על מה הודח משה שרת ממשרד החוץ ומממשלת ישראל, דוד בן-גוריון - 28/6/1956
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  על מה הודח משה שרת ממשרד החוץ ומממשלת ישראל, דוד בן-גוריון - 28/6/1956


28/6/1956

דוד בן-גוריון


 על מה הודח משה שרת ממשרד החוץ ומממשלת ישראל

 

 

מסמך שהכין בן-גוריון לידיעת פעילי מפא׳׳י נבחרים (אב׳׳ג). נוכח תגובות שליליות רבות מאת חברי מפא״י ברחבי הארץ על פרישת משה שרת מכהונת שר חוץ ומן הממשלה, שנערמו על שולחנו של ראש הממשלה ומנהיג מפא׳׳י, ראה בן-גוריון לנסח מעין ״כתב אשמה״ לסיכום טענותיו כלפי משה שרת ולהצדקת הדחתו, ולהראותו למשיגים עליה. אחד מקוראי המסמך ״לחברים״ היה הרמטכ״ל משה דיין, שלימים ציטט פסוקים ממכתב זה בספרו אבני דרך, עמ' 208, ללא ציון הקשרם.

 

28/6/1956

לחברים,

 

הבינותי לרוח החברים במרכז[1] ולרוחם של הרבה אזרחים בישראל (גם של כמה ידידים בחו״ל), שהיו נבוכים מחילופי גברא במשרד החוץ ויציאת מ.ש. מהממשלה ללא הסברה מספיקה, או כמעט בלי הסברה בכלל.

המגבלות החמורות ששמתי על עצמי בעניין זה, גם במסיבות מפלגתיות וגם בכנסת, ידעתי היטב שהן עלולות לפגוע בי. אילו הייתי דואג בראש וראשונה למעמד ראש המשלה בציבור - לא הייתה כל סיבה להעלים מהציבור דבר. להיפך, היה לי עניין רב במסירת הסיבות והמניעים לידיעת העם.

המגבלות ששמתי לעצמי באו מתוך שמירה על כבוד חברים ששיתפתי איתם פעולה במשך הרבה שנים. אוכל במצפון שקט להניח למשפט העם בימים יבואו [בדבר] אחריותי לחילופין במשרד החוץ. לא ימצאו בי אשמה על שלא עשיתי דבר מקודם. ייתכן שיותר מדי התחשבתי עם רגשי חברות ושותפות חברית בעניינים ממלכתיים.

מאז 1933 הייתי אחראי לקביעת דרכם המדינית של התנועה הציונית ושל היישוב כיו״ר ההנהלה הציונית. מאז 24 במאי 1948 הייתי אחראי לקביעת דרכה המדינית של ישראל העצמאית עד שיצאתי מטעמים אישיים מהממשלה לזמן מה בסוף 1953.

משה שרת היה עוזרי הראשי בכל העניינים המדיניים. וביסוד הגדודים היהודים במלחמת העולם השנייה ובהקמת החטיבה [היהודית] הלוחמת יש לו זכות יתרה ואני זוקף מפעל חשוב זה בראש וראשונה לזכותו הוא. לא תמיד היה מ.ש. שלם עם הדרך בה הלכתי, אבל גם אם היסס בכמה הכרעות גורליות, שיתף פעולה עמי באופן חברי.

בפעם הראשונה חלק עלי בעניין חיוני והכריע בקולו נגדי - בממשלה הזמנית. איני בטוח שהוא מאושר וגאה על עמידתו זו, אולם לדעתי גרם לכך לכישלון לאומי עצום שאין לו ערוך: לאובדן ירושלם העתיקה, גושי חברון וצפון ים המלח.[2]

בממשלה הזמנית לא הייתה אחריות קולקטיבית, ולא יכולתי לעורר משבר קשה בעודנו עומדים במערכה מדינית וצבאית קשה.

