה גם לדורות הבאים.

הערות