24/6/1966

שלמה גרודזנסקי

 הסתכלות בו מרחוק

מתוך: "דבר"

באוטובוס בדרך מתל-אביב האזנתי לידיעה ב״קול ישראל״ על פטירתו של משה שרת. הקריין סקר את תחנות חייו, מנה את התפקידים המרובים שמילא בתנועה הלאומית ובתנועת העבודה מנעוריו, את מסעותיו ואת שליחויותיו, את פעולותיו העיתונאיות ואת ספריו. מאליה גיששה העין מנוסע לנוסע באוטובוס הצפוף. כמה מביניהם תחנות חיים אלה מוכרות להם - ארץ-ישראל שלפני מלחמת-העולם הראשונה, הגימנסיה ״הרצליה״, העלייה השלישית, הקונגרסים הציוניים, הסתדרות העובדים בעשוריה הראשונים? אינסטינקטיבית תרה העין באוטובוס שנאלם דום אחרי שותפים לזיכרונות אלה, שעלו ושקעו, גלי אור שפרצו ואחר-כך הצטמצמו. הייתה הרגשה, שהנה הצטמצם שוב האור שאופף שנים כה רבות את הדימוי ארץ-ישראל, שעשה אותה בת-היכר.

מעולם לא ראיתי אותו מקרוב בפעולתו המדינית. מעולם לא ישבתי עמו בישיבה פוליטית וּודאי שלא הייתי עד למשא-ומתן פוליטי שנטל בו חלק. לא הייתי ממקורביו אלא רק ממכריו המרובים, וגם שמעתי מאנשים קרובים לו שהאינטימיות לא הייתה מסגולותיו הבולטות. ואני, מכר רחוק, שנפגש עמו רק לעיתים רחוקות ומעולם לא עבד במחיצתו, ודאי שלא זכיתי לשוחח איתו שיחת רעים ממש. אומנם, דומה שמבחינה אחת הוא לא היה שונה מן הטיפוס השכיח של מנהיג פוליטי (על כל פנים, המנהיגים הפוליטיים הבולטים שלנו) - גם הוא היה מונולוגיסט. אינני יכול לומר מה היה כוחו כמדינאי. יכול אני לדבר רק על התכונות האנושיות של המדינאי, על המזג המוסרי של איש הציבור. צד זה בו, הצד האחד באישיותו שהכרתי, עורר תמיד כבוד ואהדה, מראשיתו ועד אחרית ימיו - ובמיוחד באחרית ימיו.

אולם הזיכרונות שהשתמרו ביותר הם הזיכרונות האישיים לגמרי. בעלוֹת זיכרונות אלה, עומד מייד לפני העיניים ערב אחד לפני שנים מעטות בבית בתו, חגיגת משפחה במלאות שישים שנה לאחיו יהודה. לא ידעתי במה זכיתי להיות בין הקרואים לערב משפחתי זה, שכן, כאמור, לעתים רחוקות מאוד נפגשנו, ובדרך כלל במקרה. וזמן-מה לפני זה פרץ בינינו דין-ודברים לא נעים בעניין אישי אחד. אולם, כשיצאתי בתום הערב החוצה, אמרנו אני ואשתי כמעט בנשימה אחת: זה היה הערב היפה ביותר שלנו מאז עלותנו לישראל. הנה בערב זה היינו בארץ-ישראל. ארץ-ישראל - לא קדמוניות, לא מושג פוליטי, אלא חתך חיים, תרבות חיים שראשיתה בשנה זו או זו, לפני שניים-שלושה דורות, משהו שנתפס בדמיון ממשית, ופנים לה לתרבות זו, פנים פיוטיות ורוחניות, גוונים של קולות מוכרים, של דפוסי התנהגות, והיא מגובשת במסורת של משפחה, שאחד מביטוייה המובהקים הוא חג במשפחה, תרבות שהאמנציה המשכנעת ביותר שלה היא בתחום האינטימי, זה שאינו מכוון לראווה אלא הוא קיים לשמו ומתוך עצמו.

