אוגוסט 1937

דוד בן-גוריון

 עם משה שרת ב-1937

מתוך: תשובת דוד בן-גוריון מלונדון למכתב רעייתו פולה בתל אביב, 7/10/1937, שנכתב בעקבות נאום משה שרת בקונגרס הציוני ה-20 בציריך באוגוסט 1937 (דוד בן-גוריון, מכתבים אל פולה, עמ' 215-214). פולה בן-גוריון הביעה במכתבה זה תרעומת על ד"ר חיים וייצמן, שלדעתה עלב בבעלה בקונגרס, ועל שרת שלדעתה גנב שם ממנו את תהילת וייצמן.

״איני מסכים לדברַיך על חיים [וייצמן] ועל משה [שרתוק], ובייחוד על משה. גם לו יקרים הדברים והוא עושה את עבודתו במיטב יכולתו. יכולתו מוגבלת כמו שמוגבלת יכולתו של כל אחד מאיתנו, אחד פחות ואחד יותר. אין הוא איש של חזון, אין מחשבתו עמוקה, אין הוא לפעמים מוצא עצמו בשאלות קשות ומסובכות, אין הוא לפעמים מרחיק ראות ואין הוא מסוגל להכריע בדברים שדורשים אומץ שכלי ומוסרי רב. אבל הוא יודע את עבודתו, הוא מחונן בהרבה כישרונות, והוא מסור ונאמן לעבודתו, ונדמה לי שהוא יודע בעצמו שהוא זקוק להדרכה. והוא מקבל פחות או יותר את ההדרכה הזאת״.[1]

קטעים ממכתב משה שרת מציריך לרעייתו צפורה בירושלים, 15/8/1937:

"לא רציתי לדבר בוויכוח [הכללי בקונגרס ה-20] לפני בן-גוריון, כדי לא להקדימו בכמה עניינים ולשלול על ידי כך ממנו את האפשרות לומר את דבריו במלואם. הוא לא הצליח בנאומו הגדול בקונגרס. אני אומר זאת לא מתוך התרשמותי - דווקא בשעה שדיבר היה נדמה לי שהוא מיטיב לדבר וקולע כל הזמן לנקודות הדרושות, אולם הקונגרס כולו היה מאוכזב - חברים ולא חברים, מחייבים ושוללים כאחד. הוא האריך למעלה מכל מידה - דיבר שעתיים ורבע ועִייף מאוד את הקהל. מבנה הנאום לקה בחדגוניות. הטון היה פסקני יותר ממסביר, מתקיף ולא מוכיח. התלהבותו מעניין המדינה לא הועילה ל-case שלו. אולם הוא הביע את ההתלהבות הזאת בלהט ובתנופה כבירה, בלי מצרים, כדרכו. רבים זה דחה במקום לקרב. הצטערתי צער רב כשהתבררה לי הערכת הקונגרס לנאום הזה. הנאום כולו עשה עלי רושם רב בתוקף האמונה והרצון שבו. יחד עם זה התברר לי ההבדל בין עמדותינו וגישותינו לעניין.

כל מיני חברים וידידים ידעו שאני עומד לדבר וציפו לנאומי. ניגשתי אל הדוכן בחיל וברעדה. אולי עוד יותר משאלת הנאום עצמו הטרידה אותי שאלת השפה. בקונגרס זה הייתה נסיגה רבה לשפה העברית וזה משום שעוד לא היה קונגרס אשר בו כל נואם היה מעוניין במידה כזו שכל יתר הצירים יבינו אותו כמו הפעם. גם לי היה ברור שאם אדבר עברית - לא יבינו אותי כמעט כל צירי אמריקה ורוב הצירים מגרמניה, אנגליה, דרום-אפריקה, קנדה, צ׳כוסלובקיה, רומניה והרבה צירים בודדים מארצות אחרות. כל החברים דרשו בתוקף שאדבר אידיש בייחוד עמד על זה זלמן [שז״ר] גם גולדה [מאיר] דרשה בכל תוקף שאדבר אידיש. ידעתי מה דל ושדוף הוא אוצר לשוני בשפה זו, אשר נוסף לזרותה העובדתית הריהי כל-כך לא חביבה עלי - דל ושדוף בייחוד לעומת תביעותי לביטוי מגוון ומדויק. אכן גם מצד התוכן הייתי שרוי בדאגה.

בהגיע השעה, כשניגשתי לדוכן וראיתי לפני את הגוש האמריקני מלוכד ואיתן, עם כל שבע-עשרה נשי "הדסה״ בתוכו (אשר רק אחת מהן מבינה עברית), ומאחורי במה ענקית מלאה כולה, רובה אנשים שאינם יודעים מילה עברית, ידעתי שכלה ונחרצה וקפצתי לתוך הים. מפסוק לפסוק נעשתה השפה יותר גמישה והדיבור יותר חופשי ובטוח. שלטתי שליטה גמורה בחומר וידעתי היטב את הדברים שאגיד ובאיזה סדר אגיד אותם. הדברים היו בשלים בתכלית וכל דאגתי הייתה רק איך לבטאם. והכרח הביטוי יצר את היכולת. הקהל היה כבוש ומרותק. איש לא זז, איש לא יצא. מה שהיה אופייני לסגנון נאומי הוא שלא הפסיקו אותי לא מחיאות כפיים ולא קריאות-ביניים. הנאום היה ענייני ופיכח.

רוחץ בזיעה ובהרגשה שאני נופל מחולשה חזרתי למקומי. הראשון לחץ לי את היד וייצמן. במשך השעה ראיתי פעמים אחדות את פניו - הוא נראה לי נרגש מאוד. אליעזר [קפלן] הביע את סיפוקו בכנות רבה. [אליהו] דובקין עלה מלמטה לומר לי שנאומי היה הנאום, ומכל צד החלו להגיע פתקאות. זלמן היה מאושר. גולדה בירכה אותי בכל לבה, אף-על-פי שהיא מהשוללים [את תוכנית החלוקה כהצעת "ועדת פיל"]. ה״מבול״ נמשך באותו ערב ולמחרתו. היו גם דברי ביקורת. ברל [כצנלסון] אמר, כי אף-על-פי שנאומי היה הטוב ביותר בתוך כל נאומי המחייבים, בכל זאת לא הצלחתי להוכיח כי זוהי הדרך. אני חושב ביקורת זו לבלתי צודקת. ברל נפגע, כנראה, מזה שהתווכחתי איתו בפומבי.

למחרת נאומי, שוב בערב, נשאו אוסישקין ווייצמן את נאומי הסיום - וכאן בא דבר אשר לא פיללתי לו, ואשר איני זוכר דומה לו בקונגרסים הקודמים. וייצמן paid me a personal tribute. אני נדהמתי מהדברים - ישבתי כהלום ולא יכולתי להרים ראש. אבל זה היה בתכלית הפשטות יפה מאוד מצדו וגם אמיתי מאוד, והיה בדבריו צדק אובייקטיבי. אולם הוא הגדיש את הסאה ובהמשך הנאום הזכיר אותי עוד פעם ועוד פעם, מתוך הפרזה והגזמה, והדברים דקרו ופצעו. אמרתי לאליעזר [קפלן] שישב על-ידי, שוייצמן עושה דבר נורא. הקהל כולו תפס מייד שהוא מעלים את שמו של בן-גוריון. להיות מורם על נס כדי שיושפל חברך הגדול ממך - זה היה עינוי לבלתי נשוא. בן-גוריון נפגע מאוד מהדבר ואני עצמי הייתי אומלל".

הערות