1998

איתן בנצור

 עם יובל "בית הספר לדיפלומטים"

מתוך: דברי איתן בנצור בערב זיכרון במשרד החוץ

מאז כינון ישראל כמדינה עצמאית, לחמנו בכמה חזיתות: החזית הצבאית להבטחת קיום המדינה מפני כל אויב, החזית המדינית מול מדינות העולם והאו״ם להשגת תמיכה ואהדה בינלאומית וגם כדי לסייע במאמצי הביטחון, וחזית הפנים לכינון כלכלה משגשגת וחברה פורחת, בין היתר באמצעות סיוע ותמיכה של מדינות בעולם והקהילות היהודיות ברחבי תבל. לעובדי משרד החוץ בירושלים וברחבי עולם חלק ונחלה במה שהושג.

כשאנו מציינים מלאות חמישים שנה למדינת ישראל, לשירות החוץ ול״בית הספר לדיפלומטים״,[1] חשוב שנזכור ונזכיר את שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, משה שרת. עיינתי באחרונה ביומנו האישי. כל מי שמעלעל בין דפיו וקורא את רישומי אותם ימים, אינו יכול שלא להתרשם לצד העברית העשירה, בהירות הניסוח, חריפות המחשבה והאבחנה, מן המשפחתיות של משרד החוץ, מן הקרבה ששררה בין השר ועובדי המשרד לשדרותיו וממעורבותו בקטנה כבגדולה, וכן גם מכך שבעצם ״אין חדש תחת השמש״ וכי עדיין לא שלמה מסכת המבחנים והאתגרים שבפניהם אנו עומדים הן כמדינה והן כמשרד החוץ, כגון סוגיות של מעמדה הבינלאומי של ישראל, דימויה של המדינה, שאלות ביטחון וצבא, מקומה ומשקלה של מדיניות החוץ בקבלת החלטות.

ביומנו של משה שרת מצאתי את התרשומת הבאה, שכתב ביום ה', 18/4/1955:

"(...) הפציר בי מאוד כי אמצא הזדמנות לבקר בבירת שירותו הן לשם שיחה עם רבי השלטון, הן להופעה לפני הציבור היהודי. בין השאר תינה לפני רשמיו העגומים מבין כותלי משרד החוץ בירושלים. זו לו פעם ראשונה למצוא את המשרד שרוי בעצבנות. אנשים שרגיל היה לראותם שקטים ומאוזנים, מתהלכים נטולי כל מנוחה נפשית, חיים במתיחות של אי-ביטחון. דומה משרד החוץ שלנו למשרד החוץ האוסטרי, שאינו משרד עצמאי כלל אלא סניף למשרד רה״מ".

וכבר נאמר אין חדש תחת השמש: דיווח זה נדרש לשיחת אבי שמואל בנצור ז״ל, אז צירנו בוינה, עם שר החוץ לשעבר משה שרת. מאז שבנו וחווינו תופעות כאלה של אווירה, תהיות ושאלות על מקומו של משרד החוץ.

למדנו ממשה שרת תבונה מדינית, מגבלות הכוח, חשיבות המשא-ומתן ודבר ישראל לעמים. למדנו לראות את עצמנו ראייה נכונה. כאשר לאחר תום מלחמת סיני הזהיר מנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן את מצרים לבל תחמיץ הזדמנות בלתי חוזרת לעשות שלום, כתב שרת ביומנו ב-6/11/1956:

"מה פירוש האזהרה? מה נעשה לה אם תחמיץ ההזדמנות? ומניין שהיא להוטה אחרי ההזדמנות, או בכלל אחרי שלום? לְפָנַי השתוללות של הרהורי לב, wishful thinking אנגלי ממאיר במהדורה ישראלית גרועה ביותר. מישהו יכול לטעון כי הן גם אני בכל הופעותי מטיף לשלום כמוצא היעיל היחיד. אבל ההבדל הוא כי לדידי זוהי עמדה מדינית וטכסיס של טיעון (...) בעוד שבירושלים תקף כנראה את אנשינו בולמוס של אמונה מיסטית כי באמת השלום מאחורי כותלנו, אך ורק משום שהנחתנו על ראשו של נאצר מהלומה איומה ומפני שאנו עצמנו איננו רואים מוצא מדיני אחר מהמצב שנוצר.

הדברים, כמו שאנו נוהגים לומר, ״מדברים בעד עצמם״, האיזון בין השימוש בכוח הצבאי למוצא מדיני, הפיכחון בחיפוש אחר שלום והזהירות מאשליה, ממשיכים לאתגר אותנו, ומייד אחר-כך, מוסיף שרת ביומנו ומספר על שיחתו עם דוד הכהן:

"הוא טען כי מצבנו הוא כזה שעלינו להראות לעולם כי אנו יכולים להשתגע. ואני עניתי כי אם נתנהג כמטורפים, יטפל בנו העולם כמו שמטפלים במטורפים".

ואין אלא להצטער, שגם אחרי חמישים שנה אנו עדיין תלמידים הלומדים לקח כעולי ימים. ברישום שלו ליום ד', 15/2/1956 כותב שרת:

"באמצע הבוקר נודעה לי צרה חדשה. בן-גוריון נתן אתמול ראיון לנציג החדש של ״ניו-יורק טיימס״, הוֹמר ביגרט, ובין השאר בישר לו כי החלטנו לא להתחיל בעבודת ערוץ הירדן (...) התנהגות בן-גוריונית טיפוסית! שום הודעה מראש לי (...) שום התייעצות מוקדמת, העמדה בפני עובדה, זריקת הודעות בפומבי ללא כל שיקול התוצאות, בקיצור חוסר תיאום למופת במדיניות חוץ וכאילו חבלה מחושבת בעניינים דקים ביותר".

והוא ממשיך ומסביר את הלך המחשבה של משרד החוץ:

"הקו שנקטנו במשרד החוץ היה להניף על סוריה ושאר מדינות ערב מזה, ועל המעצמות מזה, את שבט התחלת העבודה לפי המחיר שנקבתי. (...) כדי להפיק מאיום זה מה שאפשר ולמכור את ויתורנו על התחלת העבודה לאלתר בכל מחיר שנוכל לקבל".

טעות לראות במשה שרת, או באנשי שירות ומדיניות החוץ, כמייצגים אינטרסים חסרי הקרבה ונחישות לאומית. להיפך, חשיבות המשא-ומתן, ראיית גבולות האפשר והכוח מול המציאות הבינלאומית הם תנאי להשגת יעדינו מבלי לוותר על האינטרס הלאומי. ועדיין אין הקשב הראוי לדרך ניהול המשא-ומתן, וגם יובל שנים לאחר שהושגה עוצמה צבאית והצטברו ניסיון, יכולת וקשב למציאות הבינלאומית, נמשכת מסורת קבלת החלטות בלתי מאוזנת בניהול משא-ומתן. בסוגיה זו אמר משה שרת: ״אם אנו מכריזים על הוויתור בפומבי, הרי בזבזנו את הקלף שבידינו על לא דבר ועשינו עצמנו לצחוק״.

וכאז כן גם היום הדלפות בשער וחילופי האשמות מי אחראי, מהו המקור ומשרד אחד מאשים השני ובוקה ומבולקה. ושרת מספר על מכתב של בן-גוריון אליו בעניין הדלפת מברק השגריר אבא אבן מוושינגטון לעורך ״מעריב״ אריה דיסנצ׳יק, ומסכם ב״ג: ״כל מי שקורא 'מעריב' בתדירות אינו יכול לפקפק, שיש לו צינור כמוס במשרד החוץ״.[2]

גם כאן אין חדש!

הערות