אני מציין בסיפוק, כי מ.ש. לא חזר על משגהו כשהצעתי אח״כ לגרש המצרים מדרום יהודה, ולבסוף גם מהנגב. מאז ועד צאתי מהממשלה לא קרה אף מקרה אחד של הכרעה מדינית גורלית בממשלה נגדי בהשפעת מ.ש.. הוא ניסה להשפיע בהיותו בעצרת או״ם [בדצמבר 1949] על מניעת העברת הממשלה לירושלם, כפי הצעתי, אולם דעתו לא נתקבלה במפלגה ובממשלה, ובניגוד לדעתו ודעת יועציו נעשתה ירושלם למעשה ולהלכה בירת ישראל. מ.ש. הגיש לי אז התפטרותו מהממשלה, אבל לא קיבלתי אותה, אפילו לא הודעתי עליה לחברים, אלא במכתב למ.ש. בניו-יורק. הסברתי לו שחילוקי דעות אינם יסוד מספיק להסתלקות.

בנובמבר 1953 הסתלקתי מטעמים אישיים מהממשלה, כי היה הכרח חיוני בהפוגה ״לשנה, לשנתיים או ליותר״ מהמתיחות הנפשית שעמדתי בה למעלה מעשרים שנה בלי הרף, כפי שהסברתי במכתבי לנשיא המדינה.

לשר הביטחון נתמנה לפי עצתי פ. לבון, ומ.ש. - לראש הממשלה שלא כפי הצעתי,[3] אבל בלי התנגדות מצדי. החשבתי כישרונותיו, ידיעותיו ושקידתו של משה, אבל לא חשבתי שהוא מסוגל לתפקיד ראשי ומכריע - באשר אין לו עוז-הרוח, ראיית הנולד והבנה ממשית של מצבים מדיניים מסובכים. אבל לא ראיתי זכות לעצמי להתערב באופן אקטיבי - בשעה שבעצמי הסתלקתי מאחריות.

לאחר שקרה מה שקרה על-ידי אנשינו במצרים[4] (ועד היום לא ברור לי מי אחראי לכך), הסתלק פ.ל. ממשרד הביטחון. הצעתי למנות את שאול [אביגור] - אך זה סירב.

ביום 17 בפברואר [1955] באה אלי משלחת (גולדה [מאיר, שרת העבודה] ו[מרדכי] נמיר [מזכ״ל ההסתדרות]) בשם חברים ובשם מ.ש. שאשוב למשרד הביטחון. היו לי נימוקים אישיים ואחרים להמשיך בעבודתי בשדה בוקר, אולם החשש מירידת המורל בצ.ה.ל. הכריע את הכף, והודעתי לשני השליחים שאני מוכן לשוב למשרד הביטחון. בלי אישורי פורסם מייד הדבר ב״קול ישראל״. ביום א' [20/2/1955] בא אצלי מ.ש. לשדה בוקר, ושוחחנו על מצב הביטחון ומשרד הביטחון.[5] אמרתי למשה שאיני מסכים לשינוי שעשה בימי היעדרי - העברת המו״מ עם משקיפי או״ם בארץ ממשרד הביטחון למשרד החוץ. מ.ש ניסה לשכנע אותי כי סידור זה מוצדק ורצוי; בינתיים עָרַב היום ולא רציתי שייסע בדרך זו בחשכה - ונפרדנו כשאנו חלוקים בדעותינו בשאלה זו.

למחרת הגעתי לירושלם, כי באותו יום מ.ש. צריך היה להגיש לכנסת החלטת הממשלה לצרף אותי לממשלה כשר הביטחון. כתבתי באותו יום מכתב למשה שבו הודעתי כי אם הוא עומד על דעתו בדבר המו״מ עם משקיפי או״ם על ידי משרד החוץ - עליו לחפש שר ביטחון אחר.

לא קיבלתי תשובה, אבל בכנסת לאה״צ הוצעתי ע״י מ.ש. כשר הביטחון, ואחרי ויכוח אושר הדבר. השתוממתי לא מעט על פרוצדורה זו, אך משה הסביר לי כי לא הספיק לקרוא מכתבי לפני לכתו לכנסת, כי היה עסוק בעריכת נאומו שיישא בכנסת.

