נאום הדגל, יעקב גיל - 1947
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  נאום הדגל, יעקב גיל - 1947


1947

יעקב גיל


 נאום הדגל

 


קטעים מתוך: יעקב גיל, ספר הבריגדה היהודית, עמ' 235־236; 309־310. המחבר היה רב צבאי בחי״ל מראשית הקמתו. נאום הדגל לקוח מספר ההתנדבות (עורך זאב שפר), עמ' 265־266.

 

בפסח תש״ה (מרס 1945), בעצם ימי סערת הקרב, באו אל לוחמי הבריגדה בחזית איטליה לביקורי-חג שני אורחים: משה שרת וחנה רובינא.

לא היה בעולם היהודי אדם נהנה מן החי״ל כמשה שרת. החטיבה יציר כפיו הייתה ובה השקיע מרץ ופעילות לאין-ערוך, ומשראה בקווי החזית שהחי״ל נעשה במהירות מפתיעה למחנה מוצק ונאמן ורוח גבורה לאומית מפעמת בו, שאב הוא, אבי החטיבה, נחת רבה מ״ילדיו״.

על ביקורו בקווי החזית הקדמיים דנו במטה החי״ל, ולבסוף הורשה לו לבקר רק בעמדות רחוקות מקווי האויב. אבל הוא לא התחשב בסכנה וביקר גם בעמדות הקדמיות ביותר, שאפשר היה להגיע אליהן לאור היום. לא אחת קרה, שהאויב ״כיבד״ את החי״ל בפצצות ובפגזים ברגעי ביקוריו, והוא לא נמנע מלכתת רגליו מחורבה לחורבה. ישב על הקרקע עם כל חברי המחלקה בשעה שבחוץ רעמו הרעמים, ובין רעם לרעם גילגל שיחה עם החיילים, והחיילים קיבלוהו בחמימות, בכל עמדה ציפו לבואו, מן הקולונל ועד הטוראי; חייל סיפר לחייל על ביקוריו בכל היחידות שבעורף ובכל הקווים, והלב המה לו, כי ידעו שהאדם שלא חסך עמל כל השנים לצור צורה עצמאית לחייל העברי, בא לראות במפעל ידיו, כשראוהו הולך בבריגדה מיחידה ליחידה, חוקר, מתעניין ודואג, הכירו בו את האיש אשר ליווה ועקב אחרי הדרכים הנפתלות של ההתנדבות העברית מראשיתה, היה שותף לסבלותיה, דאג להתקדמותה לקראת כוח יהודי לוחם והיה לפה לחיילים העברים בפני השלטון המתנכר.

משה שרת עשה בחי״ל שלוש יממות - למן האחד באפריל 1945 ועד לרביעי בו - ולא חסך עמל ומאמצים לבוא במגע עם באי-כוח כל היחידות בחי״ל ועם ועדיהן, ולשוחח שיחות חטופות עם החיילים ביחידות ובציבור. הוא סיפר לחיילים על הנעשה ביישוב, ענה על שאלותיהם וטענותיהם, עודדם, מסר דרישות שלום ממשפחותיהם בארץ, ניהל משא-ומתן עם מפקד הבריגדה בריגדיר ארנסט בנימין בשאלות חיוניות של החי״ל, ובייחוד בדברים הנוגעים לצביון הלאומי של החי״ל.

בחורשת עצים נאה שעל גבי מדרון גבעה ירוק נתכנסו מאות חיילים לשמוע את דברי הערכתו על החטיבה. נעים היה לשמוע אותו אומר: ״היישוב מלווה אתכם בדאגה ובחיבה, הוא מחכה לשובכם, אולם עליכם לגמור את המלאכה״. או: ״גדול ורציני מפעלכם, אולי לא כולכם תצאו ממנו בשלום, אך כולכם תצאוהו בכבוד״.

ביקורו חל בימים שהחיילים היו עסוקים מאוד והיה קשה לשחרר אנשים מתפקידים. אף-על-פי-כן התאמצו העסקנים לשבת איתו בישיבות ולברר שאלות חשובות שעמדו אז על הפרק. הקיפוהו בבקשות כלליות, אבל הבקשה העיקרית הייתה, תגבורת. בכל פגישה שמע פזמון חוזר: ״עורר את היישוב לשלוח לנו כוחות מתנדבים, שימלאו את שורותינו, יחזקו ויאמצו אותנו״. ועוד משאלה אחת הייתה אליו: להשתדל בהעברת גופות חללי החי״ל, וכל חללינו הארץ-ישראליים שבצבא הבריטי, לארץ-ישראל. כל חבר בבריגדה ביקש להיות בטוח, שאם ייפול - ינוח בארצו שלמענה התגייס. ובן-ציון ישראלי מכנרת העלה לפני מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות את התוכנית של כינוס כל הלוחמים היהודים (של החי״ל, צבאות הברית, מורדי הגטאות, ״מאקי״, פרטיזנים ועוד) בנירנברג.

