2007

אבי בראלי

 מעמדו של משה שרת

מתוך: אבי בראלי, מפא״י בראשית העצמאות - 1948-1953, עמ' 95-91.

עניין נוסף שיש לדון בו כאשר בוחנים את הנהגתה של מפא״י בראשית העצמאות הוא מעמדו הפוליטי של משה שרת, האיש שהחליף ב-1954 את בן-גוריון בראשות הממשלה.

שרת לא היה מנהיג ״מוצנח״. עם זאת, הוא לא היה גורם כוח מרכזי במפלגתו, ודאי לא בעת בחירתו לתפקיד בכיר מאוד: ראש המחלקה המדינית של הסוכנות. הוא לא נבחר בתור בא כוח של קבוצה פוליטית; כישוריו המעולים הם שהכריעו למען בחירתו. צירוף שרת להנהלת הסוכנות מטעם מפא״י היה ככל הנראה פועל יוצא מכישוריו ומצורכי האיוש שנוצרו עקב רצח חיים ארלוזורוב. עם זאת שרת לא היה אז אלמוני בחוגי מפלגתו. הוא השתייך לקבוצה החשובה של ״הגימנזיסטים״ (אליהו גולומב - האיש המרכזי ביותר בקבוצה הזאת - דב הוז, שאול מאירוב-אביגור, דוד הכהן) וחבריהם, שמוריהם היו ראשי העלייה השנייה ובגילם היו קרובים לחונכיהם. קרבת גיל זו קדמה את השתלבותם המלאה והטבעית במערכים התנועתיים והרעיוניים שהקימו אנשי העלייה השנייה.[1]

כהונה רמה מקנה כוח פוליטי מסוים. כך קרה גם לשרת. הוא צורף להנהגה הפוליטית הבכירה של מפא״י בעקבות מינויו לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. שרת היה שותף מלא לעמדותיו המדיניות היסודיות של בן-גוריון - תמיכה בחלוקה ובאקטיביזם במאבק נגד בריטניה, אבל אקטיביזם מרוסן, משרת את המטרות המדיניות של ההנהגה. לעומת זאת, הוא היה גורם משני בשני מאבקי הכוח שהתחוללו במפא״י בשנות הארבעים: המאבק שהסתיים בפרישת אנשי יצחק טבנקין והמאבק בין ה״אקטיביסטים״ ל״וייצמניסטים״. שרת השתייך למחנהו של בן-גוריון בשני העימותים, אבל השתתף בהם כאדם שדעתו נשמעת ולא בתור שחקן בזירת הכוח הממשית. לא היה לו תפקיד חשוב לא במאבק נגד אנשי טבנקין ולא בעימות עם ה״וייצמניסטים״, עימות שהגיע לשיאו בקונגרס הציוני הכ״ב ב-1946. את ועידת מפא״י [ה-6] שקדמה לקונגרס, והתקיימה גם היא ב-1946, הנהיגה גולדה מאיר. בן-גוריון גלה אז מהארץ בעיצומו של המאבק בבריטים, ומאיר נשאה את הרצאת הפתיחה מטעם ה״אקטיביסטים״. את הכוח הפוליטי הממשי מאחורי הכרעת הוועידה בזכות העמדות של ה״אקטיביסטים״ העמידו שם מאיר וגם לוי אשכול, מזכיר מועצת פועלי תל-אביב ובעל זיקה גוברת למנגנון המפלגתי.

כך קרה לא רק מפני ששרת היה עצור אז בלטרון[2] ולא רק מפני שכללית השתייך למחנה האקטיביסטי, אך חלק לעתים על עמדות טקטיות אלו או אחרות של בן-גוריון, אלא מפני שכוחו הפוליטי של שרת היה טמון בכהונתו בשירות הציבורי היישובי וביוקרתו וביכולתו לשכנע את שומעיו, אך לא בתמרונים פוליטיים אחרים. שרת לא היה ״איש של בן-גוריון״ כמו מאיר ואשכול גם מבחינה אחרת - הוא היה אדם עצמאי במחשבתו. רוב הזמן של עבודתם המשותפת לא הפריעה עובדה זאת לבן-גוריון, ובכל אופן הוא היה קרוב מאוד לבן-גוריון בעמדותיו בשנות הארבעים.