בששת חודשי שמשי כשר ביטחון תחת מ.ש. כרה״מ, הוכרעו שני דברים חיוניים בענייני ביטחון נגד דעתי - ברוב של [הציונים] הכלליים, הפה״מ [הפועל המזרחי], מ.ש., רוזן [שר המשפטים] ואחד או שניים מחברינו [שרי מפא״י בממשלה]:

א. השארת רצועת עזה בידי נאצר, למרות הפרתו הסכמי שביתת-הנשק והפיכת רצועת עזה לבסיס של טירור נגד ישראל, בשעה שהיה מסובך בסכסוך קשה עם אנגליה והיינו יכולים במשך לילה אחד לגרש אותו מעזה, מבלי שיקרא תרנגול בזירה הבינלאומית.

ב. דחיית הצעתי השנייה להכריז כי הפרת הסכם שביתת-הנשק מצד מצרים - מפטרת אותנו מההתחייבויות שהסכם זה מטיל עלינו.

באחת המסיבות הודעתי לחברינו [שרי מפא״י] בממשלה שלא אהיה שותף לאחר הבחירות לממשלה שתנהל מדיניות ביטחון כזו, ולא אתמוך בה. ומכיוון שידעתי שימיה של ממשלה זו ספורים בין כך ובין כך נמנעתי מעשיית משבר, אם כי היו סיבות מספיקות לכך, אך גזרתי על עצמי הבלגה. כמו כן גזרתי על עצמי ואף הודעתי זאת למ.ש. כי אני אקבל הכרעתו כראש ממשלה, בלי ערעורים, בין שאני מסכים ובין שאיני מסכים לדעתו.

בימי הבחירות דיברתי בבאר-שבע [ב-8/7/1955] על חשיבות הדרום ואילת והודעתי שאם יוטל עלי לאחר הבחירות להקים ממשלה - לא אשלים עם ההסגר [על אילת] המנוגד למגילת או״ם ולהחלטות מועצת הביטחון, ונעשה הסגר זה לאל בכוח צ.ה.ל. - אם לא יימָצא הכוח לאו״ם לעשות זאת. לשמחתי ולתימהוני מצאתי בעיתוני הבוקר שהופיעו לאחר נאומי זה כי באותו הערב [בנאום ברחובות, 8/7/1955] דיבר גם מ.ש. על עניין זה והודיע (במילים אחרות, כמובן) אותו הדבר שהודעתי אני על פריצת הסגר ים סוף. שמחתי על דבר זה, כי ראיתי בפריצה זו צורך חיוני למדינה. דיברתי על כך עם [פנחס] רוזן, שהוא היה תמיד בין המתנגדים להצעותי ״הנועזות״ - אם כי הודה באחת הישיבות שבכל חילוקי דעות אלו בינו וביני נוכח לאחר מעשה שאני צדקתי והוא טעה. לתימהוני הביע רוזן הסכמה מלאה לתוכנית על פריצת ההסגר.

הרכב הממשלה, כידוע, נמשך זמן וקווי היסוד שהוסכם עליהם לא ענו על המצב החדש שנוצר עם העסקה הצ׳כית[6] והסכנה המצרית הגדלה. הכינותי נאום לכנסת בדבר מדיניות הביטחון, והבאתי אותו לידיעת החברים המיועדים - והנוסח אושר על ידי כולם. מ.ש. נעדר אז מהארץ ושלחתי אליו במטוס מיוחד שליח עם הטיוטא של הנאום. הוא הציע לי להוסיף כמה ״את״ים״, אבל אף הוא אישר את תוכנו.[7]

אחד מחילוקי הדעות שביני ובין משה היה תמיד לא להגיד בפומבי או לצירי ממשלות זרות דבר שאין אנו מתכוננים לעשותו. מ.ש. חשב שבמקרים ידועים [רצוי להגיד זאת] כדי ״להטיל אימה״, כדי לסחוט ויתורים ידועים, גם אם לכתחילה לא חשב לבצע את אשר אמר לממשלות לשם ״הפחדה״. כך למשל הודיע לציר הצרפתי (ואולי גם לאחרים) בלי ידיעתי שאנו עומדים לחדש העבודה בערוץ הירדן ביום 1 במרס. אני לא מקבל שיטה זו, ולא אומר דבר שאין בדעתי לעשותו. ולכן לא הטלתי ספק כי החברים הסכימו לדברַי בכנסת ביום ב' בנובמבר [1955] להלכה ולמעשה.