לפני בואו לחי״ל ביקר מר שרת בכמה פלוגות עזר עבריות באיטליה, וסיורו בחטיבה נסתיים בהנפת הדגל של החטיבה.

מראשית המלחמה נאבק החייל היהודי מארץ-ישראל על זכותו לדגל עברי. לדגל היה ערך מדיני-לאומי וחינוכי-עממי גם יחד. מצד אחד נגולה על ידו חרפת האנונימיות מעל רבבות המתנדבים העברים, ומאידך שימש כור היתוך לכל הגוונים וגוֹני-הגוונים של החיילים העברים, בני תרבויות שונות ויוצאי ארצות שונות.

ההיאבקות לא הצליחה והפוליטיקאים הבריטיים במזרח התיכון ובאנגליה אסרו בכל שנות המלחמה על חיילינו להניף את דגלנו הלאומי. והמתנדב העברי לבו כאב כשראה כל עם ועם, שהשתתף בצבאות הברית, חונה ולוחם תחת דגלו, ורק מעל לראשו-הוא מתנפנף דגל זר. ורק עם הקמת החטיבה היהודית הלוחמת באה הכרה רשמית בדגלנו כבאחד מדגלי צבאות הברית הלוחמים.

אולם גם בחי״ל לא הייתה הדרך להנפת דגלנו סלולה. מיום שדרכה רגלה של החטיבה על אדמת אירופה, דרשו עסקניה להניף את הדגל על מחננו לאחר שאושר עוד באחד בנובמבר 1944 על-ידי מיניסטריון המלחמה הבריטי. אבל מבוקשם לא ניתן להם. ורק משבא משה שרת לקווי החזית והביא איתו מארץ-ישראל דגל שניתן במתנה על-ידי היישוב העברי וההסתדרות הציונית העולמית לחטיבה היהודית הלוחמת, הונף בטקס צבאי ביום שישי של פסח, כ' בניסן תש״ה, 3 באפריל 1945, על מטה החי״ל, שחנה אז בכפר בְּריזיגֶלָה על יד חזית נהר הסֶנְיוֹ.

וכך היה הטקס: מטה החי״ל שלח הוראות לכל יחידות החי״ל לשלוח שני נציגים מכל יחידה, קצין וחייל, שכן לא הרשו תנאי השעה התקהלות גדולה מחמת הקרבות הקשים שבחזית, והעבודה המרובה שבעורף, וגם מטעמי ביטחון היה אסור לכנס בסמוך לחזית, תחת כיפת-השמים, המון גדול של חיילים, שלא למשוך אליהם את תשומת לב האויב. ואף על פי כן נתכנסו לחגיגה זו כחמש מאות קצינים וחיילים בני גילים והשקפות עולם שונים, ותיקים בארץ וחדשים.

באו כל קציני המטה, סמליו וחייליו, רבים מיחידות העזר ששכנו בעורף ובקרבת מקום, שיכלו להשתחרר ביתר קלות מאנשי הגדודים וגם מן הגדודים הלוחמים באו יותר משני נציגים ליחידה - עזבו את קווי האש ובאו. את הידיעה על הטקס העומד להתקיים בכ' בניסן העבירו יום לפני זה בכל המחנה, וגם לחפירות הקדמיות הגיעה, ומי חייל ולא יבקש בכל האמצעים, בין מותרים ובין אסורים למחצה, שיאפשרו לו לראות בשמחת הנפת דגלו? ובאו גם קצינים בחי״ל שאינם יהודים לחלוק כבוד לדגלנו.

הנאספים ישבו על הדשא בחלקת שדה, הקרובה למיפקדת החי״ל, בצורת חי״ת שבצדה הפתוח שמרו שני שוטרים צבאיים עברים מצוחצחים של החי״ל שמירה צבאית על שני דגלים כחולים-לבנים, שהיו נעוצים בקרקע. באמצע הח״ית התנוסס תורן ועליו דגל מקופל, ולא הרחק ממנו ניצבו הבריגדיר ומשה שרת, שנתן ביטוי במילים מועטות וקולעות למאורע הגדול:

בריגדיר בנימין, קצינים, סמלים וחיילים!