מסיבה בישראל - הו, מה משעממת היא יכולה להיות. וככל שעורכיה הם אנשי תרבות מודעים, ככל שהשיחות עניינן דברים העומדים ברומו של עולם, נסיעת העונה לספרד, הצגה פלונית בפריס, ספר שהכל מדברים בו, כן עשויה היא לעורר את הנוסטלגיה למשהו פחות ״תרבותי״.

המסיבה ליהודה שרת הייתה כולה מעשה בית: האח הבכור סיפר בהומור ובחן על אותו כפר ערבי, בו בחרה המשפחה להתגורר בעלייתו השנייה לארץ-ישראל של האב, איש ביל״ו. אנקדוטות על ה״מדרסה״ הערבית בה למד יהודה, על השכנים בני הכפר - כולם נזכרו בשמותיהם, בפירוט תכונותיהם. ואחר-כך - מוסיקה: משירי הגימנסיה ״הרצליה״, כשמשה שרת מנצח על המקהלה המשפחתית בסמכותו של ראש המשפחה ובסמכותו של מוסיקאי. ואחר-כך - מסכת דרמטית, הומוריסטית עד לדמעות, מפרי עטם של צעירי המשפחה, על שיטות העבודה האקסצנטריות של יהודה בעריכה של איגרות ברל כצנלסון. ואחר כך קנטטה, טקסט הומוריסטי בנוסח משוררי ספרד, עם מוסיקה קלסית אירופית שאף עניינה חתן המסיבה.

הערב התקרב לקצו והאורחים כבר התקדמו לעבר הדלת כאשר נשמעה הקריאה המוכרת: ״רגע!״ הנה בן אחד נעדר מן המסיבה, במוסקווה הוא עכשיו, ולכבודו ייקרא שיר של משורר יהודי סובייטי עלום-שם, אסיר ציון. בעמידה שמענו את הנוסח העברי רב-הבתים מפי המתרגם - משה שרת - שנקרא באינטונציה חגיגית, בחיתוך ברור וצלול להפליא ובעל-פה, כמובן.[1] ורק אז יצאנו וחג בלבנו.

ואז נזכרנו בערב אחד, בביתנו שבניו-יורק. זה היה בחורף 1949, בחורף הראשון של מדינת ישראל. משה שרת בא לניו-יורק. בראש המשלחת לאו״ם. במקרה נפגשתי עמו אגב שיחה עם חבר אחד מישראל. אמרתי לו, מתוך נימוס, שמאוד רציתי להזמינו לביתנו, אולם יודע אני מה עסוק וטרוד הוא. אומַר את האמת, כי באי-רצון אמרתי את הדברים. באותה שעה כבר קשה היה להכיר כמה מכרים ישנים טרום-מדינתיים, שייצגו את המדינה בחו״ל, והפגישה עמם עכשיו מביכה הייתה לשני הצדדים. קשה היה, וגם קוֹמי, כמובן, לראותם בהתחבטם כיצד לנהוג בלבושם החדש. שרת השיב להזמנתי כמעט בתרעומת: ואם הוא טרוד - המוציא הדבר ביקור אצל ידידים? שוב לא ידעתי כיצד לכלכל את דברי והצעתי שהואיל ולוח-הזמנים שלו ודאי צפויות לו הפתעות רבות משאיר אני את היוזמה בידיו. חשבתי כי זהו מוצא טקטי ממצב עדין. והנה, ביום ו' בבוקר השכם צילצל הטלפון, והבת בת הארבע-עשרה שתפסה את השפופרת, אצה נרגשת כולה להודיע כי משה שרת הוא על הקו. הוא רוצה להזמין עצמו לביקור בערב. היה ליל שלג וסופה. גם עכשיו מוטב שלא אעמיד פנים ציניות. כשירדתי מן המדרגות כדי להקביל את פניו, נרגש מאוד היה לבי האנרכיסטי לקראת שר החוץ הראשון של מדינת ישראל.