נוכחתי לצערי כי טעיתי. כשהצעתי - לאחר הכנות מספיקות של המטה - תוכנית פריצת ההסגר, נתקלתי בהתנגדות רוב חברי הממשלה ומ.ש. בראשם.[8] אילו לא הייתה סכנת מלחמה מצד מצרים כה רבה לא הייתי מהסס אף רגע ומתפטר מייד מהממשלה. אולם חששתי לתוצאות בהרגשת הצבא והעם - וגזרתי על עצמי הבלגה.

לאחר שהזהרתי את [ראש מטה משקיפי או״ם, לויטננט-גנרל א״ל] ברנס כי על מצרים להפסיק האש ולקיים הסכם שביתת-הנשק וברנס ניסה להשפיע על ממשלת מצרים ולא הצליח - הצעתי להקים יישוב בבארותים, באזור ניצנה. מפ״ם, הפה״מ, רוזן ועוד אחד או שניים מחברינו בהנהגתו של מ.ש. הטילו וטו על הנקודה. טענתי שאין הדבר אסור לפי הסכמי שביתת-הנשק, אין על כך איסור מטעם או״ם או מועצת הביטחון, ובשיחתי עם ברנס הודעתי שלא רק קיבוץ אחד מותר לקיים אלא עשרה קיבוצים, אם רק נראה צורך בכך, כי הסכמנו לפירוז ולא לשממון השטח. אולם הרוב התנגד מחשש של עין רעה באו״ם.[9]

שוב גזרתי על עצמי הבלגה, אבל ראיתי שאני עומד לפני רוב מלוכד בממשלה - מפ״מ, רוזן, הפה״מ, מ.ש. ואחד או שנים מחברינו [שרי מפא״י בממשלה] - נגד רוב חברינו, שלפי הרגשתי אין רוב זה מביע דעת רוב העם. והודעתי לחברים שאם רק אראה אפשרות מוסרית לצאת מהממשלה אעשה זאת, ולא אסתפק ביציאה - אלא אלחם נגד דרך זו שאינה הולמת לדעתי ענייניה החיוניים של המדינה.

והגעתי מתוך צער רב לידי מסקנה שנייה: שלאחר צאתי מהממשלה גדלה יהירותו של מ.ש. והוא לוקח על אחריותו דברים בלא סמכות מספיקה.

״הקש ששבר גב הגמל״ בא בעניין צדדי. ב״ועדת תשעה״ של המפלגה[10] נידונה בחירת מזכיר בעל סמכות למפלגה. הוצעה על ידי מישהו גולדה לתפקיד זה. מישהו אחר הציע את אשכול. מ.ש. הציע את עצמו. הדבר לא הוכרע באותה ישיבה, ואני שוחחתי על עניין זה עם חברים שונים. שוחחתי כמובן גם עם מ.ש. נדהמתי לשמוע מפיו שאין בדעתו כלל להיות מזכיר, והציע את עצמו אך ורק כדי להקל על גולדה קבלת ההצעה...[11]

לא החשבתי אף פעם כושר הכרעתו של מ.ש. בשאלות מדיניות מסובכות וגורליות, אולם לא היה לי כל ספק באינטגרליות המוסרית שלו. דבריו על הצעתו הבלתי כנה הממו אותי. הרגשתי שלא אוכל להמשיך עוד במסגרת הקיימת. אמרתי זאת לחברים. מ.ש. דרש הכרעת הוועדה המדינית [של מפא״י] מכיוון שכל חברינו בממשלה אושרו אף הם על ידי מוסד מרכזי. דרישתו של מ.ש. נתקבלה. קראתי למשה ובמעמדו של שאול [אביגור] אמרתי לו שאין אני רוצה להסביר לוועדה המדינית מדוע אני עומד על יציאתו ממשרד החוץ:

א) מפני שאיני רוצה לפסול אותו בעיני חברים.

ב) מפני שאני כמעט בטוח שכל הדברים יופיעו בעיתוני ערב ובשאר העיתונים, ואולי בתוספת סילופים.