בשנות החמישים השתנה מיסודו המבנה המסובך הזה. לשירות הציבורי, שהיה בסיס כוחו של שרת, הוקנה כוח שלטוני של ממש. שר החוץ היה תפקיד בעל הילה של כוח ויוקרה. שרת וקפלן הצטיירו כשרים הבכירים לימין בן-גוריון. קפלן היה אז בערוב ימיו ולכן שרת נתפס כשר הבכיר. בזירה הפנימית של מפא״י נעשה סגל השרים שלה - ובתוכו שרת - גורם משמעותי יותר.

שרת גם פעל אז כמפשר בכיר בסכסוכי כוח שהתגלעו במפלגה. באחד מהם - בין זלמן ארן ל״צעירים״ סביב סגירת העיתון "אשמורת" - פסק שרת לטובת הצעירים וסיפק לארן מוצא מכובד. מכל מקום, שרת ביטא אז נטייה מפורשת דווקא לטובת המנגנון המפלגתי במגמתו לרכוש לעצמו שליטה במפלגת ההמונים שהתפתחה אז, ותמך ברורות במיסוד ההיררכי של מפא״י. אפשר להגדיר את תפיסתו ״דמוקרטית-עיליתית״.

עם זאת כוחו הפוליטי של שרת בשנות החמישים היה מוגבל. שליטת השרים במפא״י תווכה, כאמור, באמצעות אנשי המטה הארגוני של המפלגה - ארן, מרדכי נמיר, מאיר ארגוב, שרגא נצר ו"הגוש" שהם הפעילו - והייתה תלויה בהם. הייתה תלות הדדית בין המנגנון וההנהגה הזוטרה יחסית שהפעילה אותו ובין צמרת המפלגה שישבה בממשלה. נאמנות אנשי השטח ומנהיגי השורה השנייה והשלישית שהפעילו אותם הייתה נתונה בעיקר לבן-גוריון. בן-גוריון גם נהנה אז מחופש רב יותר במינוי שריו. אומנם זה לא היה חופש מוחלט, שהרי היה עליו לקבל אישור של הוועדה המדינית [של מפא״י] להחלטות המינוי שלו, אך הוא הצליח ללא קושי רב לשלב בממשלה נאמנים מובהקים וכך רכש מידה של שליטה על סגל ההנהגה של מפא״י, לפיכך, ככל שהיה לשרת כוח פוליטי בראשית העצמאות, הוא לא עמד לרשותו במקרה של עימות עם בן-גוריון.

שרת נתפס בציבור כשני לבן-גוריון. בבחירות 1949 לאספה המכוננת הוא הופיע שני ברשימת מועמדי מפא״י. אבל כוחו של ״מספר שניים״ הוא כאן במידה לא מעטה פונקציה הפוכה לכוחו של ״מספר אחד״. מבחינה ציבורית בן-גוריון נהנה אז מעוצמה המוקנית למנהיגים מייסדים - לא מוחלטת אבל רבה מאוד, ומעמדו המיוחד הפחית מכוחו של ״מספר שניים״. בכל אופן, מעמדו הציבורי והמפלגתי של שרת כשני לבן-גוריון לא מנע מבן-גוריון להציע בנובמבר 1953, עם הודעתו על כוונתו להתפטר, שאשכול יהיה מחליפו בראשות הממשלה. הצעתו עוררה ככל הנראה מבוכה, כי שרת היה המועמד הטבעי, אבל מועמדות אשכול נשקלה ברצינות מאחר שבן-גוריון היה המציע. סירוב אשכול להצעה פתח את הדרך לשרת.[3]

המקרה של שרת מוכיח כי במערכת הפוליטית המפלגתית של ראשית העצמאות היו מנהיגים שהמקור העיקרי של השפעתם היה כהונתם או השירות הציבורי שהם הגישו לחברה הפוליטית הישראלית. השירות הציבורי אף הקנה להם כוח מסוים במפלגת השלטון, אומנם שרת היה מושרש היטב במפלגתו וצמיחתו הפוליטית ממנה הייתה אורגנית, אבל אין ספק שכהונתו במשרד החוץ הייתה המקור לעיקר השפעתו. מכל מקום, במערכת המפלגתית של ישראל זה היה מקור כוח מוגבל. לכן אשכול היה יורשו הממשי של בן-גוריון, יורש כוחו הפוליטי של בן-גוריון, שכן לאשכול היו קשרים איתנים ומסועפים עם המנגנון המפלגתי ועם ההנהגה שהפעילה אותו.

הערות