זהו רגע גדול בתולדות תנועת ההתנדבות בארץ; זהו רגע גדול בחיי העם העברי; זהו רגע גדול בחייו האישיים של כל אחד ואחד מכם - הרגע בו זכינו להניף את דגל העם היהודי, דגל תנועת השחרור הציונית שלנו, בחזית שחרור אירופה במלחמה העולמית הזאת מידי צורר עמנו ועוכר העולם - בחזית מלחמתנו על תקומת ישראל.

כל אחד ואחד מכם הניצבים כאן, כל אחד מאלה שנשארו בקווי החזית, כל אחד מחבריכם הפזורים ברחבי הזירה הזאת ובמזרח התיכון, נשא את נפשו בהתנדבו לצבא לראות את הדגל הזה מתנוסס מעל לראשו ומלווהו לקראת קרב. כל אחד מכם במשך חמש שנות המלחמה הצדיע בלבו כלפי הדגל הזה, ראה אותו תמיד בעיני רוחו מתנפנף לפניו.

היום הזה זכינו להוציא את דגלנו מבית הגנזים ולהניפו רם ונישא לעיני השמש. בשבילנו הדגל הזה, דגלה של החטיבה היהודית הלוחמת, טבול בדמם של חמישה מיליונים באירופה שהובלו כשׂיות לטבח. הוא טבול בדמם של לוחמי מלחמת ייאוש וגבורה מעל חומת הגטו - הן אותו, את הדגל הזה, הם הניפו ברגעי ההתפרצות האחרונה, הנואשת, הקדושה. הוא טבול בדם קורבנות ההגנה שלנו בארץ, שנפלו על שדות המולדת.

אנו מניפים אותו כנס נקמתנו באויב, כסמל לגאולת כבודם של אחינו השחוטים שלא יכלו להשיב מלחמה שערה. אנו מניפים אותו כמופת לתקומתנו, כסמל המפעל אשר בשמו ולשמו התנדבתם ויצאתם למערכה - מפעל תקומת עמנו בארצו והחזרת הממלכתיות הישראלית על כנה.

בשמם של מיליון לוחמי ישראל בכל צבאות הברית; בשם רבבות המתנדבים מארץ-ישראל הפזורים בפלוגותיהם; בשם אחינו העומדים על המשמר בארץ; לקידוש שמם של מיליוני הקורבנות; להאדרת שם ארצנו קבל העולם כולו; כְּנס לקיבוץ גלויות; כאות אזעקה לעלייה ולהעפלה לארץ; כְּנס בשורת הדרור והתקומה; כאות שבדעתנו הנחרצה לא לשקוט ולא לנוח עד ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה - אנו מרימים היום את הדגל הזה, שנשלח לכם, אנשי החטיבה היהודית הלוחמת, כמתנת ההסתדרות הציונית העולמית והיישוב העברי בארץ.

יחי נס מלחמת ישראל בחזית! יחי נס הגאווה של העם העברי בארצו![1]

 

הערות

[1]  על ביקור משה שרת ביחידות החי״ל בחזית איטליה ועל טקס הנפת הדגל הציוני במסדר החי״ל כתב יואב גלבר בספרו תולדות ההתנדבות כרך ב׳ (המאבק לצבא עברי), עמ' 566-565:

משה שרת, על אף ההתנגדות בארץ ליציאתו לעת כזאת לאיטליה, ראה לעצמו חובה להיות עם אנשי החטיבה במעמד התגשמות שאיפותיהם, לעודדם ולהזדהות עמהם, והעיקר לתת להם את התחושה כי ניצב מאחוריהם עורף המודע להימצאם בחזית ושואב מכך סיפוק וגאווה. (...) ביקורו עורר התרגשות, בעיקר בקרב חבורת הפעילים המקורבים אליו ממאבקיה של ההתנדבות בתוך היישוב בשנים הקודמות.

בעיתון החי״ל ״לחייל״, 2-3/4/1946, כתב מאיר ארגוב:

זה האיש שעקב את צעדינו מראשית ההתנדבות, ליווה אותנו בכל דרך הייסורים, נתן ניב להיאבקותנו המרה - הוא בא איתנו עד הלום. הוא מבקר בעמדות קדמיות, מגיע למקומות התצפית הקרובים מאוד לעמדות האויב. לכבודו שולח גם פגז לעבר האויב, להודיעו שכולנו כאן.

ר' לעיל יוסף בנקובר, ״משה שרת בחי״ל״, עמ' 104-103.

 

העתקת קישור