[אמרתי כי] אני גם לא אצביע נגדו בוועדה המדינית. לעומת זאת, הצעתי לו שאני אצא מהממשלה, גולדה תהיה שר החוץ, שאול [אביגור] או משה דיין[12] או איש אחר כמוהם יהיה שר ביטחון, ומשה יהיה רה״מ, כי אני אוכל לתמוך בו כמזכיר המפלגה רק בממשלה אם מדיניות החוץ ומדיניות הביטחון יתנהלו על ידי שני אנשים שיבצעו באומץ ובאמונה הקו שהתוויתי בנאומי בכנסת ביום ב' בנובמבר 1955.

משה הודיע שהוא לא יהיה בממשלה כזאת. למחרת החלטתי לכנס חברינו בממשלה ולהודיע להם שלא אשתתף בישיבת הוועדה המדינית ואין צורך בה - כי אני יוצא מממשלה זו.

כמה חברים כנראה הבינו לשם מה אני מכנס חברינו בממשלה, ובצהרים באו אצלי זיאמה [ארן][13] ופנחס ספיר[14] והודיעו לי כי מ.ש. מוותר על ישיבת הוועדה והוא מסתלק מהממשלה. בינתיים נתפרסמו בעיתונים ובייחוד בעיתוני חוץ ידיעות כוזבות כי אני הצעתי את מ.ש. כמזכיר המפלגה כדי להוציאו מהממשלה. התפלאתי שאין משה מכחיש בדותה זו.

ביום ב', 18/6/1956, כינסתי את הממשלה ובה הודיע מ.ש. על התפטרותו. באותו יום החליטה הממשלה על גולדה כשר החוץ ועל צירופו של נמיר כשר עבודה [במקום גולדה מאיר].

לפני לכתי לכנסת שלחתי למשה הטיוטא של נאומי (״נאום״ קצר מאוד); הוא הציע הוספות מעטות על פעולתו, קיבלתי אותן ואמרתי בכנסת מה שאמרתי. מייד אחרַי דיבר משה, ושוב התפלאתי שלא ראה צורך להכחיש הבדותא על הצעתי שהוא יהיה מזכיר המפלגה, אם כי בדבריו הכחיש כמה בדותות שהופיעו בעיתונות.

למחרת החלטתי לדבר שוב בכנסת, לפרש קצת הסתום, ולהכחיש הבדותא על הצעת משה למזכירות המפלגה. טלפנתי למשה והודעתי לו שאני עומד להודיע כי הוא היה ראשון שהציע הצעה זו (להיות מזכיר המפלגה). הוא הציע לי להגיד כי שמעתי ממנו בפעם הראשונה על ״אפשרות״ זו (של היותו מזכיר המפלגה), התפלאתי קצת על ניסוח לא מדויק זה, אבל הסכמתי לכך, והשתמשתי בכנסת בנוסח זה.

השאר ידוע.

לאחד החברים[15] שפנה אלי בכתב בעניין סיכמתי דעתי בעניין זה במשפטים אחדים:

"אין לי ספק שבמדינה תקינה כדנמרק, שיש [לה] בעיקר מו״מ מסחרי ונימוסי עם שכניה, היה מ.ש. יכול להיות שר חוץ מצוין. ישראל, לצערי העמוק, אינה דנמרק, היא עומדת מדי פעם בפעם בפני סכסוכים חמורים ושאלות גורליות, ודרושה מידה רבה של ראיית הנולד, עוז רוח והבנה מעמיקה בגורמים ונסיבות ממשיים של יחסי חוץ - בכדי להוליך ספינה מטורפת זו בגלים הזידוניים של ים סוער לקראת החוף המקווה.

כושר ניסוח והסברה לא סגי, והתכונות הדרושות לעמוד על יד ההגה לא היו אף פעם ואינן למ.ש.. התחמקות שלילית על ידי ״שב ואל תעשה״ לא מספיקה. בחוסר מעשה צפונות לפעמים סכנות יותר חמורות לעתיד מאשר בכל מעשה נועז והרה-גורל.