שעה קלה שרויים היינו באווירה שהייתה חגיגית כשם שהייתה לבבית. אנו, המבוגרים, הסתכלנו בו בסקרנות, להיווכח אם השתנה מאז שהיה משה שרתוק, וגאים היינו בלבנו בראותנו אותו בגלגולו החדש כאילו רגיל בו מאז ומעולם, או כאילו הכשיר עצמו לקראתו שנים רבות - ומזמן לזמן זרקנו מבט לבת הבכירה, שידעה כבר ששרויה היא בתוכו של רגע גדול בתולדות עמה, אם נחרתה בה רוממותו של רגע זה, בראותה במו עיניה את אחת הנפשות הפועלות הראשיות בו. מובן מאליו, שגם עכשיו לא פסח על החובה לתקן משהו בדקדוק או בהיגוי עברי, ובידעו כי מארחיו מתכוננים לעלות בקרוב, עמד על הצורך הדחוף בשינוי השם ה״גלותי״ בשם עברי, ומיניה-וביה אף הציע שם (שנפל, אהה, על אוזניים ערלות).

כשעמד להיפרד שאל אם יש חנות פרחים בסביבה, שכן פניו עכשיו לביתו של קרוב וברצונו להביא לשם פרחים, ליוויתיו לחנות. בעל החנות רק הציץ בלקוח שהבאתי ומייד ניכר היה שהכירו, וקולו וידיו דומה שרטטו במקצת. לפתע הגיח מירכתי החנות יהודי אחר, ניגש אלי, הזמינני לגשת הצדה כי ברצונו לשאלני משהו: ״האם ג׳נטלמן זה הוא מיסטר שרת?״ אישרתי את הדבר. ברור היה שזה אינו ״ציוני ותיק״, אלא יהודי סתם, דור ראשון בארצות-הברית, שגם אותו הסעיר הפלא כפי שהסעיר, לתמיהתנו ולאושרנו-אנו, ה״וותיקים״, כל איש ואישה וילד בשכונתנו ובמשכנות יהודים בכל עיר ועיירה ורחוב בשנים 1948-1947.

״בקשה גדולה לי אליך, אדוני״, אמר האיש כמבקש חסד שאינו ראוי לו. ״הנה אתי בתי הקטנה. היא רק בת שלוש-עשרה. רצוני שתזכור כל ימי חייה שזכתה לומר שלום לשר החוץ הראשון של מדינת ישראל. המבקש אני יותר מדי?״ ״לא״, עניתי והולכתי אותו ואת בתו אל משה שרת. אמרתי לו בעברית מהו העניין והצגתי אותם לפניו. היהודי גמגם משהו ומייד נעתקו המילים מפיו והבת הייתה נבוכה. שוב הסתכלתי בו, והייתה קורת-רוח לראותו מחליף לחיצות יד ומילים עם האב ובתו - נענה למתן הכבוד בכבוד ובחן ובלבביות.

בפעם הראשונה ראיתי את משה שרתוק בשנת 1925, בחצר הגימנסיה ״הרצליה״, באסיפת פועלים שובתים. הוא חוזר מאנגליה זמן-מה לפני כן, וידיד מאנשי העלייה השנייה משכני עמו לאסיפה, כדי לשמוע את משה שרתוק, שהכירו מנערותו, והוא רצה לראותו בהופעתו בציבור לאחר שנים של ישיבה ב״עולם הגדול״. לפניו נאמו כמה עסקנים, בעלי בלורית ובעלי לשון, אלא שלשונם הייתה כל כך גבוהה ובלולה שקשה היה להבין במה הדברים אמורים ולשם מה, במדויק, הוזעקה עצרת זו. משה שרתוק אף הוא היה לבוש ״רוּבּשקה״ רוסית, אולם מגוהצת כמקובל אצלו, ושערו היה מסודר ומסורק. במיוחד ניכר היה השוני בינו ובין הנואמים שקדמוהו בלשונו, כמובן. הוא פתח בתיאור מדויק של סכסוך העבודה שגרם לשביתה. בדברו על הצד הפועלי, נקט בלשון ״פקידיה של מועצת פועלי תל-אביב״ - לעומת קודמיו, שדיברו בדרך מלל, בלשון ״שליחים״ וכדומה. באותם הימים, כידוע, המילה ״פקיד״ הייתה מילת גנאי ולא ציון למקצוע. ידידי שעמד לידי, אחד מאנשי התרבות האמיתיים ביותר בדורו, מזמן לזמן הפליט לאוזני ריטון שבאי-רצון. האסיפה נסתיימה ויצאנו החוצה. אז סיכם ידידי את רשמיו: ״מה יש לומר? התקלקל...״

דווקא זה צידד את הלב - השימוש במינוח חילוני במקומו הנכון. זיכרונה של אותה אסיפה היה חוזר ועולה בי שנים אחר-כך, כאשר ה״שליחים״ ברובם היו ל״פקידים״ ממש, ״פקידים״ גדולים ודווקא מן הסוג הביורוקרטי, ויש שגם אז ראו את עצמם - וביקשו מאחרים שיראו בהם - ״שליחים״. הייתי צעיר מאוד באותם הימים, אולם כבר אז (שנים ספורות, אולם מאלפות ביותר, לאחר מהפכת אוקטובר) התחלתי לחשוד כי הגינות צנועה ומינימלית יפה היא וטובה היא לאדם ממקסימליזם בעל יומרות כה משיחיות עד שנדמה לו שרשאי הוא לזלזל בדברים של מה-בכך, כגון הגינות סתם.

לעתים קרובות תהיתי על מרכיביה ומקורותיה של הגינות זו במשה שרת. המנטליות שלו הייתה אזרחית, מה שקוראים אצלנו גם ״בעל-ביתית״. מקורה הראשון היה בוודאי רוסי. מוצאו היה ממשפחה יהודית-רוסית, שמבחינה רוחנית כבר יצאה מתחום המושב - אולם זיקתה לאומה הייתה איתנה וקנאית. היא נטלה הרבה מן החוץ - אולם רק על מנת להביאו פנימה, הביתה, על מנת להעשירו ולחזקו. ידידים שגדלו בתנועה הציונית ברוסיה תמיד היו מספרים בשבחם המיוחד של ציונים אלה, שמוצאם מסביבה ״מתבוללת״ קמעה או הרבה (״התבוללות״ זו, בתנאי רוסיה הצארית, פירושה היה, כמובן, קליטת ערכים ונוהגים של האינטליגנציה הרוסית הליברלית). על רובד רוסי זה בתרבותו האישית של משה שרת נוסף הרובד האנגלי, שקלט, בדרכו, ביסודיות, בשנות לימודיו בלונדון ב״בית הספר לכלכלה״, שהיה בשנות העשרים [של המאה ה-20] סדנתה של ההגות הסוציאליסטית הבריטית.

למי שלא הכירוהו מקרוב ניכרו עקבותיהן של השפעות אלה, במיוחד בלשונו. הרבו ללגלג, בטוב-לב ולא בטוב-לב, ללשונו של משה שרת - לפדנטיות שלו, להקפדתו בניסוח, למלחמותיו לפסיק במקום הנכון. פדנטיות זו הערצתי תמיד. הקפדה זו בחיצוניות כביכול יש והיא מעידה על מניעים פנימיים מאוד. בדקדוקי הניסוח מתאמנת ומתגבשת המחשבה. הניסוח הקפדני מביא לידי היסוס, ויש שהיסוס מביא לידי יישוב הדעת, ויישוב הדעת מביא לריבוי בשימוש במילים שאינן שכיחות בעברית הפומבית: שמא, אולי, אפשר, וכדומה. זה לא גרע מקנאותו של משה שרת (ואין ציונות ללא קנאות). גם הססנותו, שתכופות הוזכרה לגנותו, הייתה מתכונותיו שהערצתי. לַכל עת - יש עת להרפתקנות ויש עת להססנות. משה שרת היו לו רגעים של היסוס. ודאי שהוא עצמו הודה, שצדק מי שלא היסס, אולם הוא היסס לגבי דברים אחרים, לא כל כך הכרחיים. יש והיסוסיו נבעו מתוך חרדה לתגובותיהם של אחרים, גם של אויבים. הוא לא ביטל את האו״ם, את דעת הקהל במדינות דמוקרטיות, את הקיבוצים היהודיים בגולה, את הערבים. גם לאחר הניצחון שבהקמת המדינה ידע, שעדיין שומה עלינו להוכיח את צדקתנו יום יום ושעה שעה - בדיבורים ובמעשים. גם הצודק צריך להוכיח את צדקתו - קודם כל לעצמו ואחר כך לזולתו.