שלושה דברים של ״שב ולא תעשה״ שהוכרעו בממשלה הזמנית ובשתי הממשלות האחרונות נגד דעתי בהשראתו ובהנהגתו של מ.ש. יעלו לעמנו ביוקר רב. בעיני הוגדשה הסאה, ושום איש נבון לא יכול היה לצפות שאתן יד למדיניות כושלת - לאורך ימים.[16]

 

הערות

[1] בישיבתו ב-17/6/1956 החליט מרכז מפא״י - לדרישתו האולטימטיבית של ראש הממשלה ד׳ בן-גוריון - כי משה שרת יפרוש מכהונת שר חוץ ויוחלף בגולדה מאיר. בהצבעה שהתקיימה בנושא זה הצביעו 35 חברי מרכז בעד ההדחה, 7 נגדה, 74 נמנעו. ר׳ יומ"א, עמ׳ 1453-1445.

[2] הארה על פרשה היסטורית זו, שאותה הגדיר בן-גוריון ״בכייה לדורות״, ר' להלן בפרק ״על משה שרת ודוד בן-גוריון״ מאת פרופ' מיכאל בריצ׳ר, עמ' 378, הע' 28.

[3] עם התפטרותו מן הממשלה המליץ בן-גוריון לפני מפלגתו לבחור בלוי אשכול כיורשו בכהונת ראש הממשלה.

[4] פרשת ה״עסק ביש״ - מבצע הנפל של אמ״ן/מטכ״ל במצרים בשלהי 1953, שנחשף ביולי 1954.

[5] ר׳ יומ״א, עמ׳ 744-742.

[6] על ההסכם שחתם עם ממשלת צ׳כוסלובקיה לרכישת נשק הודיע נשיא מצרים נאצר ב-27/9/1955.

[7] ר׳ יומ"א, עמ׳ 1265-1261.

[8] בישיבת הממשלה, 8/1/1956. ר׳ יומ״א, עמ׳ 1328.

[9] ר׳ יומ"א, עמ' 1423-1422, וכן שם, עמ' 1371 ואילך.

[10] גוף שמונה בידי מזכירות מפא״י לליבון בעיית בחירת מזכ״ל למפלגה והנגזר מבחירה זו לגבי חילופי גברי בממשלה ר׳ יומ״א, עמ' 1405 ואילך.

[11] ר׳ יומ״א, עמ' 1374, 1409.

[12] הרמטכ״ל, חבר מפא״י.

[13] זלמן ארן, שר החינוך והתרבות (מפא״י).

[14] שר המסחר והתעשייה (מפא״י).

[15] הרצל ברגר, מכתב בן-גוריון לה׳ ברגר מובא במלואו ביומ"א, עמ׳ 1546-1544.

[16] משה שרת נדרש למסמך בן-גוריון ״לחברים״ ביומנו בעמ׳ 1547. לימים, במכתב ארוך ומפורט מאוד שכתב שרת לבן-גוריון ב-25/7/1956 (יומ"א, עמ׳ 1601-1594), בתשובה למכתב בן-גוריון אליו מ-8/7/1956 (יומ"א, עמ׳ 1552-1555), העיר בסיפא: ״שמעתי כי מלבד מכתבך אלי יש בידך עוד נייר הסוקר את השתלשלות היחסים או קשרי העבודה בינינו, אשר חברים אחדים קראוהו. ייתכן כי נייר זה חופף את מכתבך, אך במידה שיש בו דברים יתרים על המכתב, שוב אני מניח לך לשקול אם לא מן הראוי כי גם אני אקראנו למען אוכל להעיר עליו הערותי, למקרא אותם החברים״ (יומ"א, עמ׳ 1601). ככל הנראה התעלם בן-גוריון מפניית מ״ש, שכן לא אותר ביומ"א שום אזכור לתגובת בן-גוריון לפנייה, ואין לדעת אם אומנם השיג שרת לבסוף את נוסח המכתב. מכל מקום, לא נמצא מענה כלשהו של משה שרת למסמך ״לחברים״, אולם לכמה וכמה מהאשמות בן-גוריון השיב משה שרת במכתבו אליו מ-25/7/1956, המאוזכר לעיל.

 

העתקת קישור