מוזר היה - הוא היה הצבר-כמעט בין העומדים בשורה הראשונה של המנהיגות, והעברית כמעט שהייתה לשון אמו, ובית-האולפנה שלו היה הגימנסיה ״הרצליה״ - שהיה הציוני ביותר, ואולי היהודי ביותר (בניגוד ל״ישראלי״), ביניהם. זכורני, בערב יום העצמאות, בשמשו בכהונת ראש הממשלה, עברתי ברחוב בתל-אביב ומן המַקלט באחת החנויות עלה קולו: ״אזרחי ישראל ואחים יהודים בתפוצות...״ ואחר כך - הנאום, ללא צעקות, ללא התרברבות, ללא איומים, מסביר, משדל. שקוע הייתי באותם הימים בהרהורים עצובים למראה מה שמסביבי, והיה משהו מעודד בקול זה ובמילים אלה. למחרת כתבתי לו מכתב קצר - המכתב האחד שכתבתי לו - ובו הזכרתי את דברי גתה על Das alte wahre (״הישן האמיתי״), שליבבני וניחמני באותו נאום.

הטוב שבו והמופתי שבו עלה בו והצטלל בו באחרית ימיו, ובימי חוליו נחתמה בו ארשת של אצילות נדירה. זכורני, נפגשתי עמו זמן-מה לאחר שנפסקה כהונתו כשר החוץ. שאלתי אותו מה כותב בנו ממוסקבה. הוא ענה, שהבן מייסרו שאינו עושה את יציאתו מהממשלה ״עילה למאבק רעיוני וציבורי״. אמרתי לו, שהצדק עם הבן. ״כן״, ענה בחיוך, ״ידעתי שגם דעתך כך״.

חבל על היסוסיו שגברו על צערו. ייתכן שאילו התגבר אז על ההיסוסים, על הנאמנות לאנשים ולמפלגה, היפה כשלעצמה אולם לא תמיד צריכה היא להיות עדיפה על כל, אחרות היו פנינו עכשיו. אין ברצוני לומר, שניסים היו מתרחשים. ליקויינו יותר מדי טבועים בנו, ולא במעשים בודדים יבואו על תקנתם. וגם הוא יותר מדי היה איש השררה, ורחוק היה מן המציאות היומיומית בשנים אלה, ולא ראה את התמורות המולקולריות, הסמויות מן העין, שפגעו בתאיה של חברתנו עד שהגענו למה שהגענו. אולם הוא חונן במנטליות היפה למנהיגות בשעה כזאת.

הזקנה היא מבחנו של כל אדם. ייתכן, שאדם בזקנתו הוא האדם במהותו. במה מהרהר אדם בזקנתו - רק בסופו המתקרב או בעולם שיתקיים אחריו? זה ניכר בדיבורו ובמעשיו בהתקרב שעתו.

אי-אפשר לשכוח את הופעתו האחרונה של משה שרת בוועידת מפא״י העשירית, את אותה הצוואה שהשאיר לנו בשורות אחדות של גילוי-דעת בעיתון.[2] ודאי שהוא ידע שעוד מעט יֵצא מן העולם - ולא היה אדיש לאפשרות שהעולם שיישאר אחריו ייהפך לתוהו-ובוהו. בצאתו למלחמה בשארית כוחותיו לא יצא להגן על ידידים ולהתנקם בשונאים. הוא הגן גם על אנשים שלא היו מידידיו. שכן, היה - בישראל - ״אציל בישראל״.

הערות